לאחרונה הלך לעולמו, בגיל שמונים, אריה סטריקובסקי, אדם ששום הגדרה קיימת אינה מתאימה לו. תלמיד חכם שאהב בכל ליבו ללמוד וללמד תורה, ושניחן בזיכרון יוצא דופן ובעומק ורוחב נדירים של ידע, בתורה ובמגוון תחומים אחרים. עם כל גאונותו ועמקותו הוא היה אדם פשוט, בעל לב ענק ורגישות רבה. בשקט, בענווה ומתוך הבנה ופתיחות הוא נטל חלק חשוב במהפכת לימוד התורה לנשים. מורה מסור ונדיב. בעל, אב וסב אהוב. ואיש פלא, חידה.
אריה נולד בתל־אביב בשנת 1942, להורים שברחו מפולין לפני המלחמה. אביו, ברוך, שאריה אהב והעריך מאוד, היה טייח ועסק בבניית בתים. הוא גם היה חלק מחבורת מקובלים בתל־אביב, שאחד מהם היה סנדלר (בכל פעם שאריה היה שומע את השיר "ברחובנו הצר" הוא היה בוכה). האב שירת בהגנה ובצה"ל. בילדותו של אריה עברה המשפחה לרמת־גן, משום שבמקום שכר עבודה הציעו לאביו לקבל שם בית. אריה למד בתלמוד־תורה בבני ברק ולאחר מכן בישיבת הדרום ברחובות, ובה גם הוציא תעודת הוראה. מאביו קיבל אריה את היחס החיובי למדינה ולצה"ל. בנעוריו היה חבר ומדריך בתנועת עזרא, והתנדב במד"א. הוא רצה מאוד להתגייס, אך לצערו לא התקבל לצבא בגלל קוצר הראייה החריף שלו. משום כך פנה ללמוד בישיבת חברון שבירושלים. הוא למד שם שנה, ובהפסקות הצהריים למד בישיבת המקובלים בעיר העתיקה.
מישיבת חברון לישיבה יוניברסיטי
בעת לימודיו ב"חברון" הגיע לשם מישהו מהישיבה־יוניברסיטי בניו־יורק ששמע על אריה, והציע לו מלגת לימודים שם. אריה הבין שהרב יוסף דב סולובייצ'יק, שעמד אז בראש המוסד, הוא גדול הדור, ובהסכמת הוריו נסע לארה"ב בהיותו בן 19, בלי לדעת אנגלית כלל. באותן שנים ישראלים כמעט לא נסעו לחו"ל, ובוודאי היה זה חריג שבוגר ישיבה חרדית ייסע לבדו לניו־יורק ללמוד במוסד "אורתודוקסי מודרני". לימוד האנגלית עלה לו בעמל רב, אך בשובו ארצה ידע לדבר בשטף והיה לו אוצר מילים עשיר.
חברו הקרוב באותן שנים ולאורך כל חייו, ד"ר מנחם גוטסמן, אומר שהצלחתו ללמוד את כל לימודי החול באנגלית הייתה עניין "בלתי הגיוני בעליל". הוא גם מציין שאריה נכנס לשיעוריו של הרב סולובייצ'יק מיד עם הגיעו – זכות שבדרך כלל נשמרה לתלמידים ותיקים בלבד – וכי הוא למד אצלו בהתמדה בכל שבע השנים שעשה בישיבה־יוניברסיטי. באותן שנים הוא רכש תואר ראשון בכלכלה, תואר שני בפילוסופיה יהודית ותנ"ך, ותואר דוקטור בתנ"ך. עבודת הדוקטור שלו עסקה במושג "ה' צבאות" במקרא. לימודיו התאפשרו הודות למלגות שקיבל מהישיבה־יוניברסיטי ועבודות שונות שעבד בהן, כגון רב במחנה קיץ יהודי באזור ניו־יורק ומשגיח כשרות באונייה.
