בין צרפת לישראל: על בחירתם של יהודי מרוקו

בשנת 2015 ביקר בישראל הפיזיקאי היהודי־צרפתי וחתן פרס נובל לפיזיקה, פרופסור סרג' הרוש, והוזמן בין השאר להרצות באוניברסיטת בר־אילן. ד"ר יצחק דהן, שהיה אז מנהל המכון להכשרת מנהיגות צעירה צרפתית באוניברסיטה, שוחח איתו והתעניין בסיפורו האישי. הרוש סיפר לדהן שהוא נולד בקזבלנקה, עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1955, אך לאחר שנה וחצי בשדרות החליט אביו להגר עם המשפחה לפריז.

"שאלתי אותו מה היה קורה אם היה נשאר אז בשדרות. הוא הסתכל עלי ואמר: 'אתה הסוציולוג בינינו'. אז עניתי לו כסוציולוג. אמרתי שאם הוא היה נשאר בשדרות אולי היו לו היום כמה חנויות מכולת בעיר, ואם היה מסיים תיכון וממשיך ללימודים במכללה – אולי הוא היה מנהל מחלקת הרווחה בעירייה".

סיפורו של הרוש איננו חריג; הוא מלמד על סיפורם של רבים מהעולים ממרוקו בעשורים הראשונים של המדינה. 250 אלף יהודים עלו ממרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה העשרים, אבל במקביל אליהם בחרו 100 אלף מיהודי מרוקו להגר לארצות המערב. הקבוצה הגדולה מתוכם – 40 אלף – היגרו לצרפת, שהם הכירו את שפתה ותרבותה בעקבות שנות שלטונה בארצם.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עליית יהודי מרוקו לישראל, אבל על המהגרים ממרוקו למערב נכתב מעט מאוד. בכך עוסק "מהמגרב למערב: יהודי מרוקו בין שלוש יבשות" (בהוצאת רסלינג), ספרו החדש של ד"ר יצחק דהן, עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר־אילן.

דהן עבד במשך למעלה משלושים שנה בהסתדרות הציונית העולמית, ובמסגרת עבודתו היה שליח בקהילות של יוצאי מרוקו בצרפת ובקנדה. כיליד מרוקו שעלה לישראל ריתקה אותו יכולתם של המהגרים להתערות בארצות הללו מבלי לאבד את מורשתם ותרבותם. כשסיים את עבודתו בהסתדרות הציונית כתב דוקטורט על עליית יהודי צרפת לישראל, ולאחר מכן התפנה לחקור את יהודי מרוקו שהיגרו למערב.

אחת השאלות המסקרנות היא הפער הסוציו־אקונומי שנוצר בין יהודי מרוקו שעלו לישראל, ובין בני משפחתם שהיגרו לאירופה. האם הסיבה היא, כפי שיש טוענים, שמלכתחילה אלה שהלכו לצרפת או לקנדה היו יותר מבוססים ומשכילים, או שהפער נוצר בעקבות קליטה לא טובה של העולים לישראל, שנשלחו לפריפריה וגם תרבותם נדחקה?
"אין ספק שמי שמיתג את העלייה המרוקאית בישראל היו העולים הראשונים ממרוקו, עולי שנות החמישים, ש־95 אחוזים מהם היו כפריים, מאזור הרי האטלס. בשנות החמישים אנשי הסוכנות היהודית כמעט חיסלו את כל אוכלוסיית הכפריים במרוקו, ולכן הדימוי שקיבלה העלייה המרוקאית היה של ילידים שהגיעו מההרים. את העלייה השנייה ממרוקו, שהחלה בשנות השישים, אפשר לאפיין, על פי החלוקה שעשה פרופ' ירון צור, כעלייה של 'מתמערבים' שלמדו במוסדות אליאנס וקיבלו את התרבות הצרפתית, ביניהם כאלה שהייתה להם אזרחות צרפתית ואפילו יצאו ללמוד בצרפת. מתוך האוכלוסייה הזאת היגרו הרבה יותר למערב.

