הנרייטה סאלד הייתה המנהיגה הציונית הראשונה והיחידה שנולדה בארה"ב ועלתה ממנה לארץ ישראל. היא הגיעה ארצה בשנת 1920 כדי לסייע למשלחת הרפואית האמריקנית, שכבר שהתה כאן במטרה להעמיד תשתית בתחומי הרפואה השונים עבור יהודי ארץ ישראל.
בעשור הראשון של המאה העשרים שימשה סאלד מזכירת החברה היהודית האמריקנית להוצאה לאור, אבל למעשה הייתה העורכת הראשית שלה. בד בבד למדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בניו־יורק, ועבדה בצוותא עם פרופ' לוי גינצבורג על מחקרו "אגדות היהודים". היא פיתחה כלפיו מחשבות רומנטיות, אבל ליבה נשבר כאשר שב משהות באירופה ב־1908 והודיע לה שהתארס.
המשבר בחייה האישיים הביא לתפנית בעיסוקיה. היא פיצתה את עצמה במסע לארץ ישראל, ולפני כן נרתמה לפעילויות ציוניות בארה"ב למען ארץ ישראל. היא שימשה מזכירת עמותת ידידי תחנת הניסיונות החקלאית של אהרונסון בניו־יורק, ועמדה בראש ועדת הצדקות של יהודי ארה"ב שהמליצה להמיר את ה"חלוקה" המסורתית ב"נדבנות". ואולם גולת הכותרת של פעילותה הייתה ייסוד ארגון "הדסה" בארה"ב ב־1912, ושנה לאחר מכן – שיגור שתי אחיות ראשונות לירושלים.
בח' בכסלו תרפ"ב, לפני מאה שנים, התקיים באולם "רנסנס" בירושלים טקס סיום המחזור הראשון של "אחיות עבריות". האירוע אמור היה לציין את הישגה הראשון של סאלד מאז עלייתה ארצה. ואולם לא כך התגלגלו פני הדברים, והיה זה עיתון "הארץ" שהוביל את הביקורת כנגד התנהלות הטקס. בגיליון העיתון למחרת, ביום שישי, הופיעה סקירה מפורטת של האירוע החגיגי וצוינה במיוחד העובדה שאליעזר בן־יהודה ואשתו עזבו את האולם "לאות מחאה בדומיה". הם עשו זאת לאחר שד"ר אידר, פסיכואנליטיקן ורופא במקצועו, וחבר ועד הצירים הציוני – הנציגות הציונית הבכירה בארץ ישראל – החל את נאומו בשפה האנגלית.
במקביל התפרסם באותו גיליון, בעמוד שלפני כן, מכתב אנונימי למערכת בחתימת "אחד מהקהל", שכותרתו: "הדיבור העברי להלכה ולמעשה". הכותב קבל כנגד נאומו באנגלית של ד"ר אידר בטקס, והביע התמרמרות על כך שאף שהעברית הוכרה כאחת משלוש הלשונות הרשמיות בארץ, וההנהלה הציונית מצווה לשמור "על ארצנו ועל לשוננו", היא שלחה מטעמה נציג שאינו דובר עברית.
עיתון "דאר היום", שבעריכת איתמר בן־אב"י, תיאר אף הוא את פרטי האירוע. בגיליונו הבא התפרסמה הודעה אישית של ד"ר אידר בתגובה למכתב האנונימי, ובשוליה הערת המערכת שהיא נשלחה לעיתון "הארץ" ו"נתבקשנו" לפרסמה ב"דאר היום". אידר ציין כי לא צריך להיות ספק בנוגע ליחסו לשפה העברית, וכי מיום בואו ארצה נאבק למען הכרתה הרשמית על ידי השלטון הבריטי, וכי הוא אשם באי ידיעת השפה אך לא בכך ש"הפר כבוד אליה".
