השמיים לא נפלו, האדמה לא פערה את פיה, נחשים לא נשכו ואש לא כילתה, הענן לא ירד על האוהל. כשהמטה לא בידו, בודד מתמיד, בלי אחיו־שותפו אהרן, עמד משה, כשמשון נטול המחלפות, מול המרד המשמעותי והמאיים שחווה מאז ומעולם.
לא היה זה העם הצמא והסובל במדבר, שכל שהיה זקוק לו היה בסך הכול מים, התנאי הבסיסי לחיים. לא היו אלה האנשים החרדים לגורלם, אבודים במדבר, ללא מנהיג, במעין "בעל זבוב" קדום, הבונים בייאושם עגל מזהב ומרקדים סביבו אפופי יצרים וחרדת מוות, ארוס וטנטוס, כפי שהיטיב לתאר פרויד.
לא היו אלה אפילו הקנטרנים מכולם, אלה ששום דבר לא יספק אותם, האופוזיציה הקטנה, הנשכנית, צרת ראות וצרת עין, המגולמת בדמותם של דתן ואבירם. לא היה זה קורח, שרוממות הקדושה בגרונו, ותאוות השלטון בליבו. לא מאתיים חמישים אנשי הרוח שצימאון לדבקות אלוהית בלבבם. לא המרגלים, נטולי חוט השדרה ומלאי הפחד מהעתיד הלא ידוע והלא מוכר.
הפעם זו פראות יצרית. הפעם זה הדור שנכנס לארץ, זה שעיני ההיסטוריה נשואות אליו. הפעם המרד לא נסוב על צורך בסיסי של מים, ביטחון או השפעה. הפעם אלה יצרים מיניים ראשוניים, גסים, נטולי עידון ועדינות. זנות כפשוטה: "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת". השתוללות יצרים לא מרוסנת המובילה את העם לא לבנות הפעם עגל כתחליף למשה, אלא "להיצמד" לבעל פעור; "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלוֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלוֹהֵיהֶן". והחמור מכול, הפעם הובילו את המרד ראשי העם.
קדימון להידרדרות
זמרי בן סלוא, הנשיא הכריזמטי של שבט שמעון, צועד בהתרסה שאין למעלה ממנה, "מקרב" בידיו את הנסיכה המדיינית כזבי בת צור, "רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן". ואת זה הוא עושה מול פני האומה ומנהיגיה – "לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
משה רואה בעיני רוחו את העתיד הקרוב – התבוללות עם עמי הארץ. "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם" (דברים לא, כט). ההידרדרות בפרשתנו מהירה כבזק, והיא הפרומו למה שהולך להיות. משה יודע את זה. "כי ידעתי אחרי מותי", הוא אומר להם. מניסיון, מידיעה.
המגפה פוגעת בעם אך לא במנהיגות הבכירה. הפעם לא הקטורת תעצור את הנגף, וגם לא תחנוניו של משה. תם עידן הניסים, תם עידן המטה. רק פעולת ענישה חריפה ואלימה תעצור את המגפה, לא נס א־לוהי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' כנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל".
משה מצידו מעביר את הפקודה לשופטי ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". אך שיתוק אוחז בשכבת ההנהגה הבכירה, ובראשם משה: "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". השוואה מהירה לחוויות בני דורי היא "הנאום המגומגם" של לוי אשכול המנוח ברדיו, ערב מלחמת ששת הימים. גמגום בשידור חי שיצר סערה וחרדה גדולה בארץ.
מנהיגותו של משה נכשלת. המנהיגות שנסמכה למעלה מארבעים שנה על מעורבותו הישירה של ה', מתרחקת ולא עומדת במבחן. משה כמנהיג צריך ליטול אחריות לביצוע הקשה, "קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם", אך הוא מתקשה, נחסם ובוכה עם שופטיו.
חרב פיפיות
אין ואקום. אל תוך הריק הזה, במקום העונשים האלוהיים המהירים כברק, פורץ עונש אנושי מהיר וקנאי: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם". נקמה קנאית אנושית, אינסטינקטיבית, מהירה וקטלנית, באה במקום הנקמה האלוהית של "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ".
נסיגתו של ה' ממעורבות ישירה באמצעות משה עבדו, שהיא גלות השכינה מהעם, מאפשרת לכוחות אנושיים להופיע על בימת ההיסטוריה האנושית. בכוחות אנושיים טמונה ברכה אך גם סכנה. במקרה של הקנאות היא חרב פיפיות. התנהגותו הקנאית לשלילה של זמרי בן סלוא, ממשיכה מסורת אבות של שבט שמעון: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית לד, כה). פנחס הקנאי הקדוש משבט לוי הורג את זמרי בן סלוא הקנאי לטומאה, משבט שמעון. מעין פגישת פסגה של קנאים לטוב ולרע.
אך מהלך חדש, משמעותי ביותר, צומח מבכיו המשתק של משה. משה יופיע כנביא מחנך, כנביא מדַבר, כנביא המחולל שינוי בכוח דבריו ולא בכוח מטהו. הציווי "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" שלא התממש לדאבון הלב, השתמר והומר ל"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א). הלוחות שהורדו מהר סיני נופצו, ולא הצליחו לחולל את התיקון הנדרש בלב האדם שיצרו רע מנעוריו. הדרך הקצרה וההחלטית של "כפה עליהם הר כגיגית", ממעמד הר סיני, התגלתה כדרך ארוכה שלא מובילה לממלכת כוהנים וגוי קדוש.
רש"י תוהה בפרשתנו כיצד משה, שעמד לבדו מול שישים ריבוא בחטא העגל – "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שמות לב, כז), – לא מצליח לעמוד מול ראשי העם בפרשתנו. התשובה נעוצה במעבר לעידן החדש, עידן הדיבור, עידן החינוך, עידן הסבלנות והסובלנות לדרך ארוכה. ראויה היא פרשתנו שתלמד את כולנו את עקרון מגבלת הכוח, ואת סוד הדיבור