"למעשה, משנות השישים והלאה רוב היהודים ממרוקו היגרו למערב. אם לוקחים את העלייה של המתמערבים והצרפתים מבין יהודי מרוקו, אין ספק שאם מישהו מהם נשלח לדימונה, ואחיו ואחותו היגרו לפריז, זה לא היה בר־השוואה. בפריז נתנו להם לימודים חינם ופנימייה חינם, והם זכו גם לחיבוק גדול מהקהילה האשכנזית שהזמינה אותם לשבתות והתחתנה איתם. כשהייתי בשטרסבורג וניסיתי להבין את החיבוק הזה, וגיליתי שהוא נבע בין השאר מנקיפות מצפון שהיו שם על דחיית היהודים שהגיעו לצרפת מרוסיה, אוקראינה ופולין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ונלקחו על ידי הנאצים למחנות. 80 אחוזים מיהודי צרפת שנשלחו למחנות הגיעו מהאוכלוסייה הזאת.

"ההגירה של יהודי מרוקו לצרפת גם נתנה לקהילה היהודית שם דחיפה דמוגרפית. אם תלך היום לבית כנסת רמב"ם המרוקאי בשטרסבורג, תגלה ש־80 אחוז מהם רופאים שהגיעו ממרוקו בסוף שנות החמישים ובשנות השישים".

לצד קבלת הפנים החמה שהמתינה ליהודי מרוקו בצרפת, והקרבה הגיאוגרפית והתרבותית בין המדינות, יהודי מרוקו גם הושפעו מהידיעות שקיבלו על קשיי הקליטה בישראל. "אלה שהיססו ולא עלו בשנות החמישים, קיבלו ידיעות על מעמדם של יהודי מרוקו בארץ ועל היחס שבו התקבלו, וזה הרתיע אותם מאוד. כך הגענו בין השאר למציאות הפרדוקסלית שבה כמעט כל ילדיו של הרב שלום משאש למשל, שהיה הרב הראשי של מרוקו ולאחר מכן של ירושלים, לא חיים בישראל. אביהם היה הרב הראשי של ירושלים, והם לא חשבו לעלות לארץ. בנו של הרב משאש כיהן כרב הראשי של פריז, ורבים מבני המשפחה הם רופאים. אחד מנכדיו מכהן כראש מחלקה לניתוחי לב בבית חולים מרכזי בצרפת".

חרדים ללא אפליה עדתית

אחד המוסדות המרכזיים שבהם התחנכו יהודי מרוקו בצרפת, הוא "ישיבת חכמי צרפת" בעיירת הקיט אקס־לה־בן שבמורדות האלפים הצרפתיים. אלפי בני נוער, בנים ובנות, למדו שם במהלך השנים לימודים תיכוניים וישיבתיים בתנאי פנימייה, ורובם המשיכו ללימודים אקדמיים. למעשה, מוסדות אקס־לה־בן שימשו מעין מרכז קליטה להכשרת נוער יהודי, תוך שילוב מוצלח בין לימודים כלליים ותורניים, שזכה גם לברכתם של רבנים חרדים בולטים בישראל.

אלה שהיססו ולא עלו בשנות החמישים קיבלו ידיעות על מעמדם של יהודי מרוקו בארץ ועל היחס שבו התקבלו, וזה הרתיע אותם מאוד. כך הגענו בין השאר למציאות הפרדוקסלית שבה כמעט כל ילדיו של הרב שלום משאש למשל, שהיה הרב הראשי של מרוקו ושל ירושלים, לא חיים בישראל

אופיים הייחודי של מוסדות אקס־לה־בן, אומר דהן, מסביר גם הוא את הפער בין הקהילות, שלא הצטמצם רק בתחום הכלכלי והחברתי . "בזמן שאח אחד הגיע לשם ממרוקו, הפך לחרדי ואולי עלה בהמשך לבני־ברק, אח אחר נשלח פה בישראל לקיבוץ חילוני במסגרת עליית הנוער. בגלל הקרבה התרבותית והשפה המשותפת, המעבר של צעירי מרוקו לאקס־לה־בן לא היה מעבר של הגירה, אלא כמו מעיר אחת במרוקו לעיר אחרת. בנוסף, הרבנים האשכנזים בישיבה חיבקו את הצעירים ממרוקו בצורה בלתי רגילה. היחס שלהם היה שונה מהיחס של הרבנים בישראל, אולי בגלל התרבות הצרפתית המשותפת, וגם משום שהמוסדות שלהם קיבלו ממרוקו תמיכה כלכלית. כך נוצרה מציאות שגם בקהילה החרדית בצרפת אין פערים עדתיים. חרדי אשכנזי וחרדי מרוקאי מתחתנים זה עם זה, ואין את הפער והחילוק שיש כאן בארץ. השפה והתרבות הצרפתית המשותפת דחקו את הפערים העדתיים".

ועדיין, המנהיגים הרוחניים באקס־לה־בן במשך עשרות שנים היו רבנים אשכנזים.
"זה נכון, למרות שבמשך השנים נכנס שם הרב מימון בן־איון לנהל את האולפנה של הבנות, ונכנסו גם כמה ר"מים מרוקאים לישיבה, אבל בגדול אתה צודק. אני חושב שזה לא נבע מהיחס שלהם ליהודי מרוקו, אלא מהמסורת בעולם הרבני שמי שממשיך את ראש הישיבה זה לא אדם זר אלא הבן או החתן. הרב חיים חייקין, מייסד וראש הישיבה באקס־לה־בן, היה ידיד נפש של הרב אהרון מונסונגו, רבה הראשי של מרוקו, והיה לו יחס חם מאוד לתלמידים שהגיעו אליו ממרוקו. הרב חייקין גם הבין שהוא לא יכול לסגור את יהודי מרוקו המסורתיים בישיבה עם לימודי גמרא בלבד, משבע בבוקר עד עשר בלילה, ושהוא צריך לתת להם לימודי תיכון וגם לימודים לבנות.

"המציאות שהוא יצר עבורם, של ישיבה תיכונית חרדית, היא דבר חריג גם היום בשנות האלפיים. בוגרי אקס־לה־בן המשיכו למוסדות אקדמיים ואוניברסיטאות, ובמקביל הישיבה באקס־לה־בן הייתה התשתית שממנה שאבו את העולם הרבני בצרפת, דרום אמריקה ומקומות נוספים. שווייץ נמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה מאקס־לה־בן, אבל בזמן שצעיר מרוקאי שלמד באקס־לה־בן היה יכול להפוך לראש ישיבה בבני־ברק, אחיו שהגיע לז'נבה בשווייץ ולמד שם ב'אורט' הפך למסורתי מינוס, ופנה לנהל בנק בז'נבה או לעסקי השעונים".

פרק נכבד בספרו של דהן מוקדש ליהודי מרוקו שהגיעו לצרפת; פרקים נוספים עוסקים באלפים מבין יהודי מרוקו שהגיעו לקנדה, ארה"ב, שוויץ ואנגליה.

עד כמה הפיזור של יהודי מרוקו נחשב חריג בהשוואה ליהודים מארצות איסלאם אחרות?
"לקהילות במרוקו, מצרים וחלב שבסוריה, היה פיזור גדול מאוד בארצות המערב, ומעניין שדווקא בחלב ובמצרים הסמוכות לישראל – רוב היהודים לא עלו לארץ. באלג'יר, לעומת זאת, 90% מהיהודים הגיעו לצרפת, כי אלג'יר נחשבה לחלק מצרפת, והיהודים בה, שמחציתם בכלל תוניסאים או מרוקאים, ראו עצמם כצרפתים. מבחינתם המעבר לצרפת היה כמו חזרה למולדת או מעבר מהנגב לגליל. בשונה מהמרוקאים, לא תמצא אלגי'ראים בדרום אמריקה, אנגליה או שווייץ, ורק בודדים הגיעו לארה"ב. גם התוניסאים נחלקו רק בין ישראל וצרפת.