בגיליון הבא של "דאר היום" הופיע "מכתב למערכת" מאת בן־יהודה עצמו, ובו תיאר את השתלשלות הדברים שהובילו לצעד המחאה שלו. הוא ציין שזמן קצר לפני הטקס ראה את התוכנית שבה היו הנואמים הראשונים ד"ר אידר וד"ר רובינוב, ראש המשלחת הרפואית, והוא ואשתו החליטו כי אם אחד "מהיהודים יהמי" [יהיה מי שיהיה] ידבר "לא עברית" הם יקומו ויצאו. בן־יהודה הבהיר שמחאתו איננה אישית כנגד ד"ר אידר, שדווקא פעל אצל השלטונות הבריטיים למען "זכות לשוננו", והתאמץ ללמוד עברית אף כי לא הצליח בכך – אלא נגד הנהלת הדסה והנרייטה סאלד שחיללו "קדושה זו" של טקס ש"הכל חשו ממש שכינה עברית שרויה באולם", בכך שאפשרו לנואמים יהודים שלא לדבר עברית. כעבור ימים אחדים שיגר אידר מכתב נוסף למערכת הארץ ובו התנצל בפני אוסישקין על שחשד בו כי הוא עמד מאחורי המכתב האנונימי כנגדו. הפעם, שלא כמו הודעתו הקודמת, "הארץ" פרסם זאת.
קנאות מופרזת
ואולם בכך לא הסתיימה פרשת נשף אחיות "הדסה". היה לה המשך מעניין, שחושף בפנינו את עמדותיה של הנרייטה סאלד הן בנוגע לצורכי המציאות בארץ באותה העת, והן באשר למעמד העברית וחשיבותה הלאומית. סאלד השיבה לבן־יהודה במכתב מפורט, שמצוי בארכיון הציוני המרכזי, ואנו מפרסמים אותו כאן לראשונה בהשמטות מסוימות.
סאלד מסבירה שתשובתה לפתקה שבן־יהודה שיגר אליה במהלך הטקס השתהתה משום שהיא הייתה טרודה בצד המעשי של מציאת מקומות עבודה עבור מסיימות הקורס, "ולסדר את מעברן מבית הספר אל החיים". באשר להזמנת ד"ר אידר, זו נעשתה משום שהוא הופקד מטעם המוסדות הציוניים על מחלקת הבריאות, ונבחר על ידם לתפקיד זה אף שאיננו מדבר עברית. מה גם שהאחראים על האירוע דאגו מראש שכל הנאומים באנגלית יתורגמו לעברית.
בהמשך מכתבה מדגישה סאלד כי לטקס "היה צביון עברי", וכי כל הנוכחים השתכנעו שכוונת המארגנים הייתה לקיים את החגיגה "אך ורק בעברית", אף על פי שהייתה חשיבות ליידע גם את "הציבור הרחב", הלא יהודי, במשימות שמוטלות על האחיות. יתרה מזו, היא איננה מכחדת מבן־יהודה, "הקנאי" לעברית, שעם כל חשיבות מעמדה של הלשון העברית יש צורך להתחשב גם בשיקולים נוספים. דברים נכונים לשעתם, שמלווים את התפתחות העברית גם בהווה.
הנה מכתבה של סאלד לבן־יהודה (בהשמטות מסוימות) מ־12 בדצמבר 1921:
מצטערת אני שלא יכולתי עד כה למצוא לי פנאי בכדי לענות לפתקתו אשר שלח לי אל הבימה באולם רנסנס. הייתי טרודה מאד להשיג משרות עבור הגומרות ולסדר את מעברן מביה"ס אל החיים. ירשה נא לי לכתב בפרוטרוט את כל הפרטים הכרוכים בכך.
הד"ר אדר הוזמן לנאום בחגיגת הסיום של המחזור הראשון של אחיות עבריות אשר גמרו את חוק לימודיהן בארץ ישראל במוסד עברי אשר שפת הלימודים בו היא עברית… לא התחשבנו וגם אי אפשר היה להתחשב עם העובדה שאין הוא מדבר עברית, מכיון שהקונגרס הציוני וגם ההנהלה הציונית בארץ לא התחשבו עם עובדה זו…
אלה אשר ערכו את תכנית הנשף ידעו כמובן היטב כי נואמים אחדים אשר קבעו להם מקום בתכנית לרגלי קשריהם הרשמיים עם העבודה הרפואית בארץ אין באפשרותם להביע את מחשבותיהם בעברית. ולפיכך סידרו כי כל הנאומים האנגלים יתורגמו לעברית, ההפך מזה לא נעשה… הנאומים העברים לא תרגמו לאנגלית. באופן כזה חשבנו להראות כי השפה העברית היא השליטה.
