תיקון ליל שבועות הוא למעשה נייר לקמוס. ספרו לנו איך נראה ערב החג בקהילה שלכם ואנחנו כבר נלמד עוד כמה דברים אודותיה. האם השיעורים מתקיימים בבית העם, בהיכל בית הכנסת או במדשאה? האם הם מלאים בתוכן חמור סבר וכבד ראש, או פתוחים לרוחות אוונגרדיות? ובכלל, איך נקבע סדר היום? אילו שיעורים נחשבים ראויים ואילו שיעורים נדחקים לשעות הקטנות של הלילה כשכבר קשה להחזיק ראש? וכמובן, מהם גבולותיו של ארון הספרים היהודי? האם כל שיעור הוא בבחינת "לימוד תורה"?
השאלה האחרונה קריטית במיוחד לכל ציבור המעוניין לפתוח את שערי תיקון ליל שבועות לקהלים מגוונים, ובפרט לזהויות המתרוצצות על הרצף הדתי-חילוני. אכן, התיקון הפך להיות פופולרי מאוד בשנים האחרונות ונותן פייט רציני למאכלי החלב או לתהלוכות הביכורים. אבל דווקא הפופולריות שלו מדליקה נורה אדומה: האם כל התכנסות ולימוד טקסט, או אפילו שיעור או שיחה מעניינים, עומדים בזיקה לתורה שניתנה בסיני או לאין ספור מקורות ישראל ההולכים ומסתעפים ממנה והלאה?
מחד, פתיחת שערי בית המדרש היא בשר מבשרו של העולם היהודי, לכל הפחות זה שעוצב על ידי חז"ל. מאידך, אם "הכול הולך" אז בהכרח נגיע גם למחוזות של רדידות והשטחה ונמצא את עצמינו עם שיעורים שאולי מקומם איננו בלימוד הנעשה ביום חגה של תורת ישראל. מן העבר השני, הגדרת מאפיינים ברורים ללימוד תורה, לא זו בלבד שעשויה להוציא אנשים מחוץ למעגל הלמידה, אלא שהיא מיד מעבירה אותנו לשאלה גדולה הרבה יותר. בידי מי הסמכות להכריע מה בפנים ומה בחוץ? או במילים אחרות: למי בעצם שייכת התורה?. וכאן צריך להוסיף שאלה נוספת, שאולי היא מבעירה אש גדולה, אבל עליה רגע להיאמר. לא דומה מסלול לימוד התורה במוסדות החינוך הדתיים למסלול המקביל במוסדות החילוניים. אין כאן אמירה איכותית אלא מספרית בלבד.
כמות השיעורים, חוגי ההעשרה, דברי התורה המשולבים בטקסים, בשיחות מוסר או אפילו מקשטים את קירות הגנים ובתי הספר, גדולה לאין שיעור במוסדות החינוך הדתיים. אגב, לטוב ולמוטב. לעניינינו, בכל הקשור ללימוד תורה גרידא, השק של בוגרי ובוגרות החמ"ד כבד יותר בסיומם של שנים עשר שנות הלימוד הפורמאליים. שוב, כאמירה כמותית בלבד. ומכאן נגזרת השאלה, שאיננה נעימה מאוד אבל משרטטת מציאות קיימת: האם המפגש בתיקון ליל שבועות שיש בו קבוצות התייחסות שונות, איננו אלא מפגש א-סימטרי בו חלק מהקהל מחזיק בידע רב ובעוד שחלקו האחר מחזיק בידע מועט?
טיבן של שאלות מורכבות הוא שאין להן תשובה אחת מספקת. גם לא תשובות אחדות. מה יש לארגון דוגמת "רשת מיתרים" להציע? מפגשים שאינם לצורך עניין כלשהו בלבד אלא קהילות החולקות חיים משותפים בהיבטים רבים ומגוונים, דוגמת מגורים או מסגרות חינוך. נסביר: כאשר נפגשים רק לשם לימוד תורה משותף בליל שבועות, מתוודעים הרבה פעמים רק לייצוגים של מגזר זה או אחר. לפנים מסוימות בלבד של האדם ('דתי', 'חילוני' 'מסורתי') הנוגעים לאופי האירוע. לא זו בלבד, אלא שהמפגש הוא נקודתי. בסיומו יפנו כל אחד ואחת חזרה לבסיסי האם ובמובנים רבים יחזרו לשגרת קבוצת הייחוס שלהם.
בניגוד לכך, קהילות מעורבות מתמודדות יום יום עם המפגש בין הזהויות השונות. האתגר נמצא תמיד על השולחן, אך בה בעת הוא איננו, כי כשחיים יחד ישנן הזדמנויות חוזרות ונשנות לפגוש בני אדם, ולא סמל או ייצוג. חברות משותפת בוועדת קליטה, ישיבה יחד בפארק, אירוח למנגל או פטפוט בתור לדואר, אינם מפגש בין זהויות, אלא בין אנשים על העושר והמורכבות שיש לכל אחד ואחת. כך, כשמעגל השנה מגלגל לפתחן של הקהילות את תיקון ליל שבועות, הרי שישנה בידן כבר תרבות חברתית המאפשרת לקחת בחשבון הן את השונה והן את הדומה ולרקוח מהם יחד אירוע הנותן במה לקולות רבים, ובה בעת מתירה לבחון ביושר מה שייך ומה איננו מתאים.
אלו שבחרו לחיות יחד אמרו: "רוצה אני", רצון לא רק להכיר אלא גם להשתנות. לכן, זה לא כל כך משנה מה כמות התורה שיש לכל אחד ואחת בתרמיל או עד כמה הם מילאו את כרסם בש"ס ובפוסקים, שריר הסקרנות פועל הרי היטב בימי החולין, וגם כעת ברור כי לימוד התורה יהיה פורה יותר דווקא מהתחדדות הסכין האחת בירך חברתה. שיטת הקריאה היחפה המעזה לשאול שאלות לצד המחויבות למסורת פרשנית ארוכת שנים אינן מאפיינות דווקא את קו החלוקה בין זהות זו או אחרת, אלא מהוות שתי אסכולות שיש בידן רק להרוויח מלימוד התורה המשותף.
הכותבים הם תניה רגב ויותם זיו, אנשי אגף קהילות בארגון מיתרים
