במאמר שכותרתו "משורר ההעפלה ונביא השסע", סקר ד"ר מרדכי מרמורשטיין שירים של נתן אלתרמן מה"טור השביעי" ו"עיר היונה" העוסקים במפעל ההעפלה. מטרתו הייתה להראות כיצד חזה אלתרמן את מפגש הטיטאנים של המעפילים עם אנשי ארץ ישראל הקמה, ואת התנגשות התרבויות השונות כל כך. בחלק המסיים מתוארת הסתכלות רטרוספקטיבית של אלתרמן, שבה הוא מקווה, אולי אף צופה, שמכור ההיתוך של מפגש התרבויות תתהווה "שולמית של מחר", אשר בה "מֵהַלְמוּת יְרִיבִים יִבָּרֵא כִּבְמַפְסֶלֶת/ יֹפִי עַז וְחָדָשׁ, לֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין עָם".
דומה שישנו שיר אחד שבו נקבצו ובאו כל אותם הנושאים הנסקרים במאמרו של מרמורשטיין, ודווקא שיר זה נפקד ממנו. כוונתי לשיר "חופת ימים", המופיע גם הוא בתוך מחזור שירי עיר היונה העוסקים בהעפלה כחלק ממלחמת הקוממיות. דומני שהצגת השיר עשויה לבוא כהשלמה וכ"ציון דרך" לנקודות הרבות שהביא מרמורשטיין ברשימתו.
בשיר "חופת ימים", המסופר בלשון רבים מנקודת מבט של המעפילים, מביא אלתרמן את המפגש האנושי־תרבותי לידי קרשנדו בליבת הסיפור שבשיר. האם אלתרמן כתב את השיר על ספינה מסוימת, כמו שירים אחרים שההשראה בהם ברורה? איני בקי די, ואיני יודע. ראיתי בכמה אתרים ומבואות כאלה שזיהו את השיר עם סיפורה של אקסודוס, וזאת בשל המרד המתואר בה, המתאים למאבק שפרץ על סיפונה של אקסודוס בין המעפילים לבריטים. במקומות אחרים מובא הדבר כעובדה פשוטה שאלתרמן כתב את השיר על ספינת אקסודוס.
לדעתי אין אפשרות להבין כך וזוהי הוצאת חלק מהשיר מהקשרו, שכן כמו שאראה, המאבק המתואר בשיר הוא בין המעפילים לאנשי ההגנה. מה עוד, שעד המאבק בבריטים על סיפונה של אקסודוס, פעלו בקרב המעפילים תנועות נוער בעידוד, לימוד שירה ואף לימוד הגנה עצמית. כל זה רחוק מאוד מהמתואר בשיר. בשורות הבאות אסקור את השיר־סיפור הזה, שמקפל בתוכו דרך "משל שהיה" הרבה מהעתיד לבוא.
הסיפור מתחיל כאשר קבוצת מעפילים גדולה עושה את דרכה ארצה באונייה רעועה וטחובה. הצפיפות נוראה:
עַל דַּרְגָּשִׁים וָסַף וּבְכָל מִקְלָט מְעָט/ יָשַׁנּוּ אַפְּרַקְדָּן וּבִנְפִילָה אַפַּיִם/ יָשַׁנּוּ בִּכְפִיפָה וּבִרְכִינָה וּבִמְעֻמָּד/ וּבְדִידוּתֵנוּ אֵשׁ עַל פְּנֵי הַמַּיִם./
מקלט המעט לא מצליח להחזיק מעמד. הקבוצה נאלצת לעבור לספינה אחרת, רעועה גם היא כדי לצלוח את המשך המשא. אך הקשיים הופכים לבלתי אפשריים. "הַטַּחַב וְהַדְּחָק קִדְמוּנוּ כְּבוֹר שַׁחַת/ וְהַשִּׂמְחָה, כִּי כְּבָר הִגַּעְנוּ עַד הֲלֹם/ קָרְעָה אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ וַתִּהְיֶה לְפַחַד". השמחה והפחד המתחלפים הם מוטיב אצל אלתרמן, שלימים יכתוב ב"שיר משמר" לבתו: "אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד/ אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה".
הפחד אינו מאפשר להמשיך עוד בדרך: "יָרֵאנוּ סְעָרָה, יָרֵאנוּ מַגֵּפָה, אֲשֶׁר תִּפְשֹׁט וְאֵין סַמִּים וּמַיִם אַיִן". והמעפילים על הספינה מחליטים: 'ניתנה ראש ונשובה'. המרד פורץ ומדוכא בכוח, ואנו מקבלים את תמונת ההתנגשות במלוא עוזה:
עַל הַסִּפּוּן פָּרַץ הַמֶּרֶד. נִבְעָתִים/ דָּרַשְׁנוּ לְהַטּוֹת אֶת הַסְּפִינָה מִדֶּרֶךְ/ לִקְרֹא עֶזְרַת רוֹדֵף מֵרוֹדוֹס אוֹ כְרֵתִים/ וְלוּ גַּם יִגָּרַע כְּבוֹדָהּ שֶׁל הַמַּחְתֶּרֶת/… אֲזַי חֻלְיַת־מַטֵּה סְדוּרָה וּמְאֻמָּנָהּ/ נוֹשֵׂאת אַלּוֹת, יָצְאָה אֶל מוּל קוֹשְׁרֵי הַקֶּשֶׁר/ וְהַמְּפַקֵּד, מוֹלִיךְ סְפִינַת הַהֲגָנָה/ נִגַּשׁ, פִּיו מָעֻוָּת, אֶל מַעֲקֵה הַגֶּשֶׁר/… אֵיבָה לְמוּל אֵיבָה נִצְּבוּ. בַּחֲשֵׁכָה/ קֹרְעוּ מֵעַל פָּנִים מַסְוֶה וּמַסֵּכָה/ וְעַל הַגֶּשֶׁר אִישׁ כְּמוֹ בֵּן עַם נֵכָר.
