נבוכדנצר השני מלך בבל היה מהמוכשרים שבמלכי המזרח הקדום: כבר בהיותו יורש העצר של אביו המלך הכשדי נבופלאסר, הוא הוביל לניצחון הבבלי האדיר על אשור ומצרים בקרב כרכמיש בשנת 605 לפנה"ס, ניצחון אשר הוביל לקביעת מעמדה של בבל לשבעים השנים הבאות כאימפריה הגדולה באזור, על חשבונן של המעצמות הוותיקות. נבוכדנצר הצליח להשתלט על השטחים שנשלטו בידי האשורים, ולבצר רצף טריטוריאלי אשר יאפשר לו לדחוק את יריבתו המושבעת מצרים מתחומי השפעתה בסוריה ובארץ ישראל. החרבתה של ממלכת יהודה והקמת פחווה בבלית במקומה, היא חלק ממהלך כולל של נבוכדנצר להדק את שליטתו במרחב באזורים הקרובים למצרים, על מנת לבסס את ההגמוניה של בבל ולדחוק את המצרים מהאזור.
תולדותיו של נבוכדנצר מתועדות בכרוניקות של מלכי בבל המתארות את מסעות המלחמה בכל שנה. יחד עם כתובות מלכותיות אשר נועדו לפאר את שמו ואת מעשיו, תיאורים אלו כוללים את הממלכות שכבש ואת פעולותיו לשיקום המקדשים למען האלים. אחת מהתעודות הללו (BMI 45690), המוצגת כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, מתארת צדדים שונים בשלטונו ואת ערכיו כמלך בבל. אף שהיא שבורה וחסרים בה חלקים, מדובר בכתובת יוצאת דופן.
הכתובת, אשר פוענחה מכתב היתדות האכדי על ידי האשורולוג וילפרד למברט, מתארת את עשיית הצדק של נבוכדנצר ואת דאגתו לעזרת החלשים. הכתובת נפתחת בתיאור מצב חמור שבו אין צדק בעולם, והעשיר מדכא את החלש. לאחר מכן מופיע המלך, הדואג להגן על החלשים ומשליט צדק בעולם. אמנם המלך איננו נזכר בשמו, אך תיאור המסעות והשוואות טקסטואליות מביאים למסקנה כי המלך המדובר כאן הוא נבוכדנצר השני.
על מנת להמחיש את עשיית הצדק של נבוכדנצר, מתארת הכתובת מקרה שבו חייל אחד מצבאו של נבוכדנצר האשים את חברו ברצח, אך לא הייתה לו הוכחה. נבוכדנצר הורה על השלכת שני החיילים לנהר על מנת לבדוק את מי מהחיילים האלים מאשימים ואת מי הם מזכים. אחד החיילים הצליח להגיע לגדה ואילו חברו נמצא לאחר זמן חבול וללא רוח חיים. הדין יצא לאור.
"משפט הנהר" הוא פרקטיקה ידועה בכל העולם העתיק, שאנשיו ייחסו לנהר יכולות לגלות את האמת. אפשר למצוא התייחסות לכך כבר אצל חמורבי, מלך בבל הגדול שקדם לנבוכדנצר בכמעט אלף שנה. בקובץ החוקים המפורסם שלו נקבע באופן מפורש: אם אדם מאשים אדם אחר באשמת כישוף, מבחן המים יקבע האם הוא זכאי או חייב. האיש ייזרק למים, ואם ישרוד הוא חף מפשע; אם טבע, האלים גזרו את דינו למוות.
למרבה הצער, וכפי שקרה ברבים מהלוחות שנשתמרו ממסופוטמיה העתיקה, בשל שברים בלוח שעליו נכתב הסיפור מימי נבוכדנצר, לא ברור האם המאשים הוא שטבע למוות או הנאשם. אך המסר שהסיפור ביקש להעביר ברור: נבוכדנצר הוא מעין "חמורבי שני", המלך שתפקידו להביא צדק לעולם. כמלך הוא מבצע את התפקיד שהטילו עליו האלים – לשמור על הצדק בעולם.
ממשיכו של חמורבי
הכתובת אשר כונתה על ידי למברט "מלך הצדק", מתארת את מלכות נבוכדנצר ממש באותן מילים שבהם משתמש חמורבי לתאר את תפקידו:
למען הופע מישרים בארץ, למען אבד רשעים ופועלי אוון, לבל יעשוק התקיף את החלש… כדי להיטיב את בריאות האנשים… למען הצדק את היתומה והאלמנה… לפסוק את פסקי הארץ להצדיק את העשוקים (תרגום: מאיר מלול, קובצי דינים מהמזרח הקדום).
מילים אלה הן שיאו של תיאור ארוך של המלך המסופוטמי כמי שמביא אל ארצו "צדק ומישרים", דואג ליתום ולאלמנה וקורא "דרור" למשועבדים. תיאורים אלו על מלכים מופיעים לאורך 2,500 שנות קיומה של תרבות מסופוטמיה. אך ייחודו של לוח "מלך הצדק", הוא התיאור החי של עשיית המשפט ומציאת הצדק.
מלך מסופוטמי אחר המתואר כמי שמקיים "צדק ומישרים" הוא המלך האשורי מן המאה השמינית־שביעית לפנה"ס, סרגון השני, אשר נודע גם כמחריבה של ממלכת ישראל. בסוף המאה השמינית לפנה"ס הקים סרגון באשור בירה חדשה בשם דוּר שָׁרוּכִּין. סרגון מתאר את בניית עירו, תוך הקפדה על זכויותיהם של התושבים המקוריים:
לפי קריאת שמי אשר לשם שמירת צדק ויושר ולעשיית צדק עם חוסר היכולת ולאי עושק החלש, קראוני האלים הגדולים, כסף שדות העיר ההיא כפי לוחות המכירה, כסף ונחושת החזרתי לבעליהם וכדי שלא לגרום לרעה למי שלא חפצו בכסף השדה, נתתי שדה תמורת שדה במקום ששמו את פניהם. (ויקטור הורוויץ, "מצודת סרגון (דור שרוכין): דיוקנו של המלך הבונה", בתוך "כתובות מלכי אשור: היסטוריה, היסטוריוגרפיה ואידאולוגיה")
גם אם לא באמת פיצה סרגון את התושבים שאותם פינה, אנו רואים שבכתובותיו חשוב לו לדווח לאלים ולהיסטוריה כי לא פגע באדמותיהם, זאת משום שהוא יודע כי הצדק אומר שהאדמה היא הדבר הקדוש והחשוב ביותר שיש לאדם, ואסור לאדם לוותר על אדמת אבותיו. בנקודה זו מתבקשת ההשוואה לפרשה שהתרחשה מאה וחמישים שנה קודם לכן, בעיר שלימים אותו סרגון החריב: המקרה שבו אחאב ואיזבל לקחו בדרכי עורמה את כרמו של אדם אשר סירב לוותר על נחלת אבותיו וזימנו לו מוות אכזרי.
מובן שאין לקחת כפשוטם את סיפורי המלכים וההתהללות העצמית שלהם. כתובות מלכי בבל ואשור (ומצרים עולה עליהם) מלאות בהגזמות, סילופים וחצאי אמיתות. אולם, גם אם האירועים המסופרים לא התרחשו במציאות, עדיין אנו יכולים ללמוד על התפיסה המלכותית שהם מבטאים, שלפיה המלכים הם שליחי האלים להביא צדק ומישרים לארץ.
משפט ללא מאגיה
רעיון המלוכה והמשפט מופיע כמובן במקרא. לאחר שהמלך שלמה מבסס את מלכותו הוא עולה לגבעון ומתפלל לה' שייתן לו את היכולת לכונן משפט ולשפוט בצדק את ישראל: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה" (מלכים־א ג, ט). תפילות של מלכים על מלכותם היא סוגה המוכרת לנו מהמזרח הקדום. הן מופיעות לדוגמה באימפריה החתית, בערים גבל שבלבנון או מארי שבסוריה. נבוכדנצר עצמו מתפלל: "מי ייתן ואגיע לשיבה בקרבו [של המקדש], מי ייתן ואשבע אורך ימים!".
אך תפילתו של שלמה ייחודית בסוגה זו. שלמה אינו מבקש אריכות ימים אלא את היכולת לשפוט את העם, ואילו אריכות החיים המובטחת לו מגיעה בתשובת ה' אליו ובהיענות לתפילתו. תשובת ה' לשלמה מתייחסת באופן כמעט ישיר לבקשות השונות של תפילות המלכים מהמזרח הקדום, ולחוסר קיומן בתפילת שלמה: "וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט".
הסיפור המכונן על חוכמתו של שלמה ויכולתו לשפוט משפט צדק, הוא הסיפור הידוע על המשפט בין שתי הנשים שכל אחת מהן טוענת כי הילד הוא בנה, ואילו השנייה גנבת. במשפט זה, שגם בו ישנה האשמה שאיננה ניתנת להוכחה, שלמה אינו פונה למאגיה אלא לנפש האדם. הוא מצליח להציף רגשות נקמה וקנאה אל מול אהבת אם המוכנה לוותר על בנה כדי להציל את חייו. דין הצדק של שלמה מוכר על ידי העם: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱ־לֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".