"הוא לא היה תלמיד רגיל", מציין גוטסמן. "הוא הגיע עם ידע עצום בתנ"ך, בגמרא, ראשונים ואחרונים. כבר מנעוריו נודע כעילוי, והרבה מאוד ראשי ישיבות בארץ רצו שיהיה אצלם. אבל הוא חיפש משהו מעֵבר: הוא שאף להכיר את עולם הידע הכללי ולשלב בינו לבין עולם התורה, וזה בדיוק מה שהוא מצא אצל הרב סולובייצ'יק, שהמפגש איתו שינה את עולמו ואת חייו מקצה לקצה".
עם תום לימודיו עבר לשיקגו, שם הכיר את אשתו זהבה. בשנת 1970 הם שבו ארצה. בתחילה הוא לימד יהדות ותנ"ך בטכניון (הוא נסע לשם במוניות מירושלים יחד עם הפרופסורים נחמה וישעיהו ליבוביץ) ובמקומות נוספים, עד אשר גויס ללמד במקום חדש ויחיד במינו, שנפתח בירושלים בשנת 1972: מכון פרדס. הוא לימד שם למעלה מארבעים שנה, עד לפני כעשר שנים. במקביל עבד במשרד החינוך, ומאוחר יותר לימד ב"מחניים", המוגדר כ"מרכז לקליטה רוחנית ליהודי רוסיה".
הרב דוב ברקוביץ: מצד אחד הוא היה גאון, תלמיד חכם ברמה בינלאומית. בתקופה שלפני המחשבים בכל פעם שעלתה שאלה היינו אומרים 'אריה, איפה זה כתוב', והוא ידע. מצד שני היה לו קשר קרוב עם התלמידים, שהרגישו את אהבתו ומסירותו
אריה היה אדם חרוץ מאוד, שעבד ולמד שעות רבות מדי יום. בין השאר הייתה לו חברותא עם הרב גדליה קניג, מגדולי רבני ברסלב. בערבי שבת היה הולך לבית ראש הממשלה מנחם בגין כדי להשתתף בשיעור שבועי שבגין הנהיג בביתו, ולפעמים אף העביר את השיעור. הוא לא רק למד תורה: הוא חי בתוך התורה, ובעיקר בתוך הגמרא. הוא חווה מבפנים את הדמויות המקראיות והתלמודיות, כאילו הוא מכיר אותם אישית. לא פעם היה מתרגש ובוכה בלימודו.
על אף מבנהו הצנום, הוא היה חזק מאוד מבחינה פיזית. היה הולך המון ובמהירות, וכמעט מדי יום שחה כשעה וחצי ברציפות. בשנים האחרונות הראייה שלו הלכה והידרדרה, עד שבשלב מסוים לא ראה כלל. בכל זאת המשיך ללמוד ככל יכולתו מן הזיכרון – עם חברותות, בקו הטלפון של הדף היומי ועוד. הוא גם המשיך לשמור על כושרו הגופני: עשה תרגילים שונים, עלה וירד במדרגות הבניין ולא התייאש גם כאשר נחבל, ושחה בבריכה של בית חינוך עיוורים. חודש לפני פטירתו עוד העביר שיעור בסקייפ לקבוצת תלמידות. גם במהלך האשפוז שלו למד ככל שרק יכול; הוא עסק אז בירושלמי שביעית.
מתנדב במחלקת כוויות
כל מי שהכיר את אריה מדבר על הידע העצום שלו ועל יכולתו לחבר בין כל תחומי הידע, ולא פחות מכך – על הענווה, הפשטות, הפתיחות והרגישות שלו. אריה מעולם לא התלונן, גם לא כאשר התעוור. הוא שמח מאוד בילדיו וקיבל אותם כפי שהם. בנו אסף מעיד שהם מעולם לא ראו אותו כועס, ומספר כיצד היה משחק עימם כדורסל וכדורגל "תמורת" לימוד. הוא עשה איתם "עסקאות" של חצי שעה כדורגל תמורת חצי שעה לימוד, אבל לא התעקש כשזמן המשחק "בלע" את זמן הלימוד.
לצד פשטותו היה אדם מתוק ומלא חן, ביישן ונטול גינונים. מעולם לא נכנס למחלוקות ומריבות, וכך גם הדריך את ילדיו. כל מה שעשה – ובכלל זה דברים נועזים וחדשניים – עשה בשקט, ולא היה לו אכפת כהוא זה ממה שאומרים. בנו אסף מספר שאביו נסע פעם לבקר את בתו הגדולה בניו־ג'רזי. באותו זמן התפרסם בכתב עת אמריקני כלשהו מאמר עליו, ובו מידע שגוי ומסולף. רב הקהילה בניו־ג'רזי קרא את המאמר ובחר להשתלח קשות באריה בדרשת השבת שלו – בלי לדעת שאריה יושב בקהל. אחרי התפילה ניגש אריה אל הרב. חתנו שצפה בו מרחוק לא ידע מה הוא מתכוון לעשות; לתדהמתו ראה שאריה לחץ את ידו של הרב, בירך אותו בשבת שלום והלך לדרכו.
ומעשה נוסף שהיה: אריה דמה מאוד במראהו לרב משה לוינגר מקריית־ארבע, שבשנות השמונים היה ברשימת חיסול של ארגוני טרור ערביים. לא מעט אנשים הסבו את תשומת לבו של אריה לכך, אך הוא לא פחד. פעם אחת, כשנסע באוטובוס עם שניים מילדיו, ניגש אליו ערבי וירק בפניו. אריה ניגב את הרוק, וכשהילדים שאלו אותו מדוע לא הגיב, ענה: "הוא לא עשה לי שום דבר".
הרב מיכאל סוירסקי, מייסד מכון פרדס, מעיד: "שום דבר לא הרגיז או קומם אותו, ומצד שני הוא גם לא התלהב משום דבר, לפחות לא כלפי חוץ. הוא קיבל הכול בחיוך ובשקט. הוא גם לא דיבר על עצמו, בוודאי לא מיוזמתו. כשנשאל על עיסוקיו ומעשיו היה מדבר מעט, ובענווה".
בשבתות נהגו אריה ואשתו זהבה לארח אנשים רבים, בהם תלמידים, בביתם שבשכונת רמת־אשכול בירושלים. הם החלו בכך עוד בהיותם בארה"ב. לא פעם ליווה אריה את אורחיו מרחקים עצומים, אפילו עד קטמון או בית וגן, ואז היה חוזר רגלית ויושב ללמוד. הוא נהג לומר ש"הליכה בארץ ישראל מגבירה את החשק ללמוד".
ברבות מן השבתות נהג ללכת ברגל לבית החולים הדסה הר הצופים, לעבור מחדר לחדר ולשאול האם מישהו רוצה לשמוע קידוש. אחרי מלחמת יום הכיפורים הרגיש לא בנוח משום שלא הורשה להשתתף בלחימה בגלל ראייתו הלקויה. הוא התנדב במחלקת הכוויות בהדסה ועזר בטיפול בפצועים שבועות רבים, יומם ולילה.
אריה הקפיד מאוד על שמירת ההלכה והיו לו דעות ברורות, אך כשפגש אנשים עם השקפות שונות לא התעמת איתם; הוא הקשיב, חיפש ומצא ניצוצות טובים בכל אדם, והיה תמיד אופטימי. הוא ראה את המדינה כמתנה מידי הקב"ה. לא היה לו עניין בפוליטיקה, והוא לא הזדהה כימני או כשמאלני. הוא לימד זכות על מייסדי המדינה ומנהיגיה ולא ביקר אותם, גם לא בזמן הסכמי אוסלו. היה לו חזון של מדינה המתנהלת על פי ההלכה, אך קיבל שבינתיים זה לא כך. כאשר בנו אסף סיפר לו, לא בשמחה, על תשלומים גבוהים שהיה עליו לשלם למס הכנסה, אמר לו אריה: איזו זכות יש לך, אתה משלם מס הכנסה למדינה היהודית!