כבודו אומר במכתבו בדואר היום "ואכתוב לגברת סולד ואבקש ממנה לא לחלל קדושה זו במנאמים לא עברים מיהודים". מן הראוי כי כבודו יזכור גם כן כי בקשתו היתה כתובה על גב כרטיס הכניסה לאולם ונשלחה לבימה בשעת נאומה של הגומרת אשר נאמה בשם מחלקתה.
כבודו יזכור בלי ספק כי התכנית לא הוצאה אל הפועל כפי הסדר המודפס מפני סיבות שאין צורך לפרטן… ובכל זאת עלי להוסיף כי לוא גם נשלחה אלי פתקה זו ימים אחדים או שבועות אחדים לפני החגיגה, כי גם אז לא היתה משפיעה עלינו לא לבחור בד"ר אדר, מכיוון שעלי לחזור על מה שאמרתי כי לא אנו בחרנו בו אלא הקונגרס בקרלבד וההנהלה הציונית. גם כבודו וגם אחרים מודים כי לנשף היה צביון עברי. וכמו כן מודים כלם כי ראו בעליל שהכוונה מצידנו היתה לעשות את החגיגה אך ורק בעברית.
סבורה אני לפיכך כי טרם גישתו למחות נגד נאומים אנגלים מצד יהודים, היה צריך לכל הפחות להתחשב עם שני דברים. הדבר הראשון הוא ענין של נימוסיות וחשיבות כלכלית, לדבר שני יש חשיבות ציונית מרובה.
הדבר הראשון: האחיות הגומרות – זוהי תקוות כל אלה המעונינים בהן – תעזורנה לכל תושבי הארץ במידה שווה ולא רק לצבור העברי. האחיות הן קנין הארץ. הגומרות הללו הן האחיות המוסמכות הראשונות אשר נתחנכו בארץ ובשבילה. (דגש במקור)
את הדבר הזה היה צריך לברר לקהל הרחב. ולקהל הרחב הזה אשר הוזמן היה צריך מתוך נימוסיות בלבד לתת את האפשרות לדעת מפני מה הוזמנו – ולתת להם גם כן מושג קצת מעבודת מוסד יהודי ציוני העומד לרשות הקהל הרחב הזה. עלינו היתה מוטלת אפוא חובה ציבורית להציג את האחיות המוסמכות לפני הקהל הרחב וגם לפני הציבור היהודי. כי השפה העברית ורק השפה העברית היא שפתנו, הכרזנו גלוי לקהל בזה שכל מנאם אנגלי תורגם לעברית; בעוד שהמנאמים העברים לא תורגמו לאנגלית כפי שהזכרתי לעיל.
הדבר השני: ערב זה מצין גמר של התאמצות מתמידה, עקשנית ותקיפה כמעט הרואית, שנמשכה עשר שנים בכדי לסדר מקצוע חדש לצעירות בארץ על ידי בי"ס אשר בו, למרות כל המכשולים הרבים, השפה העברית היא השולטת בכל. ואלו המוחים בשם ההתפתחות הלאומית צריכים להתחשב גם עם עובדה זו.
אין כל ספק בדבר כי המלחמה לשלטון השפה העברית צריכה עוד להמשך בכל תקף. אולם בלבי מתעורר הספק כלום רצוי להמשיך מלחמה זו בזמנים ובמקרים ידועים בשעה שמחאות מעין אלו מביאות נזק לפעולות אחרות אשר גם הן יסוד היסודות של התפתחות לאומית.
מסכימה אני כי הודות למעשיו ופעולותיו בעבר רשאי הוא למחות בזמן ושלא בזמן. אולם לא פחות מזה רשאית אני וגם מחיבה (הכוונה: מחויבת) אני לפעול כפי שהרגשתי אומרת לי – כי רבות הן הדרכים אשר צריך לסל בכדי שהיהודי יגיע אל מטרתו – הלאומיות השלמה.
בכל הכבוד ובברכת ציון,
הנריטה סאלד
ד"ר נתן אפרתי הוא היסטוריון, חוקר תולדות היישוב וחתן פרס ראש הממשלה על שם אליעזר בן־יהודה לשנת תשע"ח
