לראות את עצמם: מבט אחר על ההגדה של פסח

ההגדה של פסח היא סיפור. סיפור טיפוסי של יהודה גזבר הוא סיפור. סיפור ההגדה של פסח הוא הכי לא סיפור טיפוסי של יהודה גזבר. 

סיפור טיפוסי של יהודה גזבר הוא סיפור של שמות פרטיים. של ריקי וירון וצופיה והרב ניב ונועה; חייבת להיות איזו נועה. הוא סיפור שפונה לקורא הפרטי. הוא פונה ליקיר ולרוני ולציפי ולרב בני ולנועה, גם בחיים תמיד תהיה איזו נועה, מקסימום נעה. סיפור של יהודה גזבר מתרחש בתוך האפור הפרטי, היומיומי. בדירה וברחוב ובאוטובוס ובבית קפה. ישתו בו תה ויאכלו עגבנייה ויהיה איזה ופלה, לימון או לא. ואם הוא יהיה סיפור על קוסם, הקוסם לא יקסום את החיים עצמם. בקושי יצלח אותם. 

ואילו סיפור ההגדה של פסח – הוא סיפור בלי שמות. גם שמו של משה מושמט ממנו כידוע. הוא סיפור של הכלל. הוא סיפור לאומי. הוא מסופר בתוך המשפחה, ומכוון במוצהר אל הילד, אבל הוא נועד לחבר את היחיד אל הכלל. הדיבורים על חמץ שבלב, המרור שבחטא וכגון אלה הם פיתוחים מאוחרים. זו אינה ההגדה כפשוטה. וקסמים דווקא יש בה, בגדול: אותות ומופתים, מורא גדול וגילוי שכינה.

סיפור טיפוסי של יהודה גזבר הוא סיפור של סופר שנולד בפייסבוק. סופר לכל דבר, אבל הפייסבוק הוא המסר. סיפור של גזבר ידבר בגובה העיניים, ויהיה כתוב בעברית בגובה הפה, וכמו פוסט הוא ייצא מהאצבעות של הכותב אל העיניים של הקורא, בלי שהייה. הוא יודיע לקורא מייד: אתה האיש. זה עליך. וכמו שהגיבור הנעבעך שלי הוא בן אדם, עם כל הטריוויאלי שבדבר, והוא מחול וסלוח, כך גם אתה. סיפור של גזבר הוא יציאה של הסופר מעורו, כניסה מושלמת, אמפתית, לעורו של האחר, לפעמים האחר לגמרי. האישה, החילוני, התלוש, הכושל. יציאה שבסופה ההבנה שכמוהו־כמוך־כמוני. שהחולשה היא החולצה שלעורנו, והגובה הוא מקסימום הכובע.

ואילו סיפור ההגדה של פסח דורש שתצא מהפייסבוק. שתצא מהשוטף. שתצא מהלייק ומהחיבוקי. שתתמסר. שתשתעמם אפילו. שתגביה לשונך אל לשון חז"ל. הוא לא יקנה אותך בוויצים של הזדהות ואמפתיה. הוא יקנה אותך, אוי לקנייה כזו, בטפטוף איטי להכאיב של אוכל שאינו ופלה בכלל, ובמעשי הטבלה והסבה ושאר ירקות שנראו מתמיהים ומסקרנים בימי חז"ל אך לא בזמננו, כשממילא כל הערב הוא טקס עתיק אחד גדול. סיפור ההגדה לא יחמיא לך, לא יסלח לך על קטנותך. הוא יסבך אותך בפלפולי מדרש ובפרקי הלל שבתוכם תתקשה למצוא את הסיפור. יפייס אותך בשירים מוכרים. אבל איפה הוא ואיפה תכסיסי המוכָּרות של גזבר. איפה הוא ואיפה הכניסה לעורךָ, האמפתיה איתך הקורא. להפך. סיפור ההגדה כולו הזרה, כולו מה נשתנה. כשהוא דורש ממך לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים, הוא מבקש שתשווה לנגד עיניך את ארץ מצרים בית עבדים. לא את הבוס והאקסית. 

פתאום שניהם. יהודה גזבר עם ההגדה, רוקם סביבה סיפור טיפוסי של גזבר. כורך יחד את סיפור ההגדה עם סיפור משפחה ועם דברי פרשנות המדביקים ביניהם כחרוסת, ומאכילנו. הוא מפרסם ספר שנקודה־פסיק, חיבור־מפריד, באמצע שמו. "סיפור; הגדה". היש תוחלת לחיבור הזה? מדוע ניגש סופר־היחיד ואיש־גובה־העיניים דווקא אל החג והסיפור הלאומיים ביותר (והלוא, בתורת הלאומיות והעצמאות, פסח הוא הכלל ויום העצמאות הוא רק הפרט העכשווי)? עוד בלון רוחניקי מעצים של הפסח־זה־אני?

סיפור, משפחה ויציאה

למרבה השמחה יש תוחלת. זה עובד וזה אמיתי. החיבור מושתת על שלושה מושגי יסוד משותפים לחג, לגזבריזם ולמסר המחזק של שניהם, מעין "פסח, מצה ומרור". המושגים הם סיפור, משפחה, ויציאה. ההגדה של פסח מספרת על מעשה של יציאה אקטיבית ממצב רע, והיא מסופרת בחיק המשפחה. על פי הקלישאה הישראלית, חיק המשפחה בליל הסדר הוא התגלמות המצבים הרעים שיש לצאת מהם. אך גזבר אינו מרחיק עדותו. הוא חותר אל לב הקלישאה. אכן, הוא אומר, ליל הסדר המשפחתי יכול לשמש כמצרים. אבל גם כיציאת מצרים. 

גזבר נוטל אם כן את קלישאת האנטי־פסח הישראלית העילאית, קלישאת המשפחה המורחבת עתירת המתיחויות והעצבנויות, המשתעממת והסונטת והשונאת, המסובה סביב הגדה שאינה מדברת אל ליבה כלל – ובעזרת קלישאת־נגד, בעזרת אותם אמצעי־סיפור שכבר היו לקלישאת־גזבר בפני עצמם, מצמיח ממנה ישועה. משמעותו המשפחתית והאישית של החג עולה דווקא מתוך השימוש בקלישאת החג כקטסטרופה משפחתית־אישית.

הספר עשוי שלושה אבות, שלושה רכיבים עיקריים, שפיסות מהם מופיעות לסירוגין ומובילות זו אל זו. ההגדה, הסיפור, והעיון. גם כאן טמונה תבונת הצלחתו של הספר: באבחנה בין השלושה, ובכבוד הניתן לכל אחד מהם.

ההגדה מצטיירת כעיקר. היא מופיעה במלואה, בגופן צבעוני וגדול, כיד עיצובו הטובה של דוב אברמסון (יצוינו כאן לחן ולטובה גם איוריה של נילי דביר מהסטודיו שלו, המרמזים על כפל פניה של השגרה, החל באיור הכיור שלאחר ליל הסדר בשער העטיפה). קטעי העיון והביאור, הנוגעים בהגדה וגם קושרים אותה לסיפור, מופיעים בגופן דומה, אך בדפוס רגיל, כלומר שחור וקטן יותר. והרכיב השלישי, בגופן ובעימוד המשווים לו מראה של ספר פרוזה מן השורה: קטעי הסיפור. סיפורם של בני זוג גנריים מאוד, שעייפים זה מזו ומהעבודה ומהחיים, ומגיעים לליל סדר אצל הורי הבעל.

לעזוב את המוכר

הסיפור נתפר היטב לצורכי הספר, והוא משמש ציר עלילתי לעוד כל מיני סיפורונים גזבריסטיים. הזוג שבציר העלילה חילוני, יאיר וריקי, זוג ישראלי בורגני צעיר הכי סטריאוטיפי שיש. ההורים של יאיר קצת דתיים, תירוץ לכך שקוראים את כל ההגדה. ויש דודה מעצבנת מהקלישאות, ואחות מתוסכלת שגם היא צריכה איזו גאולה מטלטלת מהתקיעוּת שבחייה. יציאת מצרים של יאיר וריקי, איחודו המחודש של הזוג המעורער, תהיה בגלל תקלה קלישאתית גם כן: מישהי שבמקום ההגדה, את כרסה כמעט מילאה מרק. מבוכתה של ריקי תאחד את הזוג נגד מלעיזיו ותוציא אותו מהעמדות הפנים המיותרות. 

ההגדה משתרגת בסיפור. לפעמים פשוט על ידי כך שהיא מעוררת מחשבות וזיכרונות אצל הגיבורים. "עבדים היינו" מפעיל את הרהוריו של יאיר על מצבו, ו"מה נשתנה" מדליק שרשרת שאלות "למה אני לא עוזבת הכול" אצל אחותו נורית. קטעי הגות שימושיים יש גם בתוך הסיפור. בעקבות "והיא שעמדה", למשל: "ריקי רוצה להגיד ליאיר, 'עזוב, אירוש, לא בוכים על חלב שנשפך. אפילו השאלה 'למה נשפך החלב', שאפשר ללמוד ממנה דברים, היא פחות חשובה מהשאלה 'איך ננקה את השולחן'".

דברי העיון כוללים בין היתר דברי ביאור ודרש להגדה הקשורים לרעיון המרכזי של הספר. דוגמה תמציתית, קצת דרשנית: "צא ולמד" נדרשת על ידי גזבר כ"כדי ללמוד צריך קודם לצאת. מבינים מה היה רק אחרי שמתקנים, נפרדים, מתפטרים, משתחררים, גדלים". מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא על מספר המכות, מראה גזבר במקום אחר, היא סביב השאלה אם למנות את "חרון אף" כאחד העונשים למצרים, וכך גם בחיי היומיום שלנו עומדת השאלה האם גם הכעס של הנפגע על הפוגע בו הוא חלק מהעונש. ועוד רבים ויפים.

מחלקת דברי העיון כוללת גם פרקים חוץ־הגדתיים. לעת נִרְצָה מופיע מין מחזור קטעים, שירי למחצה, על הורות בשעת שחר כשהתינוק מתקשה לישון. ובראש הספר, לפני הכול, רכיב העיון כולל גם מבוא הצהרתי לַספר.

גזבר מוסר שם את עיקרי הרעיונות שיפתח. כגון את תפיסתו על היסודות: מצרים ומסורת, סיפור ומשפחה. מצרים של היחיד היא "ההישאבות לתוך… תגובות שמשחזרות את עצמן". היא "הצורה שבה אנחנו משכנעים את עצמנו שזו לא באמת גלות, שהרע הזה עדיף על הרע האחר". יציאת מצרים היא "ההבנה שזו הנקודה שבה צריך לעזוב את המוכר ולחצות אל הלא נודע". וסיפור הוא פעולת הסיפור יותר מתוכנוֹ: "מה שחשוב בסיפור סיפורים הוא לא הסיפור עצמו. ההבדל בין ספר אחד לאחר הוא מינורי. בקושי אנחנו זוכרים אותו. מה שחשוב הוא הקשר בין הילד ובין ההורה. והקשר הזה… לא מתרחש בין הילד ובין התוכן, אלא בין האב לבן שלו. לא ההגדה היא העיקר, אלא ליל הסדר".

ירידה אל היחיד

מורגשת כאן היטב האידיאולוגיה הלשונית של גזבר. ראו בקטעים המצוטטים. "מה שחשוב… הוא לא…", "בקושי אנחנו". הגזבריזם גורס את גובה העיניים בלשון כמו במהות. גיבורו, ומופת לשונו, הוא האדם הקטן עם פרטי החיים של היומיום. גם כשהמטרה היא להוציא את האדם הקטן מהבוץ שלהם. אבל שימו לב גם לניסוח "לא ההגדה היא העיקר, אלא ליל הסדר". במקור החז"לי כתוב "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". בפרפראזה של גזבר נוספה המילה "היא", על פי ההרגל הדיבורי המגושם של זמננו. 

כך גם בדוגמה ספרותיות יותר, בפסקה השנייה בספר, המתארת בעצם את גזבר עצמו שגם חייו שלו מוכרים לו מדי. הספרים וההוגים והמוזיקה האהובים עליו "מסודרים סביב מיטתו כמו שישים שומרים". המקור המרומז הוא "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ" (שיר השירים ג', ז). אותם שישים גיבורים סביב המיטה, אבל חתיכת הנמכה לשונית. אני נתפס לזה כי להנמכת הסיפור ואפילו השיבוצים מן המקורות אל לשון הדיבור, ולהורדת יציאת מצרים אל חיי החולין של הפרט, ולכל האידיאולוגיה הספרותית המעין פייסבוקית של גזבר, יש אותו טעם. זה לא "לרדת אל העם", כי העיון מעמיק והציפייה מכושר ההבנה של הקורא גבוהה. זה לרדת אל היחיד ואל הזמן. 

לא הייתי מציע להסתפק בהגדה הזאת. תפיסת ליל הסדר כמטפורה לשינוי בחיים האישיים עשויה להיות מתנה תרפויטית נאה בפני עצמה, אך לא כאן עיקרו של לילה. אבל מי שזקוק לחוליה של חיבור אישי לחג, וגם מי שמחובר לממדים הגבוהים יותר של פסח אך מבקש לו עוד תבלין, ייצאו נשכרים מהעיון בה.