רבינו שלמה לוריא, מהרש"ל, חי בדור דעה. הוא למד, לימד ושימש ברבנות בכמה קהילות בפולין ובליטא, ובשנותיו האחרונות חי בעיר הפולנית לובלין ושם מנוחתו כבוד. מהרש"ל נולד בשנת ר"ע, 1510, ונפטר ב־1573. ארץ מוצאה של משפחתו היא אשכנז, והוא ראה את עצמו כממשיך דרכם ותורתם של גדולי אשכנז וצרפת מימי הביניים, על אדמת פולין. הימים ימי פריחתה של יהדות פולין, בטרם יבוא המשבר הגדול – פרעות חמלניצקי בשנים ת"ח־ת"ט, 1648־1649 – שאחריו לא חזרה עוד פולין היהודית לימי זהרה. חברו, קרוב משפחתו ובן מחלוקתו הראשי של מהרש"ל היה ר' משה איסרליש, הרמ"א, שחי ופעל בעיקר בעיר קרקוב שבדרום פולין.
עם גדולי אותו דור נמנו חכמים נודעים בני מזרח אירופה ועימם גדולי אשכנז הדועכת, איטליה וכן ארצות הבלקן וצפון אפריקה, צפת, ירושלים וקהיר שבמצרים. מרכזים אלה נבנו מחורבנן של קהילות ספרד ופורטוגל בעקבות הגירושים והפרעות של השנים 1492 בספרד ו־1497 בפורטוגל. בייחוד יש לציין את מפעלותיו של ר' יוסף קארו, בעל "בית יוסף" על ארבעת הטורים וכן ספר שולחן ערוך, ואת "המפה" הפולנית שפרש רמ"א על שולחנו הערוך של ר' יוסף קארו איש צפת. בדור זה, העשיר בתורה ובחכמה, ניכרו ביותר גדולתו של מהרש"ל בתורה ועמדתו הייחודית. גדולה וייחוד אלה הביאו את הרב ד"ר מאיר רפלד ז"ל להידרש לדמותו ולחיבוריו ולהשקיע בהם זמן ומאמצי מחקר רבים.
הספר שלפנינו הוא פרי עיבוד של עבודת הדוקטור שכתב המחבר במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן. הרב ד"ר מאיר רפלד למד, לימד, חקר ועמד בראש גופים שונים באוניברסיטה במשך שנים רבות, עד קרוב לפטירתו בטרם עת, סמוך לחג הפסח תשע"ז. בשנותיו האחרונות סבל רפלד ממחלה קשה שהביאה עליו כאבים ותלאות והגבילה אותו מאוד. אבל גם בשעותיו הקשות השתדל מאיר רפלד לשמור ככל שיכול על שגרת חייו הדתיים ובראשם החינוך, התפילה, הלימוד ושמירת המצוות.
שקעו בספר ושכחו לאכול
מדברי מהרש"ל עצמו, וכן מדבריהם של חכמים אחרים על אודותיו, מתברר שהיה אדם תקיף וחדור בתודעת ערכו ומעמדו. הוא נהג לתקוף את יריביו בדברים קשים, ולעיתים לא חס אפילו על כבודם של ראשונים ובהם אבן־עזרא והרמב"ם. לימים יציג אותו ה"נודע ביהודה" מפראג כמי ש"לבו לב הארי". תכונותיו אלה של מהרש"ל הביאו גם ליחסים הקשים ששררו בינו ובין קרובו הרמ"א.
המהרש"ל ראה את "ים של שלמה" כחיבורו החשוב ביותר, והשקיע בו עמל ויגיעה רבים. וכך הוא כותב בהקדמת ספרו: "וקראתי שמו ים של שלמה, אקווה לאל כי שמו כן הוא, כי מלא הוא על גדותיו בפירוש… וביאור… עם כל דעת המחברים והחידושים, מכל התשובות והכתבים מהאחרונים, כל מה שהוסיפו בשאלות ותשובות". מקור השם הוא בקערת המים הגדולה והמעוטרת שניצבה בבית המקדש שבנה המלך שלמה (מלכים־א ז, כג־כו), ויש בו כדי להצביע על מהותו ועל איכותו של הספר לפי דעת מחברו. ברור וידוע שלא כל הספר הגדול הגיע לידינו. למעשה מוכר לנו הספר "ים של שלמה" על שבע מסכתות התלמוד הבבלי בלבד, אבל מדברי מהרש"ל בכמה מקומות עולה שהספר המקורי הכיל עוד שש־עשרה מסכתות ואף יותר, וכי הוא התכוון להקיף בספרו את כל מסכתות הש"ס.