האסיסטנט של הרב שטיינזלץ
כאשר מכון פרדס נוסד, בשנת 1972, אפשר היה ללמוד יהדות או בישיבות, בדרך הישיבתית, או באוניברסיטאות – בדרך האקדמית. הרב סוירסקי, המייסד, הונע מכוח התפיסה שהתורה היא "מורשה קהילת יעקב" – שייכת לכל יהודי באשר הוא. הוא חיפש מקום שינגיש את התורה לכל אחד ואחת בדרך הלימוד הנפלאה של בית המדרש, אך בלי שתתלווה לכך בהכרח גם מחויבות הלכתית. מכיוון שלא מצא מקום כזה, הוא המציא אותו.
רק חלק קטן מהלימודים בפרדס הוקדש לשיעורים פרונטליים; רוב הזמן למדו בחברותות. בשנים הראשונות ניתנו השיעורים בידי גדולי עולם ובהם הרב עדין שטיינזלץ, הרב פרופ' דוד הרטמן, ד"ר מיכאל רוזנק, ד"ר אריה טואג הי"ד ואחרים. לכל מרצה הוצמד "אסיסטנט", שתפקידו היה לשבת עם החברותות בבית המדרש. בשנה הראשונה ביקש הרב שטיינזלץ שאריה יהיה האסיסטנט שלו.
מכון פרדס מיועד בעיקר לבוגרי אוניברסיטה מארה"ב, אך הגיעו אליו גם אנשים מארצות אחרות, ובכללן ישראל. בשנות השבעים והשמונים הגיעו לשם מגוון תלמידים מרקעים שונים: נשים פמיניסטיות (כאשר בארץ בקושי שמעו על זה), ובוגרי בתי מדרש של הזרמים השונים בארה"ב: רפורמים, רקונסטרוקציוניסטים, אנשים עם רקע כלשהו ביהדות ואנשים בלי שום רקע.
"פרדס היה מקום קטן, אך עד היום קשה לשער ולאמוד עד היכן הגיעה השפעתו. כולנו הבנו שאנחנו יוצרים משהו שלא היה כמוהו מעולם", אומר הרב דוב ברקוביץ, המנהל השני של פרדס. את אריה הוא מגדיר כמי ש"היה בו שילוב נדיר של תכונות. מצד אחד גאון, תלמיד חכם ברמה בינלאומית. בתקופה שלפני המחשבים ופרויקט השו"ת, בכל פעם שעלתה שאלה היינו אומרים 'אריה, איפה זה כתוב', או 'מה כתוב על עניין זה וזה', והוא ידע. מצד שני היה לו קשר אישי קרוב עם התלמידים, אשר הרגישו את אהבתו, מסירותו ורצונו לעזור. הוא היה מנטור לא רק ללימוד אלא גם לעניינים אישיים, שאלות באמונה וכל דבר אחר. הם היו באים אליו כל הזמן, מתקשרים אליו הביתה, מגיעים אליו לשבתות.
מכוח ידענותו, למדנותו ורגישותו האנושית, נתבקש אריה לפסוק הלכה במקרים שונים. "בפרדס לא היה רב פוסק הלכה, ובדרך כלל פנו לאריה", אומר הרב ברקוביץ. "ברוב השאלות שעלו היה צורך להביא בחשבון את הסיטואציה והרגישויות של השואלים. אריה היה בקי גדול במה שנקרא 'החלק החמישי של השולחן ערוך'".
הרב מאיר שווייגר, שלימד גם הוא שנים רבות במכון פרדס, מספר: "הייתה בחורה אחת שאמרה קדיש בתפילה. עד אז מעולם לא נתקלנו בדבר כזה, ולא ידענו מה לעשות. מהר מאוד העניין הזה הפך לנושא שכולם דנו בו. הבחורה, שפעלה בתמימות ולא רצתה להכות גלים, נפגעה מאוד והפסיקה להגיע ללימודים. כינסנו ישיבת צוות, ואריה אמר שבעצם אין שום בעיה בכך שאישה אומרת קדיש, והביא מקורות להוכיח זאת. בעקבות זה נקבעה בפרדס מדיניות: נשים יכולות לומר קדיש. אריה ידע איפה ואיך להקל בהלכה לאנשים לא־אורתודוקסיים, כדי להכניס אותם לעולם היהדות ולא שירגישו שטורקים בפניהם את הדלת".
הרב סוירסקי מוסיף: "הייתה לאריה היכולת ללמד תלמידים בכל הרמות – מהמתחילים ביותר ועד למתקדמים ביותר, והיה לו כבוד לכל אחד ואחד ולמקום שממנו בא. שום שאלה לא הייתה טיפשית בעיניו".
"בשביל אבא", אומר אסף, "התלמידים היו כמו ילדים, בשר מבשרו. לא היה לו אכפת אם התלמיד ידען או לא, העיקר בעיניו היה שהוא בתהליך של למידה".
רוב תלמידיו ידעו מעט עברית, אפס ארמית ושום דבר בגמרא. זהבה רעייתו מספרת שאריה נהג ללמוד עם אביה, שבגלל נסיבות חייו לא קיבל כמעט שום חינוך יהודי, ותמיד נתן לו להרגיש שהוא יודע ומבין בדיוק כמוהו. עם זאת, הייתה בבית המדרש גם תלמידה שהוא אמר עליה: "אני לא מכיר הרבה בחורי ישיבה שיודעים ללמוד גמרא כמוה".
היתר לטוס בשבת
"בעיניי", אומר הרב לוי לאור, מי שניהל את פרדס אחרי דוב ברקוביץ, "גדולתו של אריה הייתה ביכולתו לשלב מחויבות עמוקה והקפדה בהלכה עם גישה אנושית מאוד. למשל, בחור מאוסטרליה שלמד בארץ בישיבה, קיבל יום אחד הודעה שהסבא שלו חולה אנוש וממש רוצה לראותו לפני מותו. האפשרות היחידה שהייתה לו להגיע בעוד מועד הייתה כרוכה בטיסה בשבת, וכולם אמרו לו שזה אסור. מישהו הציע לו לגשת לאריה, ואריה שאל: האם יש סיכוי, אפילו קלוש, שהידיעה שאתה בדרך אליו תאריך את חייו, ולו במעט? הבחור אמר שנראה לו שכן, ואריה התיר לו לטוס בשבת. אותו בחור אמר לי לאחר מכן: לולא הפסיקה הזו של אריה היה עלי לבחור בין נאמנות להלכה לנאמנות למשפחה, ומן הסתם הייתי בוחר במשפחה.
"במקרה אחר הגיעה אליו בחורה שגדלה כיהודייה, אלא שהתברר שאימא שלה התגיירה גיור רפורמי. אותה בחורה הכירה בחור שומר מצוות, אך משפחתו עמדה על כך שהיא תעבור גיור אורתודוקסי. אריה הקים בית־דין אד־הוק לצורך העניין, ועשה הכול כדי לקצר ולפשט את התהליך, אך עדיין לאותה בחורה כאב מאוד: מה פתאום אומרים לה שהיא לא מה שחשבה שהייתה כל חייה. ואז אריה אמר: 'כשהיהודים שבו מגלות בבל, רבים עברו גיור לחומרה, משום שכבר לא היה ברור מי יהודי ומי לא. אני מניח שבמשפחה שלי בכל הדורות, היו אינספור אנשים שהתגיירו לחומרה. אז אני פשוט רוצה שתרגישי כמו חלק מהמשפחה שלי'. גם הטבילה במקווה הלחיצה אותה מאוד. אריה הבין זאת אפילו בלי שהיא דיברה על כך, וסידר לה מראש מקווה ביישוב קטן שבו יהיו רק היא והבלנית".