"אני לא יודע מה יש במרוקאי שיש בו את חוש הנדודים. אולי זה קשור לכך שזו קהילה ענקית של 350 אלף, ואולי כי הם היו יותר חזקים מבחינה דתית והפכו במקומות רבים לחיל חלוץ במתן שירותי דת לקהילות הספרדיות. בקנדה, שלטונות מחוז קוויבק הם שיזמו את הגירת היהודים המרוקאים למונטריאול כדי לחזק את האוכלוסייה דוברת הצרפתית במחוז. מצד אחד היהודים המרוקאים היו משוחררים ללכת לכל מיני מקומות, ומצד שני היה להם את הקשר הכי חזק למרוקו ולבית המלוכה המרוקאי. לבית המלוכה היה אמון גבוה ביהודי מרוקו שהיגרו למדינות אחרות. היהודי המרוקאי במנהטן היה נאמן בעיניהם יותר מהמוסלמי המרוקאי בלוס־אנג'לס".

400 עניבות במזוודה

יצחק דהן (74) נולד בקזבלנקה שבמרוקו, אבל מייחס את עצמו גם למקנס, עיר הרבנים של מרוקו. "סבא שלי מצד אימי היה סופר בית הדין במקנס. לאביו היה ארמון במלאח, ובכל שנה בקיץ היינו מתארחים בו. התמונה על כריכת הספר שלי דומה מאוד לכניסה של הבית הזה. יש לי זיכרונות רבים מחופשות הקיץ שם, וגם מבית הכנסת 'אטדגי' בקזבלנקה ששופץ לאחרונה על ידי מלך מרוקו.

"אני זוכר שהיינו הולכים במימונה לחוף הים שהיה קרוב אלינו, ועוד לפני שיצא שביעי של פסח היינו נוהגים ללכת לשוק ולקנות שם מוצרים למימונה… למדתי בבית הספר 'אוצר התורה', עד שאימא שלי, שהגיעה מבית מערבי יותר, שלפה אותי ממנו ושלחה אותי לבית ספר של אליאנס כדי שאדע צרפתית, וזה עזר לי אחר כך בחיים. גרנו יהודים וערבים באותו בית. אני זוכר שבעצמאות מרוקו בשנת 1956 שרפו כמה חנויות של יהודים, אבל נהרגו גם ערבים".

יש מחלוקת בנוגע לאיכות חיי היהודים במרוקו. רבים מהעולים מתרפקים על החיים הטובים שם, אבל יש גם כאלה שטוענים שזו רומנטיזציה מוגזמת.
"כמובן שהיו פה ושם פרעות ביהודים, אבל מצד שני עובדה היא שהרב יאשיהו פינטו הישראלי יושב היום בקזבלנקה והוא הרב של בית המלוכה, ועובדה שבית המלוכה חיבק את היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. יש סיפור מפורסם שכשנציג ממשל וישי הגיע למלך מרוקו כדי לחלק טלאי צהוב ליהודים, המלך אמר לו: תן לי עוד 24 טלאים, כי כל בית המלוכה יענוד גם הוא טלאי צהוב. אני לא יודע אם זה סיפור אמיתי או אגדה, אבל יש לזה בסיס. המקום היחידי בארצות האסלאם שבתי הדין והרבנים שלו ממומנים על ידי בית המלוכה, זה מרוקו.

"אני יכול להאמין שבכפר מסוים באטלס הייתה משפחה ערבית שהתנכלה למשפחות יהודיות, אבל התנכלויות כאלה היו גם בין הערבים עצמם. באופן יחסי לארצות אחרות, היחסים בין יהודים לערבים היו טובים. המדינה היחידה בארצות האסלאם שברוב השנים יהודים יכלו לקחת ממנה את רכושם היא מרוקו. בעשרים־שלושים השנים האחרונות ודאי שיש יותר פתיחות כלפי היהודים. מלך מרוקו משפץ את בתי הקברות היהודיים, מלמדים שיעורים על השואה בבתי ספר, וגם מקימים שם שני מוזיאונים יהודיים. אלו דברים שאתה לא רואה במדינות ערביות אחרות".