מצב הקיצון והתנגשות האינטרסים שבעקבותיו, קרעו מעל פנים מסווה ומסכה והעמידו את שני המחנות כאילו הם משני עמים שונים. אך דווקא כאן, ברגע השפל העמוק הזה, שבו הצד של אנשי ההגנה נאלץ לכפות את עצמו הר כגיגית על רצונם של המעפילים, נטמנים היסודות לחיבור המשותף.
אלתרמן מתרומם מהסיפור הספציפי אל הסיפור הגדול הלאומי:
כְּבֶן עֲדַת נָכְרִים דְּרָכֶיהָ בַּל נֵדַע/ וְהִיא הַמּוֹלִיכָה אוֹתָנוּ עַל הַמַּיִם/ אֶל גֹּב שֶׁלָּהּ, לִהְיוֹת לָהּ בֶּצֶר לִסְדָנָהּ/ אֲשֶׁר גַּם לָהּ עַצְמָהּ מִפְלָט מִמֶּנּוּ אָיִן./ בְּעַל כָּרְחֵנוּ אָנוּ זֶה בָּזֶה שְׁלוּבִים/ וְלֹא לַשָּׁוְא הַלַּיְלָה זֶה בָּזֶה שֻׁלַּחְנוּ./ הִיא לְמַלְּטֵנוּ קָמָה מִכַּבְלֵי שׁוֹבִים,/ אַךְ כְּבָר בַּאֲזִקֶּיהָ חֲבוּשִׁים אֲנַחְנוּ./ אִתָּה עַל הַסִּפּוּן, לָעַד וּלְאֵין מָנוֹס/ עָמַדְנוּ חֲבוּרִים לְאֵבֶל וּלְמָשׂוֹשׂ,/ כְּתַחַת הַחֻפָּה בְּהִשָׁבֵר הַכּוֹס.
הר כגיגית
מדהים לראות את ההקבלה לשורות המפורסמות מ"דף של מיכאל", כאשר בלב ליבה של פעולת ההצלה, בעודם נושאים את המעפילים על הגב, מתגנבת ללב אנשי ההגנה תחושת המחנק מכפתם הנסגרת על הגרון:
עֵת כִּי עוֹמְסִים אָנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה/ עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָּתָם עַל גַּב/ חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגַּף/ אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נִסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.
הנה כי כן, גם בפי המעפילים עצמם שם אלתרמן שורות דומות. גם בעיניהם ההגנה "הִיא לְמַלְּטֵנוּ קָמָה מִכַּבְלֵי שׁוֹבִים/ אַךְ כְּבָר בַּאֲזִקֶּיהָ חֲבוּשִׁים אֲנַחְנוּ". אך אם ב"דף של מיכאל" נותרה התהייה "אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם", דווקא "חופת ימים", אף ששם תחושת השבי בולטת ומבטאת את הסיטואציה עד תומה, מסתיימת בתמה הפשוטה שכך או כך "עַל כָּרְחֵנוּ אָנוּ זֶה בָּזֶה שְׁלוּבִים".
אי אפשר שלא לשמוע כאן הדהוד לכפייה אחרת, שמבטאת חיבור עמוק. במתן תורה, אומרים חז"ל, כפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל: "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם". כפייה זאת לא הורידה מגדולתו של המעמד אלא ביטאה את החיבור כנצחי, כזה שלא תלוי בבחירה או ברצון לשעתו. ואכן, גם שם מצאנו את החופה:
וכן הוא אומר: "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". ביום חתונתו – זו מתן תורה; וביום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש (משנה תענית ד, ח).
החופה המחברת בין בני זוג בתחילת חייהם המשותפים איננה יודעת לנבא את כל העליות והמורדות שיחוו בני הזוג, את ההתנגשויות בין שני העולמות הבאים לשכון בכפיפה אחת, אבל היא יוצרת חיבור שיאפשר לצלוח זאת ביחד. החופה מכריחה ומקבעת חיבור (שתחילתו בבחירה אמנם), שבלעדיה ספק אם היה אפשרי ועולה על הדעת.
במובן זה, "חופת ימים" קודם בתפקידו לתהיות העולות ב"דף של מיכאל" בנוגע ל"מלחמת השניים הסמויה והקנאית". ממש כשם שהחופה קודמת ולא סותרת (ואולי אף יוצרת) בירור זוגי על רקע שוני וחילוקי דעות. חופת הימים שמצייר לנו אלתרמן בסיפור העפלה היא ההבנה הראשונית של שני הצדדים, אנשי הארץ ואנשי העלייה, שקודם לפחדיהם של כל אחד מהצדדים, קודם לחשש של "מי יטחן את מי", קודם לשאלה כיצד יתמזגו שתי התרבויות, קודם לכל זה –
אִתָּה עַל הַסִּפּוּן, לָעַד וּלְאֵין מָנוֹס/ עָמַדְנוּ חֲבוּרִים לְאֵבֶל וּלְמָשׂוֹשׂ/ כְּתַחַת הַחֻפָּה בְּהִשָׁבֵר הַכּוֹס.