חכמת שלמה איננה מאגית אלא כזו שהולכת בדרך האל ש"ירד" לסדום לשפוט אותה, כדי ללמד את הדיינים את דרך המשפט. מדרגה זו היא המכוננת את כיסאו של שלמה ומאפשרת לו להגשים את שאיפתו הישנה של אביו: בניין בית המקדש. גם לאחר שלמה, סמכותה של הסנהדרין קמה ועומדת בבית המקדש העומד על מקומו.
חוקר המקרא הדגול יחזקאל קויפמן טען כי אחד ההבדלים הדרמטיים בין המקרא לתרבויות אשר סבבו את ישראל בתקופתו, הוא ההסתמכות על המאגיה. אומנם גם במקרא ישנם מקרים ספורים של "נחש" משפטי, אך אלו הם טקסים בעלי כללים שעיקרם הוא משפטי, כמו למשל דין סוטה העוברת תהליך ארוך המאפשר לה להתוודות על חטאה, ולבעלה לחשוב רבות על קנאתו לפני שתיית המים המאררים.
על פי קויפמן, הנחש האלילי איננו ביטוי לרצון האלים מן האדם, אלא גילוי ידיעת האלים על המציאות. במחשבה האלילית גם האלים כפופים לטבע ולגורל העיוור הסובב את הקיום. המאגיה מנסה לגלות התרחשויות במציאות. המקרא, לעומת זאת, מציג אמירה דרמטית הפוכה לחלוטין: האל איננו כפוף לטבע, ואינו "מגלה" את האמת דרך כשפים המאפשרים לגלות את רצונם, אלא על האדם מוטלת החובה לגלות את האמת. האמת מתגלה לאדם דרך ההליכה בדרכיו של האלוהים, והאחריות המוטלת על האדם היא להגשים את האידיאלים האלוהיים בעולם הזה בדרך של עמל, עיון ורדיפת צדק.
אחריות האדם
שתי היריבות, ירושלים ובבל, מתיימרות להביא משפט וצדק לעולם. שתיהן "תובעים דקיון של בריות", כפי שמתארים חז"ל את מלכות רומי. אך בעוד דין הצדק המכונן של נבוכדנצר בא לו מהמאגיה, שלמה לוקח את הציווי האלוהי לפעול בעולם בעצמו, דרך הבנתו ודרישתו את נפש האדם. החל מסיפור בריאת העולם ועד כינון הממלכה, האדם נדרש לפעול בעולם ולקחת אחריות על ההיסטוריה. האשמת שווא וספק משפטי אינם נפתרים בגורל עיוור, אלא מוטל על האדם להתמודד עמה בכלים העומדים לרשותו.
מדרש אחד מספר כי נבוכדנצר הוא צאצא של שלמה ממלכת שבא. אפשר להציע שהמדרש בא להציג תהליך של הידרדרות: ממשיכיו של שלמה לא הצליחו ברובם להפוך את בית המקדש למוקד של תיקון וצדק. לעיתים בית המקדש הפך ל"מאורת פריצים" ולהגנה על ירושלים המלאה בשחיתות ואי צדק. הטעות האלילית נכנסה לירושלים עצמה, ובעצם מחקה את זכות קיומו של המקדש בירושלים. לא לחינם אומר הנביא כי "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה". מקום ה' בעולם מתגלה בעשיית צדק בין אדם לחברו ובהקמת חברת צדק אשר נשענת על מערכת משפט.
המשפט וכינון דרכי הצדק בחברה הם ממתנותיה המפוארות ביותר של תרבות מסופוטמיה לאנושות. ההכרה כי תפקיד המלך הוא לדאוג לצאנו ולהנהיגם בצדק ובמשפט מקורה בממלכות האדירות של ימי קדם. אך עיון בתעודת "מלך הצדק" יחד עם עיון בסיפור משפט שלמה – שני הסיפורים המכוננים של שני מלכים גדולים – מראה את חידושה של תורת ישראל אל מול התרבויות שמסביבה: המשפט יונק אומנם את סמכותו מא־לוהים, אך מטיל על האדם את האחריות לחקור ולהכריע. וכשעם ישראל נכשל במשימה זו, הוא נופל דווקא בידי הגישה המתחרה.
הגמרא במסכת גיטין מספרת כיצד חזה רבן יוחנן בן זכאי את עלייתו לשלטון ברומא של המצביא אספסיאנוס. לפי רבן יוחנן, על פי הפסוק "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל", רק מלך יכול להרוס את בית המקדש. הריסת בית המקדש יכולה להיעשות על ידי מי שמציג אלטרנטיבה עוצמתית לרעיונות שמגלם בית המקדש. וממילא, בית המקדש ייבנה על ידי עמל ארוך ותיקון בצדק ובמשפט.
הלל יפין הוא מורה להיסטוריה בישיבה תיכונית תלמיד מחקר בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב
