כתב "הארץ" שמתגעגע לחסידות של פעם

ב־85 שנותיו הספיק שלמה שמיר לפגוש שורה ארוכה של אישים נכבדים ומפורסמים. מי שהיה כתב "הארץ" בניו־יורק במשך יותר מ־35 שנה, לחץ את ידם של ראשי ממשלות ישראלים, נשיאים אמריקנים, סנאטורים ואילי הון. אבל מפגש אחד של דקות ספורות, עוד בילדותו, נתפס אצלו כמשמעותי מכולם.

"אני עוד הספקתי לראות את ה'אמרי אמת' כילד. זה אצלי האירוע הכי חשוב בחיים", חוזר שמיר אל הרגעים שחווה במחיצת קרוב משפחתו האדמו"ר מגור ר' אברהם מרדכי אלתר, שנפטר ביוני 1948. "הוא היה חולה וכבר לא הכניסו אליו אנשים, אבל המשמש שלו, שמאי גינזבורג, שאל אותי אם אני רוצה להיכנס. אמרתי לו 'כן', הוא לקח אותי ביד והכניס אותי פנימה. האמרי אמת ישב עם הראש שמוט כלפי מטה מחולשת המחלה, והמשמש צעק לו 'רב'ה, הנכד של הדוד שלך עומד פה'. האמרי אמת הרים את הראש, הסתכל עלי והושיט לי יד. אחזתי ביד שלו, ואני ממש זוכר איך היא הייתה רכה כמו צמר גפן. הוא אמר לי כמה מילים, ואז המשמש הוציא אותי החוצה. אני בספק אם יש היום עוד חסידי גור שפגשו את האמרי אמת, אולי בודדים. אני זכיתי".

שמיר אינו מקיים אורח חיים חסידי, ועל הכיפה הסרוגה שלראשו הוא אומר בחיוך "יצאתי לתרבות רעה", אבל לאורך השנים הוא שימר את זיקתו העמוקה לחסידות גור, בעיקר לרעיונותיה ואדמו"ריה. וכך, לצד אינספור הכתבות והטורים ששיגר למערכת "הארץ", הוא כתב מאמרים על תורותיו ורעיונותיו של האדמו"ר השלישי בשושלת גור, ר' יהודה אריה ליב אלתר (נפטר ב־1905), ועל תולדותיה וגלגוליה של חסידות גור. לאחרונה הוא החליט לקבץ אותם בספר, בשם "הדעה והבינה – עולמו של יהודי במשנת ה'שפת אמת'".

"אני כותב את המאמרים האלה כבר יותר מארבעים שנה, אבל למען האמת לא עלה בדעתי לפרסם אותם. פה ושם שלחתי קטעים ליחידי סגולה, אבל לא יותר מזה. רק בזמן האחרון התחילו לשאול אותי למה אני לא מוציא אותם כספר, ונכנעתי", מספר שמיר בשיחה שקיימנו בסלון ביתם המרווח של בתו איה וחתנו יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, שבו הוא מתארח בביקורו הנוכחי בארץ.

מה מנע ממך לפרסם אותו עד היום?
"חסיד קוצק אחד התלונן אצל הרבי מקוצק: אני בורח מפני הכבוד, אבל הוא לא רודף אחריי. אמר לו הרבי מקוצק: כי כשאתה בורח ממנו אתה כל הזמן מסתכל אחורה", עונה לי שמיר בסיפור חסידי. "אני לא בורח מהכבוד, אני מתעלם ממנו. לא אוהב חשיפות".

ואכן, ניסיונותיי במהלך השיחה לשמוע משמיר יותר על עצמו ועל חייו, היו מאתגרים למדי. לא שהוא סירב לענות, אבל איכשהו בכל פעם אחרי כמה מילים על עצמו, הוא חזר לדבר על חסידות גור ועל רעיונותיו של השפת אמת. את קורות חייו אני מצליח ללקט מתוך קטעים שונים של השיחה.