נוסף על ספרו העיקרי כתב מהרש"ל הגהות וחידושים סביב ספריהם של כמה מגדולי הראשונים שקדמו לו, ובראשם רש"י ורמב"ם, וכן חיבורים נוספים. על ספרו "חכמת שלמה" סיפר החיד"א כי פעם אחת, בערב יום הכיפורים, היו הרב אברהם טייב שחי בתוניסיה ותלמידיו שקועים בעיון בספר זה עד שהגיע זמן הסעודה המפסקת ושכחו לקנות דבר לאכול.
עיקרו של הספר שלפנינו הוא ניתוח אופיו של "ים של שלמה" לפרטיו. "השאלה היסודית", לדברי רפלד, היא "האם לפנינו חיבור מתוכנן ומאורגן על פי פרטיו וסימניו". לדעת הכותב "נראה שה'ים של שלמה' נבנה במרוצת כתיבתו", והוא מביא כמה דוגמאות שלדעתו מוכיחות את דבריו. לדברי מהרש"ל עצמו, ספרו בנוי כאסופת כל דעותיהם של הראשונים והאחרונים, ובכלל זה תשובות, אגרות, ליקוטים ועוד, כשמטרתו להסתייע בכל אלה כדי להגיע לבירור ההלכה. עם זאת, ברור שקביעת ההלכה הסופית בשאלות שבהן הוא דן נותרת בידיו שלו. כל המכיר את פועלו של הרמ"א בהתאמת הלכות השולחן ערוך לנהוג "בארצות אלו", כלומר פולין ואגפיה, יבחין מיד בשוני שבין חיבוריהם וסגנונותיהם של מהרש"ל ורמ"א – התואם במידה רבה את השוני שבין תכונותיהם האישיות של השניים.
אין להחמיר שלא לצורך
לדעתו של רפלד, מהרש"ל בנה את ספרו כשמתכונתו הבסיסית היא חיבור פרשני־הלכתי על סדר התלמוד, אשר משולבים בו מרכיבים נוספים ובהם דיון במנהגים, תשובות לשאלות, הגהות והערות לדבריהם של אחרים, הכול "כמרקם שרקמו בעלי התוספות וברוח שיטתם הפסקנית". בכלל ידועה וניכרת זיקתו של מהרש"ל אל בעלי התוספות ובייחוד אל רבנו תם. בצדק רב ראה מהרש"ל את חכמי פולין, והוא ביניהם, כממשיכי דרכם של חכמי אשכנז וצרפת, ולא אחת הוא שולל את דרכם של רבני ארצות המזרח והדרום. כך לדוגמה הוא כותב על הרמב"ם: "… האיש ר' משה בן מימון גדול היה מאוד כבכל החכמות, אכן כשהוא חולק עם רבנו תם ור"י שלא לשמוע אליו אלא לילך אחר בעלי התוספות, כי קבלה בידינו שרבנו תם ור"י וצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מהרמב"ם". ועוד מדברי מהרש"ל על הרמב"ם: "אמת ש[הוא] עשה חיבור נאה מכל אשר היה לפניו… ובאמת לפי דעתו ושכלו כתב כל התורה כאילו קיבל משה מפי הגבורה הלכה למשה סיני מבלי ראייה ברורה, ומשום הכי אינו מקובל בשכל…. שהוא כחלום יעוף".
עם זאת, מהרש"ל גילה הערכה רבה מאוד לספרו של הרי"ף (ר' יצחק אלפסי) שחי ופעל במאה הי"א באלג'יריה, מרוקו וספרד, "אשר סילת וברר התלמוד בנפה ברורה והוציא לאור כל תעלומה". הוא משבח את מהר"ם מרוטנבורג האשכנזי ואת תלמידיו ה"מרדכי" והרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל) שהלכו בדרך כלל בעקבות הרי"ף, ועם זאת אין הוא נמנע מלהסתייג מדברי הרא"ש כשאינם נראים בעיניו. ביקורת דומה העלה מהרש"ל על ספרו של ר"י קארו "בית יוסף".
בכמה מהקדמותיו למסכתות התלמוד דן מהרש"ל בעילת היווצרותן של מחלוקות בתוך התלמוד ובקושי לפסוק הלכה על פיו, ומתוכן נשקפת מטרתו בחיבורו המקיף: להעלות את כל המקורות והשיקולים ולהביא לבסוף לבירור ההלכה המעשית. אלא שהלכה מעשית זו חייבת להישען קודם כול על התלמוד הבבלי, ורק אחר כך על הספרות שלאחריו. לדברי רפלד, מהרש"ל סבר ש"לחכמי התלמוד יש סמכות אבסולוטית", ומכאן שאין להקל ואף לא להחמיר מעבר להלכה התלמודית.
"אין חולקין כבוד לשום אדם נגד דין התלמוד… ודבר תימה הוא להחמיר שלא לצורך בלי ראיה" קובע מהרש"ל. גדולה מזו: במקום שהתלמוד השאיר שאלה הלכתית כשהיא פתוחה, "אין רשות לשום גאון בעולם לפשטה… דהוי כחולק על תלמודא". בדומה לכך הסתייג מהרש"ל מברכות שנתקנו אחר התלמוד, והידועה בהן היא ברכת "הנותן ליעף כח", הנאמרת בכל בוקר עם ברכות השחר, משום שזו איננה מובאת בתלמוד. גם את אמירת "מה טובו" בכל בוקר שלל מהרש"ל, מפני שהיא מבוססת על דברי בלעם הרשע. עיסוקו של מהרש"ל בסידור התפילה הביא אותו לידי פסיקות ייחודיות נוספות בתחום זה.
"אגלה את קלון האשכנזים"
תוקפו של המנהג במשנת מהרש"ל הוא נושאו של פרק שלם (החמישי) בספר שלפנינו, והוא מחייב בירור נוסף. כפי שציינו חוקרים זה מכבר, בימי הביניים תפס המנהג – שאינו מבוסס על ההלכה התלמודית – מקום נרחב מאוד בהלכה המעשית ובאורח החיים הממשי, ולעיתים גבר על ההלכה הרשמית, בייחוד באשכנז ובאגפיה. לדעת רפלד מהווה יצירתו של מהרש"ל "מעין תגובה לאופייה של ספרות ההלכה במאה הט"ו, שהתבססה גם על ספרות המנהג". אכן, מהרש"ל מביא לא מעט ממנהגי אשכנז הידועים בימיו, פעמים שהוא מקלסם ופעמים שהוא מגנה אותם.
הדוגמה הבאה ממחישה את עמדתו ואת סגנונו של מהרש"ל באשר ליחסם של האשכנזים – שהוא עצמו נמנה עליהם –ליהודי שאינו נוהג לכסות את ראשו כמקובל, מול יחסם אל מי שעוברים על איסורים חמורים בהרבה. וכך הוא כותב: "ועכשיו אני אגלה את קלון האשכנזים. בוודאי מי ששותה יין נסך במלון של גויים ואוכל דגים מבושלים בכלים שלהם… אין חוששים עליו ואין בודקין אחריו ונוהגין בו כבוד אם הוא עשיר ותקיף. ומי שהיה אוכל ושותה בהכשר רק שהיה בגילוי הראש – היו תופסין אותו כאילו יצא מן הכלל". עמדה פחות נמרצת הביע מהרש"ל כלפי נשים שנהגו להימנע מאכילת בשר ושתיית יין אחרי תשעה באב עד שבת נחמו. "לכאורה יראה לומר דמנהג ישר הוא", ולכן אין לשלול אותו, אבל מהרש"ל אינו מסכים לו שכן הוא אינו נזכר במקורות הקדומים.
הפרק הקשה ביותר לקריאה ולהבנה הוא הפרק הרביעי, העוסק בהרחבה בשיטת הלימוד של מהרש"ל. כאן נסתפק בשני נושאים שנידונים בפרק זה. האחד: מהרש"ל סבר שעל הלומד לעיין תחילה בסוגיה הנלמדת כמות שהיא ולנסות להבינה בעצמו בטרם יפנה אל רש"י והתוספות. הנושא השני הוא יחסו של מהרש"ל אל הפלפול ואל הדיון הרווי חריפות שהנהיגו ראשוני הרבנים בפולין בימיו. לדעת הכותב, הרב לא שלל לימוד בשיטה זו, אף כי לא ראה בה עיקר, וזאת כל עוד אין היא מביאה לידי פסיקה המנוגדת להלכה המקורית שראשיתה בתלמוד.
שאלה מעניינת אחרת העולה אף היא בספר המלא והגדוש שלפנינו היא יחסו של מהרש"ל אל הקבלה ובייחוד לספר הזוהר. דבריו בנושא זה אינם שיטתיים ובכמה מקומות עולות מדבריו מסקנות הפוכות. הדבר הביא את החוקרים שעסקו בכך לידי הערכות מנוגדות לחלוטין, והיו גם מי שראו בו מקובל בעצמו. גם כאן מחזיק מהרש"ל בשיטתו העקרונית: אין הוא שולל את הקבלה ובלא מעט נושאים הוא מתייחס אליה בכובד ראש, אבל גם זו אינה יכולה להעלות מסקנות הלכתיות שאינן תואמות את דעת התלמוד, והדברים נכונים אפילו לגבי ספר הזוהר.
מחקרו של הרב ד"ר מאיר רפלד על מהרש"ל ועל ספרו "ים של שלמה" אינו הראשון שנכתב על חכם זה ועל ספרו העיקרי, אבל הוא המקיף, הנרחב, הכולל והחדשני מכל שנכתב לפניו על רבינו שלמה לוריא. כחוקר מיומן מרבה רפלד לצטט את קודמיו, וכאיש ישר דרך, נוח לבריות, מאיר פנים, חרד לאמת ואחראי לכל דבריו ומעשיו, מדבר הוא בשבחם בכל עת.