בשנת 1960, בהיותו בן 11, עלתה משפחתו של דהן בעלייה מחתרתית ממרוקו, שחסמה אז את יציאת היהודים ממנה. "סבא שלי לא רצה לעלות לארץ, והיו גם כמה מבני המשפחה שהיגרו לצרפת, אבל חלק גדול מהמשפחה עלה לישראל. דודי ובן דודי למדו פה בטכניון ואז ירדו מהארץ". יצחק, שלושת אחיו ואימו, נסעו אז במונית לעיירה בצפון מרוקו ומשם צעדו ברגל לחוף הים. סירת דייגים אספה אותם לצד הספרדי של מרוקו, משם הגיעו למלאגה הספרדית, טסו למרסיי שבצרפת ושוכנו שם במחנה עולים. האב, שנשאר לסיים את עסקיו במרוקו, הצטרף אליהם לאחר חודשיים, ויחד הם עלו לישראל והתיישבו בבאר־שבע, שבה היו להם בני משפחה.

"אבא הגיע ממרוקו עם 400 עניבות, וכשהגענו לבאר־שבע בחום הגבוה של תחילת יוני, הוא תהה מה אפשר לעשות עם כל העניבות. אנשים אמרו לו: בעיר הזאת האדם היחידי שהולך עם עניבה הוא ראש העיר, וגם זה רק ביום העצמאות… אבא השליך את המזוודה עם העניבות מתחת למיטה. ובכל זאת, תושבי באר־שבע זוכרים אותו כקופאי בקו 7 שלובש חליפה ועניבה גם בחום של ארבעים מעלות. גאולתן של העניבות הגיעה לימים כשאני, בנו הבכור, יצאתי לשליחות בצרפת ואחר כך בקנדה. שם הייתי צריך להחליף עניבה בכל יום".

מרגיש ישראל הראשונה

זמן קצר לאחר שהגיעו לארץ נשלח יצחק בעצת דוד אימו, הרב יצחק אוחנה, שהיה הרב של קריית־שמונה, לישיבה החרדית "מאיר בת עין" הסמוכה לקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. "הייתי שם ארבע שנים, אבל לצד לימודי הגמרא החזקתי מתחת למיטה ספרי חול. בגיל 16 התקבלתי לישיבת פוניבז', וכשראש הישיבה שמע שיש לי תוכניות לעזוב הוא לקח אותי לסיור לילי בבית הקברות הישן של טבריה וניסה לשדל אותי להישאר בישיבה. למחרת ארזתי את הדברים והחלטתי לנסוע לישיבת התיכונית כפר הרא"ה, כדי ללמוד גם לימודי תיכון".

בכפר הרא"ה הגיע דהן היישר לביתו של ראש הישיבה הרב משה צבי נריה, וביקש להצטרף לישיבה. הרב נריה סבר שדהן יתקשה לסגור את הפערים הלימודיים בתחומי החול, ושלח אותו לישיבה התיכונית החדשה שהוקמה באותה עת בכפר מימון על ידי הרב יעקב אריאל. "הגעתי לביתו של הרב אריאל והצעתי לו שאלמד עם התלמידים הטובים ביותר בפיזיקה ובמתמטיקה, אעשה בחינה, ואם אצליח בה – אצטרף לכיתה של בני גילי, שהייתה אז כיתה י"א". דהן הצליח בבחינה ובלימודיו, ובעקבות חבריו השתלב בתנועת בני עקיבא, התגייס לנח"ל והיה קומונר בעכו. לאחר שירותו הצבאי החל ללמוד סוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, ובמקביל היה פעיל באגודת הסטודנטים ועבד כרכז פעולות התנדבות ארצי באזורי פיתוח במשרד החינוך.

