הקריאות בספר התורה במהלך חג הפסח, לקוחות מפרשות שונות שכולן עוסקות בדרך זו או אחרת בסיפור יציאת מצרים. ביום הרביעי לחול המועד (וגם בשבת חול המועד), קוראים חלק מפרשת כי תישא (ספר שמות, פרק ל"ג מפסוק י"ב ועד פרק ל"ד פסוק כ"ו). אולם, שלא כמו הקריאות האחרות במהלך ימי החג, הקריאה ביום הרביעי כמעט ואינה מזכירה את סיפור יציאת מצרים אלא עוסקת בעיקר בנושאים: המעמד האינטימי בין משה לקב"ה המתקיים בנקרת הצור, עשיית לוחות הברית השניים, שלוש עשר מידותיו של האל ומצוות שונות שהקב"ה מורה את משה.
חג הפסח מוזכר רק בתמציתיות לקראת סוף פרק ל"ד בציווי לשמור את ימי החג: "אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם." (שם, יח), בפדיון בכורות המרמז על מכת הבכרות: "כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם, לִי; וְכָל-מִקְנְךָ תִּזָּכָר, פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה… כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה, וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. (שם, יט-כ), ובהוראה על איסור הלנת קורבן פסח: "לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח." (שם, כה). לאור האמור, נשאלת השאלה מדוע נבחרו דווקא פסוקים אלו להיקרא ביום הרביעי ובשבת חול המועד?
ייתכן והתשובה נעוצה במסר הגלום בפסוקים הללו.
בפרק ל"ג, פסוק י"ג, מבקש משה מה': "… הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ…וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה." בקשתו של משה הינה לקיים קשר אישי ועמוק יותר עם הקב"ה ובנוסף, שנוכחותו תשרה בתוך העם. לבקשתו זו של משה מצורף הסבר שבבסיסו עומד הרצון לבדל את עצמו ואת העם מייתר העמים: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ–הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה…" (שם, טו). ה' מקבל את בקשותיו של משה ובמעמד אינטימי, צנוע וחלופי למעמד הר סיני, רואה משה את אחוריו של האל ומקבל את לוחות התורה השניים.
במהלך קבלת הלוחות, כורת הקב"ה ברית עם עמו: "וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ…" (ל"ד, י). הברית אינה מתייחסת להווה כי אם לעתיד, לעת בו ייכנסו בני ישראל לארץ ויחשפו לעמים השונים הגרים שם, למנהגיהם ולעבודת האלילים שלהם. בנוסף, במספר פסוקים לא מבוטל מצווה הקב"ה את בני ישראל לא לכרות ברית עם יושבי הארץ, לא ללכת אחר עבודת האלילים ולא להשתחוות לאל אחר: "כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא." (ל"ד, יד). במילים אחרות, גם הקב"ה דורש בלעדיות – הבדלה והבחנה של כוחו וגבורתו והעדפתו על פני אלוהים אחרים.
הדרישה להבדלה והיבדלות, הן מצד הקב"ה והן מצד משה, הייתה חשובה והכרחית בסיטואציה המורכבת בה היו נתונים בני ישראל. היציאה ממצרים הייתה שלב חשוב וראשוני בתהליך הפיכתם לעם, אך היא לא היוותה כשלעצמה מטרה עתידית או סיפקה רשת הביטחון עליה יכלו בני ישראל להישען. בקשת ההיבדלות מייתר העמים, הצורך בשכינת האל בקרבם והדיבור על העתיד לקרות בעת כניסתם לארץ, סיפקו לבני ישראל תקווה לעתיד, הציבו בפניהם מטרה ברורה ושימשו רשת ביטחון לו נזקקו.
אומנם סיפור יציאת מצרים נפתח בדרמטיות והמשכו בניסים ונפלאות, אך אין בו מימד המבטיח את עתיד העם. לכן, את המטרות וההבטחות על העתיד לקרות להם, מקבלים בני ישראל בעת מעמד הר סיני הראשון והשני.
לא בכדי נקרא החלק מפרשת כי תישא לקראת סוף החג, כי לאחר שהודנו על חרותנו, עלינו לדעת לאן פנינו מועדות, מי מלווה אותנו, ומי תמיד נמצא לצידנו לאחוז בידינו ולשמור את צעדנו.