הרב לאור ממשיך ומספר: "הייתה תלמידה בפרדס שהייתה בחודש התשיעי להריונה, ובעלה היה במילואים. שבת אחת בבוקר היא הרגישה צירים. היא השאירה את הבן הגדול שלה אצל שכנה ויצאה במונית להדסה הר הצופים. בדקו ומצאו שאלה היו צירים מדומים. מכיוון שהיא הייתה שומרת שבת, היא ישבה שם מתוך כוונה לחכות עד צאת השבת. ואז הופיע אריה, שבא לעשות קידוש למאושפזים. הוא שמע ממנה את כל הסיפור, ואמר לה: את בוודאי במתח מכל העניין, המתח הזה לא טוב לך. את רשאית לחזור הביתה במונית. היא סירבה, והוא אמר: אם אני אעלה איתך על המונית, תיסעי? לזה היא הסכימה. הוא נסע איתה עד דרום העיר, וחזר ברגל הביתה.
"מכל הסיפורים האלה עולים אהבת התורה ועומק ההבנה של אריה", מסכם לאור. "הזיכרון המופלא שלו בא מאהבה עמוקה של מי שכל מילה חשובה לו. המסירות האינסופית שלו להלכה יצרה אצלו את הדרישה הפנימית לעזור לכל אחד לשמור הלכה".
מכון פרדס הוא כנראה המקום הראשון בישראל שבו נשים יכלו ללמוד גמרא בדרך שבה היא נלמדת בבית המדרש. אף אחד לא בא עם כוונות לחולל מהפכה, כפי שאומר הרב ברקוביץ: "חשבנו שזה מה שחשוב, אז זה מה שעשינו". גם אצל אריה, הדבר לא נבע מאג'נדה מוצהרת. "הוא לא עשה מהפכות, הוא היה איש פשוט ופעל בפשטות", אומר אסף. "הוא סבר שאם נשים יכולות כיום ללמוד כל דבר, אז למה שלא ילמדו גם גמרא? הוא עצמו דגל בגישה האורתודוקסית, אבל סבר שכל קשר שהוא ללימוד תורה טוב יותר מחילוניוּת, ולכן לימד כמה שיותר".
כאשר שרה פרידלנד בן־ארזה ביקשה להקים מניין נשים על פי ההלכה, היא פנתה לאריה. הוא הדריך את המניין מראשיתו, התווה את דרכו והתנהלותו וליווה אותו פרק זמן משמעותי.
צדיק נסתר
במשך כארבעים שנה, עד 2015, ישב אריה במשרד קטנטן באגף לתרבות תורנית של משרד החינוך, וחיבר הרבה מאוד חוברות, ספרים וספרונים בנושאים שונים. הוא פרסם בחייו מאות חוברות וכמה ספרים בנושאים שונים, ובכתובים יש עוד הרבה יותר ממה שיצא לאור בדפוס. הכתיבה ליוותה את אריה מנעוריו. גוטסמן, שהיה גם שותפו לחדר בישיבה־יוניברסיטי, מספר שאריה הביא איתו מחברות רבות, ובלילות היה קם לכתוב חידושי תורה שבערו בו. בנו אסף מוסיף שהוא גם כתב שירה: על דמויות מהתנ"ך, אהבה, גאולה, מאורעות חייו ועוד.
עיקר מפעלו היה ה"דף לתרבות יהודית" – חוברת קטנה וצנועה למראה, בת כמה עשרות עמודים, שהייתה מגיעה בדואר למנויים וכן לספריות ולמוסדות שונים. מן הדפים עולה גאונותו של אריה, וגם ענוותו וחוסר העניין המוחלט שהיה לו בכל הנוגע ליחסי ציבור, פרסום, הפצה וכו'. בסך הכול יצאו למעלה מ־270 חוברות כאלה, שכל אחת מהן היא מלאכת מחשבת של ממש. ה"דף" האחרון יצא לאור בזמן שאריה כבר היה שרוי בעלטה גמורה.
כל דף הוקדש לנושא מסוים, שעליו הובא מגוון רחב ביותר של מקורות. היו דפים שעסקו בדמויות, כגון הגאון מווילנה, הרב ריינס, הרצל (שלו הקדיש אריה חוברת עבה במיוחד, כמאה עמודים, שעסקה בגילוי הנקודה היהודית שבו, וגרמה לרבים לשנות את דעתם הקדומה עליו); היו דפים שעסקו בימים מיוחדים (חגי ישראל, יום ירושלים ועוד); ואחרים שעסקו בנושאים עיוניים שונים. בכל "דף" הובאו ציטוטים מכל מרחבי מקורות חז"ל, ראשונים ואחרונים, וכתבים ספרותיים, אקדמיים ואחרים של אנשים רבים ושונים מאוד. מעניין לציין שאריה הקדיש ליום ירושלים – שהיה קרוב מאוד לליבו – שניים או שלושה "דפים", ספר, וכן כמה חוברות נוספות.
עריכתו של כל דף כזה הייתה כרוכה בשעות רבות של עיון בספרים, בבקיאות רבה, ובפתיחות לשמוע את האמת ממי שאמרה. הדפים משקפים מידה גדושה של אומץ לעסוק בנושאים שאינם תקינים פוליטית, לצד נכונות להכניס את הראש בין הרים גדולים (למשל, המחלוקת הקבלית בין הגר"א לאדמו"ר הזקן, המתוארת בהרחבה ובהעמקה מכל צדדיה). סדר הבאת הקטעים בדף משקף אף הוא חשיבה מרובה. כמה מהדפים נמצאים בספרייה הלאומית, על מדפי ספריית גרשם שלום, אך רובם מצויים במחסני הספרייה, ועדיין לא זכו להכרה ראויה.
מדוע נשאר אריה כל ימיו בקרן זווית? מדוע עם כל הידע העצום שלו ויכולתו ליצור חיבורים בין המקורות, לא נהיה ראש ישיבה או פרופסור? הסבר אחד הוא שלא היו לו "מרפקים", ובוודאי שלא היה לו שמץ של עניין בהאדרת עצמו. היו שניסו לעזור לו לצאת למרחבים גדולים יותר, אך זה מעולם לא קרה. האם הרגיש שהחמיץ הזדמנויות? גם אם כן, הוא לא התעסק בכך. אסף בנו סבור שזו הייתה בחירה של הנשמה שלו, כדי לא ״להתלכלך״ – לא להיכנס למקומות של גאווה, או לגרום לפיטוריו של מאן דהוא. כך או כך, אריה היה חוזר מעבודתו כשהוא קורן מאושר. הוא שמח בשמחת לימוד התורה, ורצה לשתף בכך אנשים רבים ככל שיוכל.
ערב פטירתו היו איתו כל בני המשפחה, ולבקשתו קראו באוזניו את חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל, והוא התרגש מאוד. "כשאריה נפטר", אומרת רעייתו זהבה, "נראה לי שהוא בכלל לא חשב במונחים של חיים ומוות, הוא חשב על הנצח. הוא הלך לעולמו ברוגע".
"לדעתי אריה היה אחד מל"ו הצדיקים", אומר הרב שווייגר. "מסתבר שבכל דור יש איזה אריה אחד כזה, או יותר. ייתכן שהמשימה שלנו היא לפקוח את עינינו, לחפש אותם, להתקרב אליהם, ללמוד מהם וליישם מה שרק אפשר".
יהודית שבתא היא עורכת לשון ומתרגמת, בוגרת מכון פרדס