"ביקשו ממני להכין מסמך איך לחזק את עיירות הפיתוח באזור האוניברסיטה, והוזמנתי להציג אותו בפני אנשי משרד החינוך", הוא מספר. "ישב שם גם איש הסוכנות מרדכי מבורך, שהיה איש השומר הצעיר. הוא קרא לי החוצה ואמר לי 'אתה בא לעבוד איתי ממחר'". דהן החל לעבוד בהסתדרות הציונית בשנת 1974, ובין תפקידיו במהלך השנים ניהל בשנות השמונים את אגף אירופה במחלקה לקהילות ספרדיות. "עשינו אז פרויקט ענק במסגרת ציון 500 שנה לגירוש ספרד. לקחנו 780 צעירים וסטודנטים יהודים מכל העולם לעשרה ימים של סיור בעקבות חכמי ספרד. מאז גירוש ספרד לא היו כל כך הרבה יהודים שאכלו כשר באזורים הללו, ובנוסף יצאו מהאירוע הזה גם 15 זוגות".

היום יש בארץ הלימה מסוימת בין המונח ספרדים או מזרחים לבין יוצאי מרוקו, אף שלא מדובר רק במרוקאים.
"זה קורה בין השאר בגלל שיהודי אלג'יראי יגיד שהוא נולד באלגי'ר אבל לא יגדיר את עצמו כאלג'יראי, בניגוד למרוקאי שכן יזהה את עצמו כך. בנוסף, במרוקו יש את הרקע של גירוש ספרד ולכן הם מזוהים כספרדים. רוב יהודי העיר פאס הם מגורשי ספרד. משאש וטולדנו, שמות המשפחה של רבני מרוקו, מקורם בערים בספרד. אבא שלי היה מורה לספרדית, ורבים מיהודי מרוקו היו מחוברים גם לתרבות הספרדית ולא רק לתרבות הצרפתית. עד היום יש שתי ערים במרוקו שנמצאות בריבונות ספרדית".

את אשתו יעל פגש דהן בשבילי אוניברסיטת בר־אילן, כשהגיעה לשם ללמוד בשנות השבעים, עוד בהיותה קצינה במדים. הם מתגוררים בשוהם, ולהם ארבעה ילדים.

כיוצא מרוקו, מה דעתך על תיאוריית "ישראל השנייה" של ד"ר אבישי בן חיים?
"ברמה האישית קשה לי לקבל את זה, כי מעולם לא הרגשתי שמוצאי היווה בלם או הפרעה. הרגשתי לגמרי כישראל הראשונה, וכך גם הילדים שלי. אשתי, שהיא יוצאת עיראק, בכלל לא מבינה על מה מדובר. ברור שיש יסודות נכונים בתיאוריה הזאת, אבל אני לא יכול לקבל את זה שלוקחים כל בעיה, מדביקים אותה לתיאוריה וחושבים שאין בלתה. המציאות מורכבת יותר. אולי ארבעים שנה אחורה היה יותר ביסוס למה שהוא אומר, אבל בשנת 2022 זה פחות תופס".

דהן שבע רצון מההתעוררות המזרחית והמסורתית שמורגשת בתרבות הישראלית בשנים האחרונות. "בתחום הזה נוצר חיבור מעניין בין הדור השלישי של עולי מרוקו ובין העולים יוצאי מרוקו שמגיעים מצרפת. העלייה הצרפתית מבקשת לקבל לגיטימציה למורשת התרבותית שלה. מה שהוותיקים המרוקאים ביקשו להצניע, העולים מצרפת מבקשים להנכיח. הם באו לתל־אביב והביאו לשם מימונה, הכנסת ספר תורה ותפילת יום העצמאות בכיכר הבימה, ולא התביישו לחזק את הזהות היהודית. בבית הכנסת הצרפתי שהקים ד"ר אריק בלאיש בירושלים הוא הביא לבית הכנסת ריהוט מג'רבה. הדור השלישי של עולי מרוקו הוותיקים נפגש בארץ עם הדור הראשון של העולים המרוקאים מצרפת, ויחד הם חושפים את המורשת. הם אומרים 'היה כאן זלזול במסורתיות ובמסורתיים, אבל אנחנו לא זרם שולי אלא זרם לגיטימי במפת החברה הישראלית'".