סיירת מטכ"ל של החסידות

שלמה שמיר (שווירץ במקור) נולד בתל־אביב, למשפחה שורשית של חסידי גור, שעלתה ארצה מפולין בזכות נחישותה ותושייתה של אימו. "אימא שלי, שהייתה בת אחיו של השפת אמת, רצתה הרבה זמן לעלות לארץ, אבל בעלה אמר שהרבי לא מרשה", הוא מספר. "יום אחד היא פגשה את אשתו של הרבי, ואמרה לה שהיא רוצה לעלות לארץ אבל הרבי לא מרשה. נכנסה הרבנית לחדר של הרבי, ואמרה לו: למה אתה לו מרשה לה לעלות לארץ ישראל? ענה הרבי: מי אמר שאני לא מרשה? האמת היא שהוא באמת לא הרשה, אבל זו התשובה שהוא ענה לאשתו, ואת התשובה הזו היא העבירה לאימא שלי, שאמרה: אם הוא לא אמר שהוא לא מרשה, אז אנחנו עולים. היא ארזה הכול ועלתה לארץ עם בעלה והילדים. אני, בן הזקונים, נולדתי בתל־אביב. שאר המשפחה של אימא שלי, שהיו לה יותר מעשרה אחים, אבדה כמעט כולה בשואה, נשים וילדים. הניצולים הבודדים הגיעו לאחר מכן לאימא שלי בתל־אביב.

"גדלתי בבית חסידי, והייתי ילד חסידי עם כיפה שחורה גדולה ופאות. אבא שלי הלך עם שטריימל, וייסד את הגערער־שטיבל (בית כנסת של חסידי גור; ג"ד) הראשון מחוץ לירושלים, על פי הוראה של האמרי אמת. שתבין, פעם היו בתל־אביב 13 גערער־שטיבלך, היום יש בקושי שניים, וגם להם לא תמיד יש מניין. אחד מהם הוא בית הכנסת שאבא שלי ייסד ברחוב אחד העם, שעבר לאחר מכן לרחוב פיירברג. אבא שלי היה שם גבאי ארבעים שנה, אחי היה גבאי ארבעים שנה, ועכשיו האחיין שלי גבאי שם.

"כילד, אבא שלי ואח שלי לא הפסיקו לספר על האמרי אמת והשפת אמת. הייתי מסתובב בשטיבלים של גור, והכרתי חסידים שעוד זכו לנסוע ל'שפת אמת'. אצל אבא שלי אכל בשבתות אדם שקראו לו 'די גֶעלֶע בֶּרִיש' – 'בריש הצהוב', שכאברך נכנס לשפת אמת לשוחח איתו בלימוד. בשטיבל של אבא שלי היו ויכוחים וצעקות על כל פסיק בשפת אמת. על זה גדלתי – חיבור עמוק לחסידות גור ולשפת אמת, לצד הבנה עד כמה זה ספר מאוד עמוק ומאוד קשה. גם היום קשה לי להבין אותו, ולמעשה אני מסביר בספר עד כמה אי אפשר באמת להסביר את השפת אמת. אבל ללמוד שפת אמת זה תענוג. אתה מרגיש חיבור לעולם גבוה יותר, עליון, אחר".

מה כל כך מיוחד בעיניך ב"שפת אמת"?
"זה ספר מאוד נועז, וכתובים שם דברים שאין בשום ספר חסידות. צריך לדעת שכמעט כל ספרי החסידות המפורסמים לא נכתבו על ידי האדמו"רים עצמם, ולכן גם הופיעו שנים אחרי פטירתם, מרשימות וליקוטים של החסידים שלהם. השפת אמת כתב בעצמו את הספר. הוא היה איש מאוד מסודר. בכל שנה הוא פתח מחברת חדשה וכתב בכל שבוע את השיחות שלו על הפרשה ועל החגים. כתב מאות אלפי מילים בלי מחיקות. כשהוא נפטר פשוט לקחו את המחברות שלו לדפוס, ולכן הספר הופיע עוד באותה שנה".

אילו רעיונות בולטים בספר מבחינתך?
"באופן כללי אני מאוד מתלהב מהספר הזה, בדגש על הרעיונות שלו לחגים. הוא מאוד מקורי ביחס אליהם ומסביר אותם באופן יפה. על ראש השנה הוא כותב שכל יהודי נמצא בו בתוך בית המקדש, כי זה חג שלא הייתה בו עלייה לרגל ולכן בית המקדש בא אל היהודי. חנוכה זה חג שאין לו מסכת משלו, ואני טוען שהשפת אמת כתב את הגמרא לחנוכה. הוא מאוד מתלהב מחנוכה ופורים ואומר שהם כמו שלושת הרגלים, שאלו בעצם הרגלים שעם ישראל בחר ויצר. לגבי שבועות הוא בעצם חולק על הרבי מקוצק, שטוען שזה חג קבלת התורה, חג שתלוי במקבל. השפת אמת אומר לעומתו שזה חג 'מתן תורה', חג שתלוי בנותן, מתנה שהקב"ה נותן ולכל אחד יש נגיעה בזה. את כל זה אני מסביר בספר".

בעיני שמיר, "גור היא 'סיירת מטכ"ל' של החסידות. אני לא אובייקטיבי, אבל ככה אני מגדיר אותה. היא הייתה משהו מאוד מיוחד בחסידות, היהלום שבכתר. חסידות גור התחילה מה'חידושי הרי"ם' (ר' יצחק מאיר אלתר, נפטר ב־1866), שלמד אצל הרבי מקוצק. קוצק הייתה התפוצצות גרעינית ששחררה אנרגיות של תפילה, של חסידות ושל תורה. החידושי הרי"ם ואחריו השפת אמת לקחו את האנרגיה הזו והכניסו לתוכה סדר. יצרו חסידות של לימוד תורה עם אנרגיות ועוצמות, אבל עם סדר וארגון. חסידות שקידשה את הזמן. לרבי ה'שפת אמת' היו שני שעונים. אחד בכיס ואחד על השולחן. סבא שלי, שהיה אח שלו, שאל אותו יום אחד בשביל מה הוא צריך שני שעונים, ענה לו הרבי: להוציא שעון מהכיס לוקח זמן".

האנרגיה הזו הצליחה להישאר עד היום, או שמה נשאר זה רק הסדר?
"הסדר והארגון נשארו, אבל מהאיכויות לא נשאר הרבה", נאנח שמיר. "חסיד גור שמקורב לרבי אמר לי 'היום זה תחזוקה של מה שהיה פעם'. פעם חסידים היו מפורסמים בתורה, בהקפדה. אין היום דברים כאלה. אין את האיכויות של פעם. הם לומדים תורה ויש אברכי גור שיודעים את כל הש"ס בעל פה, אבל זה לא מה שהיה. זה הורג אותי, כי אני זוכר מה שהיה פעם".

המאבק שמנהלת היום חסידות גור נגד קהילת הפורשים, שהגיע לאלימות קשה ולמהדורות החדשות, מעציב את שמיר. "זה לא גור מה שקורה היום. חסידות ואלימות אלה שני דברים שלא קשורים. חסידות זה שמחה, היא כל כך נגד הדברים האלה. היום יש בגור קיצוניות נוראה, וזה הורג אותי. לדעתי רוב חסידי גור מרגישים ככה, לפחות אלו שיודעים מה זה גור האמיתית. הספר מסביר מה זו גור האמיתית. הייתי מאוד מקורב לאדמו"רי גור, ובעיקר ל'בית ישראל' (בנו של ה'אמרי אמת', נפטר ב־1977). היו לי שיחות עם הבית ישראל שלאף אחד לא היו. גדלתי עם זה וזה רודף אחריי כל הזמן. רב אחד כתב לי שהספר שלי יצא מהשמיים, כי כשיש כזה משבר, הספר הזה מראה מה זו גור האמיתית".

תל־אביב של מעלה

לעולמות הכתיבה נכנס שמיר עוד בגיל צעיר. "אני כותב מאז שאני זוכר את עצמי. מין יצר כזה שקיים בי עד היום. גם כשאני שוכב אני כותב, וכשאני לא כותב עם היד אז הראש שלי כותב מאמרים. את המאמר הראשון שלי פרסמתי בידיעות אחרונות עוד כשהייתי בישיבה, צעד שלא מאוד אהבו שם. אחרי הישיבה 'יצאתי לתרבות רעה' והתגייסתי לצה"ל, אבל לא שרפתי גשרים ולא ניתקתי קשרים. הייתי נוסע במדי צה"ל לבית ישראל, ונכנס אליו לשיחות. אומנם אני לא חי באורח חיים חסידי, אבל אני שומר על קשר עם אדמו"רים וחסידי גור. בשבתות אני הולך לבית כנסת של גור, וכשאני בארץ אני נכנס לרבי.

"אחרי הצבא התחלתי לעבוד כשליח 'הארץ' בניו יורק, ובאחד הביקורים שם פגשתי את דרורה, אשתי, ואז נשארתי לגור בניו־יורק. כשהגעתי לניו־יורק פתחו את ה'אלגעמיינער זשורנאל', העיתון הנפוץ ביותר בעולם ביידיש, ומכיוון שאני שולט ביידיש השתלבתי שם. במשך יותר משלושים שנה היה לי כל שבוע טור ביידיש, שהיה פופולרי מאוד. כתבתי שם גם מאמרים שקשורים לשפת אמת. במקביל המשכתי להיות 'סופר הארץ בארה"ב'. סיקרתי את המתרחש באו"ם, ואפילו היה לי חדר שם. סיקרתי פגישות בבית הלבן, ביקורים של ראשי ממשלה, והפכתי למומחה ליהדות ארה"ב שנמצאת היום במצב נוראי".

אחת הבעיות הבולטות של יהדות ארה"ב, על פי שמיר, היא משבר מנהיגות חריף. "הקהילה בניו־יורק ובכל ארה"ב לא הצמיחה מנהיגים. בעבר היו דמויות מרשימות בכל הזרמים – אצל הרפורמים, הקונסרבטיבים והאורתודוקסים. היו גם דמויות לא דתיות, כמו אייב פוקסמן שעמד בראש הליגה נגד השמצה. אנשים שהיו מקובלים על כולם וגם היו בקשר אחד עם השני. היום אין בארה"ב, במיוחד בניו יורק, דמות מקובלת של רב, עסקן או אדמו"ר גדול. גם בציבור החסידי – בעבר היו הרבי מלובביץ', הרבי מבובוב, הרבי מסאטמר. הם הקימו מעצמות, שכיום התפלגו.

"במקביל", ממשיך שמיר, "יש נתק עצום בין הקהילה בניו־יורק לישראל, סיפור מאוד עצוב". לדעתו, האשמה העיקרית בנתק הזה מוטלת על הצד הישראלי, "ובעיקר בנימין נתניהו שהתייחס בזלזול ליהודי ארה"ב. כמי שכיסה ביקורים של ראשי ממשלות עוד מהתקופה של גולדה מאיר, אני יכול לומר לך שכל ראש ממשלה שביקר בארה"ב דאג להגיע לניו־יורק וליזום פגישות עם ראשי הקהילות היהודיות, חוץ מנתניהו. הייתי בפגישות כאלה של בגין, רבין, שמיר, אולמרט, ברק. נשיא המדינה ריבלין ארגן מפגש עם רבנים מכל הזרמים. נתניהו הפסיק את המנהג הזה. הוא ביקר המון בארה"ב, ואף פעם לא ארגן אירועים כאלה. הוא נפגש עם כל מיני אנשים מהקהילה היהודית באופן פרטי, אבל לא קיים דו־שיח עם יהודי ניו־יורק כמו קודמיו. זה גרם לנתק. הוא זלזל בהם, אז הם זלזלו בחזרה ובשנים האחרונות כבר יש נתק מוחלט".

