להלן רשימת העונשים המושתים על בני ישראל במהלך המסע במדבר: הריגה בידי שבט לוי (שמות לב); אש שורפת ואוכלת (במדבר יא; טז); מכה רבה בעם כשהבשר בין שיניהם (שם); מוות גורף במדבר של כל בני עשרים ומעלה (במדבר יד); העמלקים והכנענים מכים עד חרמה (שם); האדמה פוצה את פיה ובולעת (במדבר טז); מגפה (במדבר יז; כה); נחשים שרפים נושכים (במדבר כא).
זו רשימה נכבדה, מגוונת ומאיימת. כמעט לא היה חטא שלא זכה לעונש מיידי. אין מעשה אנושי שלילי ללא תגובה אלוהית. גם ברמת הפרט: נדב ואביהוא, מרים, משה ואהרן, ולהבדיל המקושש והמגדף – נענשים. והדין חד חריף, נוקב ומהיר.
בשפה המודרנית אפשר לקרוא לזה "משפטיזציה" של חיי הרוח. אין חמלה, אין הבנה של החוטא ומצוקותיו. הענישה נבלמת על ידי פעולות מוגדרות: נחש הנחושת, קטורת, תפילה. גם השיח שבין משה והעם דומה להתנצחות, ולא מה שהיינו קוראים לו היום דיאלוג.
לאחר מעשה העגל, משה שובר את הלוחות. אהרן מבקש ממנו באותה הזדמנות: "אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי" (שמות כב, לב). ללא דברים נוספים פוקד משה על בני לוי המתנדבים: "הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". למחרת, אחרי מסע הענישה, הוא גוער בעם: "אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה". אין שיח, אין התייחסות למניע, אין ניסיון לחנך. לאחר מכן משה מתרחק מהעם, נוטה את אהלו מחוץ למחנה, "הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה" (שם לג, ז). הגישה הזו מסתיימת בסוף חייו של משה, בכעסו כלפי העם המבקש מים. "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י), הוא גוער בהם בחריפות.
רחוק מן העין
להבנתי, שורשה של גישה זו בעצת יתרו למשה, שבאה לפני מעמד הר סיני. כשיתרו רואה את משה דן את ישראל מן הבוקר עד הערב, הוא אומר לו:
נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ (שמות יח, יח).
זוהי נקודת שינוי. עד עצת יתרו, מנהיגות משה הייתה מבוססת על קשר אישי עם העם: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". עצת יתרו מביאה להרחקת משה מן העם, ולבניית מערכת משפט היררכית של שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים. משה מתרחק לאי־שם, לקצה הפירמידה השיפוטית. העם הפשוט – אנשים, נשים, ילדים וילדות – כבר לא יזכו לראות אותו, רק מרחוק. הם לא יזכו לאור עיניו, ללטיפת ידו, לרוחניות הכבירה שאין לשער.
בעם של מיליוני אנשים, ללא טכנולוגיה, הסיכוי שהציבור הרחב יראה את מנהיגו שואף לאפס. תם עידן הרוח, החל עידן המשפט המדויק של החטא ועונשו. הנשמה מתרחקת. החרדה, אי הוודאות, היצריות, ההיענות לצרכים הראשוניים – גוברת. אין רוח במחנה.
אין זה מקרה שאחרי פרישתו של יתרו מהמחנה, בפרשתנו, חלה תפנית דרמטית בהנהגת העם. יתרו חוזר למדין, אל "ארצו ומולדתו". הוא איננו נענה להפצרותיו של משה: "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (י, לא). משה מבטא בדבריו תלות עמוקה בהדרכתו של יתרו. אל תשאירני כעיוור המגשש באפילה, היֶה לי לעיניים, הוא מתחנן.
כאן מתחולל מהפך דרמטי:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (יא, טז).
ה' מצווה את משה לבנות מנהיגות של רוח. עצת יתרו הייתה הכרחית, אך היה לה מחיר כבד. הרוח נמוגה ונחלשה, והותירה וואקום מסוכן. הליכתו של יתרו מצמצמת את השפעתו, ופותחת פתח לעידן חדש – עידן הרוח. מול מערכת המשפט המבריקה, תקום מערכת של מנהיגות רוחנית. שימו לב לדמיון בין שתי הפרשיות, פרשת המשפט ופרשת הרוח. יתרו אומר למשה "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", וה' אומר למשה בפרשתנו "וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". "לבדך" של המשפט מתכתב עם "לבדך" של הרוח.
חתרנות מבורכת
בהמשך מתרחשת דילמה בין עולם המשפט לעולם הרוח. בתגובה להתנהגותם הכמו־חתרנית של אלדד ומידד המתנבאים במחנה, קורא יהושע למשה לכלוא אותם: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם". אבל משה בתגובתו דווקא מצמצם את השפעת המשפט ומעצים את מרכזיות הרוח:
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.
משה עושה צעד אחד מעבר לצו ה', ומעודד את נבואתם של אלדד ומידד. הבו לנו רוח, הבו לנו חינוך.
ובתרגום לשפת ימינו: מה יעשה הרב כדי לגרום לבני קהילתו שלא לדבר בתפילה? יגער ויטיף? יוסיף עוד שיעור תורה. מה יעשו המנהיגים שירצו להגביר את מרכזיות חג הפסח – יגדילו את הקנס החוקי ויוסיפו על העונש הנורא מכולם, "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל"?! הדרכתו של משה ברורה: "מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".
הרב ד"ר רפאל פוירשטיין הוא נשיא מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה
