מעמד קבלת התורה בהר סיני הוא אירוע מכונן, המשנה את חוקי המשחק של העם היהודי, ומנקודת מבטו של העם היהודי – את האנושות כולה. א־לוהים מתגלה לאדם ומורה לו את הדרך שבה ילך. ההתגלות מובילה אל הנבואה, ההתרחשות המעמידה את כל כתבי הקודש. מעבר לכך, על פי הרמב"ם, מכאן נבנה היסוד השמיני מיסודות האמונה – "תורה מן השמיים'". סיני מכיל את הסיבה לאמונה בהיות התורה כולה דבר א־לוהים. לא מפאת האותות האמין העם למשה, מורה הרמב"ם. "ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים 'משה משה, לך אמור להן כך וכך'" (הלכות יסודי התורה ח, א). מכאן מתבהרת חשיבות החג, המוגדר על ידי חכמים כ"יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב).
אלא שהיחס במסורת החכמים להתגלות מורכב, שכן הם ראו את כל המפעל שלהם כמפעל לעומתי לנבואה. "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" (בבא בתרא יב, א). יתרה מזו, הם הורו כי "חכם עדיף מנביא" (שם). רבי יהושע הורה את הכלל המהפכני "לא בשמיים היא", ושלל את תוקפה של ההתגלות נוכח התבונה היוצרת של החכמים (בבא מציעא נט, ב). היאך יחוגו החכמים את חג ההתגלות, כשהם בנו את עולמם על סיומה?
חכמים הלכו בדרך החוכמה, לא בדרך הנבואה. הם שקלו וטרו, ניתחו והרכיבו מושגים, דרשו את הכתובים ולבסוף הכריעו במחלוקות על פי הרוב. הם דחו את מי שניסה להכניס את ההתגלות ואת הנבואה לבית המדרש. אבל בשולי עולמם התהלכו אנשים שלא הרפו מהניסיון לשמוע את דבר הא־לוהים. למרות היותם אנשים יוצאי דופן, הם היו חלק מחבורת החכמים. התבוננות בדמויות הללו חושפת סדרה של פרקטיקות שנועדו להגיע אל דבר האלוהים. אם לא בהתגלות גדולה כסיני, ואם לא בהתגלות קטנה כנבואה – הרי בשיירי נבואה. נמנה כאן כמה מן הדרכים הללו:
"בת קול". אין איש יודע מהי "בת קול", אך דבר אחד ברור – היא בתו של הקול ופחותה ממנו. הנביאים שמעו קולות, ישראל בסיני ראו את הקולות, חכמים ידעו להאזין לבנות קול. לעיתים, במחלוקות־על, נתנו לה מקום, כגון בהוראתם ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים, והלכה כבית הלל" (עירובין יג, ב), אך ביחס לגופי תורה – דחו אותה עד כדי נידוי הנסמך עליה, כבמחלוקת על תנורו של עכנאי. למרות הדחייה, נותר קולו העלוב של רבי אליעזר כקול שוליים, שאינו מוותר על אשר נותר מההתגלות אחרי תום ההתגלות.
"תפילתי שגורה". רבי חנינא בן דוסא היה חכם אחר, שונה ונבדל מחבריו. הוא היה מלומד בניסים, כאלה שכמותם מצינו בכתבי הקודש. כשהיה מתפלל על החולים, אמר "זה חי וזה מת". על פי המסופר במשנה (ברכות ה, ה), שאלו אותו "מניין אתה יודע". בברייתא ניסוח השאלה שונה: "וכי נביא אתה?" (ברכות לד, ב) . ידיעת העתיד, מי יחיה ומי ימות, ייחודית לנביא. האם רבי חנינא בן דוסא נביא? תשובתו על פי הברייתא: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף". רבי חנינא איננו נביא השומע קול הבא מחוץ לו, אלא מתבונן בחווייתו הפנימית. אם תפילתו שגורה וזורמת מפיו, הוא מפרש זאת כאות משמיים שהחולה יחיה. אך אם התפילה עצורה ומתחככת, הוא מסיק שהחולה ימות. הביטוי "לא נביא אנכי ולא בן נביא" מורה בפשטות שרבי חנינא איננו נביא, אולם הוא גם ציטוט מדברי הנביא אמוץ לאמציה המלך: "וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי ה', לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (עמוס ז, יד). עמוס אומר: אינני נביא מקצועי, אני בוקר ובולס שקמים, אבל ריבונו של עולם הפך אותי לנביא. מכאן שבאופן סמוי גם רבי חנינא אומר: אני מעין נביא.
"פסוק לי פסוקך". בימי ישעיהו, לא היה ספר ישעיהו. הייתה התרחשות חיה שבה ניבא הנביא ישעיהו. כתיבת נבואות ישעיהו הפכה את ההתרחשות לספר. כך התנ"ך כולו איבד את החיות שבהתרחשות. לב ההתרחשות התנ"כית הוא ההתגלות, הנבואה. הלב הזה נדם, הפך לסיפור. אבל הלב כמֵה להתרחשות חיה, לדבר א־לוהים שיורה לאדם כאן ועכשיו מה לעשות. לשם כך פיתחו החכמים – ומצויות מקבילות לכך גם בתרבויות אחרות – את מעשה פסיקת הפסוק. מישהו – עדיף ילד קטן חסר מודעות – מתבקש לצטט פסוק באופן אקראי. הציטוט נחשב כ"התגלות קטנה", ופירוש הפסוק ביחס לאירוע הקיומי הוא אדוות נבואה. רבי מאיר לקח את אלישע בן אבויה לשלושה־עשר בתי מדרש וביקש בכל אחד מהם מ"תינוק" לפסוק פסוק. הוא רצה לשמוע קול הקורא לאלישע לחזור בתשובה, אבל שוב ושוב הופיעו פסוקים שהמסר שלהם הוא דחייה כלפי תשובתו של אלישע.
פרשנות של הטבע. חוני המעגל היה גם הוא מאנשי השוליים שלא ויתרו על השיח עם ריבונו של עולם. בני הקהילה שהכירו בו ככזה פנו אליו בעת בצורת וביקשו שיתפלל כי ירדו גשמים. חוני מתפלל ולא נענה, עג עוגה ונשבע שלא יזוז ממנה עד שייענה. טיפות גשם יורדות, חוני אומר "לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות". גשמי זעף יורדים, וחוני אומר "לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה". או אז יורדים גשמים כתקנן. שמעון בן שטח רוצה לנדות את חוני, אבל נרתע מפאת הזיקה המיוחדת בין חוני ובין ריבונו של עולם, "כבן שהוא מתחטא על אביו" (משנה תענית ג, ח).
על פניו, חוני משוחח עם ריבונו של עולם כפי ששוחחו איתו נביאי כתבי הקודש. אך לא כך הם פני הדברים. הנביאים דיברו, וריבונו של עולם ענה להם בדיבור. כאן – יש תמורות באופי הגשמים וחוני מפרש אותן כ"דיבור" של א־לוהים. צופה אחר עשוי לומר: עולם כמנהגו נוהג, אין כאן כל דיאלוג אלא שינויים טבעיים בכמויות הגשמים. חוני וקהילת נמעניו מפרשים את השינויים בטבע כבת קולו של א־לוהים.
פרשנות של ההיסטוריה. שיר השירים הוא שיר העוקב אחר התנודות בשיח שבין הרעיה לדודה. במסורת הוא נתפס כמשל וביטוי לשיח שבין האדם ובין ריבונו של עולם. המגילה מתארת ניסיונות חוזרים ונשנים לייצר קרבה וקשר, אך הם כושלים שוב ושוב. הדוד דופק על דלת רעייתו, היא מתמהמהת מלפתוח, וכשהיא פותחת הוא כבר חמק ועבר [ה, ב-ו).
הרב סולובייצ'יק בנה את המסה הציונית היסודית שלו על אדני התיאור הזה, וקרא לה "קול דודי דופק". לאחר תיאור מוראות השואה, הוא כותב, "האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעייה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעייה, עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל' (עמ' 78). כפי שאת תמורות הטבע אפשר להסביר בגבולות הטבע, אבל איש האמונה רואה בהן אדוות של התגלות, כך גם ביחס להיסטוריה. אפשר לשרטט מערך סיבתי שהוביל ואִפשר את הקמת מדינת ישראל, אבל איש האמונה רואה בכך בנות קול של התגלות. גישה שכזו להיסטוריה, אפיינה גם את חכמי המשנה והתלמוד.
תשוקתו של איש האמונה
האם רבי אליעזר, רבי חנינא בן דוסא, רבי מאיר, חוני המעגל והרב סולובייצ'יק מהווים תופעת שוליים בתרבות החכמים ובין ממשיכי דרכה? נדמה לי שלא. לדעתי, איש האמונה חייב שיהיה בו געגוע לקשר, להתגלות ולדיבור בינו ובין ריבונו של עולם. זוהי הגדרת הזהות הבסיסית שלו. היא חיה במסתרים, ולא תמיד באה לידי ביטוי גלוי. יש אנשי שוליים שבהם המגמה הזאת מתגלה, והם מסמנים את אשר מתחולל בלבו של כל איש אמונה – קטן כגדול.
ליבת כתביו של הראי"ה קוק נערכה על ידי תלמידו הנזיר ויצאה אל האור כ"אורות הקודש". הנזיר חילק את הספר לחלקים ולתתי־חלקים, כל חלק לפסקאות, ולכל פסקה – כותרת. והנה, אחד הקטעים – קל"ח בסדר ז' בסדר ה' שבשער הראשון "חכמת הקודש" – אין לו כותרת. במקום כותרת יש קבוצת אותיות. מה המיוחד בקטע הזה? מה הסוד שהוא מסתיר? הקטע פותח: "ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים…".
משיצאו לאור "שמונה קבצים" – המחברות שמהן אסף הנזיר את חומרי הגלם שמהם יצר את "אורות הקודש" – התגלה שהקטע פותח כך: "ואקשיב ואשמע מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא שקר אהיה, לאמר ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני? ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות…". הקטע חושף את הלבטים סביב ההתגלות שאחר ההתגלות, האמת היא או שקר? הוא מורה כי הקול הוא פנימי, "מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי… קול נשמתי הומה" – בדומה לתפילתו השגורה של רבי חנינא בן דוסא. ההצפנה מורה על השניות המובנית – תשוקה עמוקה לנבואה ולהתגלות, והסתייגות ממנה. ההתרחשות מתוארת כ"ספיחי נבואה", מונח המתאים ל"בת קול", אדוות של נבואה.
אף הנזיר עצמו, שותף היה לתשוקה לנבואה. חברי דב שוורץ חשף רבדים אלה באישיותו, ובין השאר הביא מיומנו: "שוב קורא בקרבי פנימה הקול, ללכת, להתבודד, ולצפות לגילוי הנבואה". הנזיר מימש זאת במסעותיו למדבר יהודה.
אלה לא קולות שוליים – לא של אנשים בשולי החבורה ולא שוליים בנפשו של איש האמונה. איש האמונה, מכוח הגדרתו ומהותו, שואף להתגלות. אם הוא איש התבונה, הוא מסתיר אותה מפאת הסתירה שבאישיותו. אם הוא איש הסוד, הוא מסתיר אותה מפאת חרדת "נביא השקר". כפי שפרויד חשף, שהאדם באשר הוא אדם מלא תחושות נסתרות ומוצפנות, כך גם איש האמונה מכיל תשוקות עמוקות להתגלות. גאולת איש האמונה היא המוכנות להכיר בתשוקה הסמויה הזאת, להחזיק בה למרות הקושי והסכנה שבה.
חג השבועות כחג מתן תורה איננו רק אזכור להתגלות סיני הגדולה. הוא לא רק תיקון לתורה בלומדנו אותה כל הלילה. חג השבועות הוא חג האהבה, התשוקה והכיסופים לקשר חי עם ריבונו של עולם. הוא חג ההתגלות שאחרי ההתגלות.
ד"ר משה מאיר מלמד במגמה לכתיבת הגות יהודית באוניברסיטת בר אילן, מפתח שיטת "אפרכסת" ומנהל התוכן במיזם "אדרבה"