עם זאת, שמיר מסכים ש"גם יהודי ניו־יורק אשמים. הקהילה לא עושה כלום לאיחוי הנתק הזה. קם דור צעיר שישראל כבר לא מעניינת אותו. דור שלא זוכר את השואה, את מלחמת יום כיפור, שגם היהדות כבר פחות מעניינת אותו. אבל במקום לנסות להתקרב אליהם, ישראל מתרחקת. זה שמחרימים את הרפורמים זו טעות עצומה שמרחיקה שלושה וחצי מיליון יהודים. דוחקים אותם החוצה כשלא מיישמים את מתווה הגישה לכותל שאושר בממשלה, רק בגלל שליצמן, גפני ודרעי נגדו. גם ביחס לפוליטיקאים החרדים, אני זוכר את מה שהיה פעם. הייתי בקשר עם הח"כים של המפלגות החרדיות, ומה שיש היום לא מתקרב לקרסוליים של מה שהיה פעם. הפכו את הדת לפוליטיקה".

דווקא בספר שלך ראיתי מאמר שפרסמת לאחרונה שלא נאבקים מספיק על השבת.
"השבת היום זה נורא. הרסו את השבת. אני יליד תל־אביב, וכשאני בארץ אני נמצא שם מדי פעם בשבתות. כשאני הולך לשטיבל בשבת בבוקר, הכול פתוח. זה אף פעם לא היה. צריך לדעת שבתל־אביב היו פעם 700 בתי כנסת. בתקופה שבין שנות הארבעים והשישים – תל־אביב הייתה מרכז חסידות שלדעתי לא היה כמוהו גם באירופה גם לפני המלחמה. באותם ימים היו בתל־אביב 33 אדמו"רים. אני יכול לומר לך את הכתובות של הבתים שהם גרו בהם. הכי גדול היה הרבי מבעלז, ממש מלאך א־לוהים, שלא רצה לגור בשום מקום אחר חוץ מתל אביב. הוא קרא לתל אביב 'עיר הקודש' ולא הסכים לעבור. ועם כל זה, היה דו־קיום למופת בינם לבין החילונים. שום ויכוחים ותקריות. היום המצב הוא שבתל־אביב לא מחללים שבת, אלא ביטלו את השבת. זה סיפור נורא שמגיע כולו מבורות וחוסר הבנה. בורות אצל החילונים, וחוסר הבנה אצל הדתיים".

מה הכוונה?
"החילונים לא יודעים כלום על היהדות, והדתיים לא יודעים איך לדבר את היהדות, להסביר, לקרב. הרב יצחק מאיר לוין, שהיה המנהיג המיתולוגי של אגודת ישראל וחתנו של האמרי אמת, נשא נאומים בלתי נשכחים על השבת בכנסת ישראל. הוא דיבר על טהרת המשפחה מעל בימת המליאה. הח"כים של היום מדברים על תקציב ועל תקציב. הפכו את היהדות לפוליטיקה.

"זו אחת הסיבות שהוצאתי את הספר. אני יודע שהוא לא יהיה רב מכר, אבל זה כלי להכיר לחברים החילונים שלי את עולם היהדות, ולהזכיר ליהודים דתיים מהי חסידות. אני רוצה להזכיר שיהדות זה לא רהבתנות, הפגנות או עלייה המונית לקברי צדיקים. יהדות זה בין אדם לבין הקב"ה, לא שכולם ייראו וידעו. זה דף גמרא וגמילות חסדים, לא הפגנתיות. תורת חיים ואהבת חסד".