שנים רבות, אולי מאז שנתוודעתי לפרשת המרגלים, אני שואל את עצמי: לו אני הייתי שם, האם לא הייתי מהמרגנים באוהליהם? מהבוכים? מהמפוחדים והיראים שאין להם סיכוי מול הענקים יושבי הארץ? התשובה איננה מחמיאה לי. לכן שנים אני מנסה להבין את המנגנון הנפשי שהוביל לחטא, המסתכם בדרישה הברורה: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
שאלה זו מצטרפת לשאלה המפורסמת: מדוע ציווה ה' על שליחת המרגלים ("שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן"), אם איננו מוכן לקבל את תשובתם? וכן, תשובתם של המרגלים נראית תיאור מצב גרידא. רק בתגובה לדבריו של כלב, "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", מגיבים המרגלים ואומרים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
כדי לקרב אלינו את השאלות ולחוות אותן, נרחיק אלפי שנים קדימה אל המחלוקת בת זמננו אודות המדינה. לאחר השמדת יהדות אירופה, שלכאורה הוכיחה את צדקת דרכה של הציונות, ובהמשך כאשר מדינת ישראל קיימת ומתבססת ואף משחררת חבלי ארץ ובראשם ירושלים במלחמת ששת הימים, כתב רבי יואל מסאטמר:
שהוא [=המדינה] משורש פורה ראש ולענה של אבי אבות הטומאה שבכל אבות הנזיקין שבכל העולם כולו, והן המה המטמאים את כל העולם כולו (ויואל משה, עמ' יא).
ובמקום אחר:
ממשלה של מינות וכפירה ר"ל, אשר לא הייתה כזאת מעולם בכוח ס"מ (דברי יואל א, פט)
לעומתו, ניצבים דבריו הנחרצים של הרצי"ה קוק:
האם זו המדינה שאותה חזו נביאינו? אומר אני: זוהי המדינה שחזו הנביאים… חוסר אמונה יש כאן, כפירה המתלבשת בלבוש של חרדיות וצדקות, כופרים הקוראים לאחרים בשם זה… זוהי כפירה בתורה שבכתב, בדברי נביאינו ובתורה שבעל פה (מזמור י"ט).
עומדים ענקי תורה מול מציאות קשיחה ומוחשית ומפרשים אותה בהיפוך קיצוני, עד כדי שימוש בתיאורים אישיים קשים ביותר.
פער לא ניתן לגישור
מי לא עומד נבוך אל מול מחלוקת חריפה זו? המבוכה איננה נובעת בהכרח מחוסר היכולת לנקוט עמדה, אלא מהפערים שאינם ניתנים לגישור ומחוסר היכולת לספק הוכחה לאחד הצדדים. כל אחד חי באמונתו, מבלי יכולת לשוחח, לשכנע, להוכיח. הסיבה לכך היא שהוויכוח החריף הוא על הנחות היסוד, על הקונספציה. שאלות יסוד כגון כיצד מתגלה ה' בהיסטוריה, או איך להתייחס לחילוניות, עומדות בתשתית הוויכוח בין הציונות הדתית לחרדים.
עיון בפרשתנו יגלה שהוויכוח אינו על פרטים, ולא על השאלה אם עם ישראל יצליח לכבוש את כנען. הוויכוח הוא על הקונספציה, על הנחת היסוד. כשה' מגדיר את החטא, הוא אומר: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹותוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ". אף יהושע מגדיר את חטאם כמרד: "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ… וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם".
חטא המרגלים הוא טעות בקונספציה, שאומרת "אנחנו לבד". מולה ניצבת הקונספציה של יהושע וכלב: "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה'… וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ". כאן הוויכוח נכנס למבוי סתום, בדיוק כמו הוויכוחים האינסופיים בין הציונות הדתית לחרדים, בין הימין והשמאל, וכן הלאה.
והנה, כמה מפתיע. הפתרון האלוהי הוא להחליף את העם: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה". האם החלפת הדור תפתור את הבעיה? משה יודע שלא: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִיתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם (דברים לא, כט)". אם כן, מה תועיל החלפת דור אחד בדור אחר?
כיליונו של דור המדבר וצמיחתו של הדור החדש יוצרים מצב חדש. א־לוהים מסתתר, נבואתו של משה שאיננה פוסקת מתחלפת ב"אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" (ישעיהו מה, טו). הנבואות קצובות, מוגבלות בזמן ובמקום. האדם מושלך מעולם של הכוונה אלוהית ברורה ונחרצת לעולם שבו עליו לגלות את הא־לוהים. על האדם לבנות את הקונספציה בכוחות עצמו.
כמו בדור המבול
העונש הא־לוהי המתוכנן מזכיר את העונש הטוטאלי של דור המבול: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ… וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ (בראשית יג)". בפרשתנו, משה הוא מעין "נח" בתוכנית האלוהית: "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִישֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (יד, יב).
כשם שלאחר עונש המבול הטוטאלי באה ההבטחה הא־לוהית "לֹא אֹוסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא), שכן יש הכרה שהאדם ימשיך לחטוא, כך גם כאן עם ישראל לא יושמד, אף שהדורות הבאים ימשיכו לחטוא: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִיתוּן" (דברים לא, כט). העתיד איננו מבטיח הישגים פשוטים.
כאמור, ההבדל בין הדורות הוא המעבר מ"תוצר" אמוני ברור וחד לתהליך סמוי מן העין. תם עידן האותות והמופתים, הגורם רק לחטאים ואכזבות, "עַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי", ומתחיל עידן החיפוש והבחירה הנובע מהאדם, "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהילים פה, יב). מעכשיו, על האדם לחפש את א־לוהיו, לגלות אותו ולבחור בו. "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹולוֹ" (דברים ל).
דרך חתחתים זו תזמן טעויות למכביר, אבל היא תחייב את האדם לגבש את הקונספציה מעצמו. בדרך המפותלת יהיו קונספציות רבות, סותרות, מבלבלות. הבנה נכוחה של העידן תחייב קשב עמוק וחיפוש אחר תשתיות משותפות. אמן החיפוש של זמננו, הראי"ה קוק, כבר לימד אותנו:
שלושה כוחות מתאבקים כעת במחנינו… אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו… נניח בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד.
עכשיו, נטל ההוכחה עלינו.
