תקיעת השופר של כ"ח באייר התשכ"ז ברחבת הכותל המערבי בישרה את סיומן של תשע־עשרה שנות ניתוק מהמקום הקדוש. היה זה שיאה של מלחמת ששת הימים, אך כידוע שחרור העיר כלל לא היה חלק מהתכנון המוקדם שלה. המלחמה פרצה בעקבות התלהטותה של החזית הדרומית, מאות קילומטרים מירושלים. כיצד אם כן קרה שצה"ל פרץ לעיר העתיקה והגיע לשערי הר הבית תוך יומיים־שלושה?
הגישה המקובלת טוענת שהתערבותה של ירדן במלחמה היא אשר הביאה מכורח המציאות לכיבושה של ירושלים העתיקה על־ידי צה"ל. אבל האמנם הייתה זו הסיבה העיקרית? בדיקת יחסם של יהודי ישראל לעיר העתיקה במהלך שני העשורים שקדמו למלחמה עשויה לנפק לנו נקודת מבט מעניינת ושונה על התהליך ארוך השנים שהוביל לסטייה כה גדולה מתכנון המלחמה המקורי.
עולים לרגל לתצפית
כאב חסרונם של העיר העתיקה והמקומות הקדושים לא קהה אחרי סיומה של מלחמת השחרור, עם השיבה לשגרה לכאורה. כיבוש ירושלים המערבית במלחמת העצמאות לא פיצה על אבדן הרובע היהודי והכותל המערבי. הייתה זו מכה מדכאת שערערה את המורל הלאומי. ההיסטוריון האמריקני הווארד סשר קבע שדבר נפילת הרובע היהודי ומקום המקדש התקבל בעולם היהודי בתדהמה מוחלטת וגרם לו "לקונן במרירות בלתי מובנת" בשנים הבאות.
במהלך השנים שבהן הייתה ירושלים חצויה, הרבו העיתונים השונים לדווח על עלייתם של יהודים לתצפת על העיר העתיקה ממרומי הר ציון. מספר הכתבות שעסקו בה בשנים שבהן הייתה בידי ממלכת ירדן עשוי ללמד על מרכזיותה היחסית בעיני אזרחי המדינה ועל הגעגועים אליה. כך, למשל, דווח כי "קהל רב עלה אתמול להר ציון ומתצפית הר הבית השקיפו ההמונים אל עבר העיר העתיקה". במקום אחר דווח כי "המוני ישראל נכונים לקראת יום הכיפורים. בירושלים מצפים למספר רב של מתפללים שיעלו אל הר ציון להתפלל מול הר הבית והעיר העתיקה".
אם בעיני רוחנו אנו רואים את הכיפות המעטרות את ראשי המתצפתים, או את השתייכותם לתנועת החירות, באה ידיעה זו ומעמידה אותנו על טעותנו: "אלפים רבים של עולי רגל, אשר פני רבים מהם היו להר ציון ו'מצפה הבית' שלידו, הנשקף לעבר העיר העתיקה, הוסיפו להגיע ירושלימה אתמול, בכל אמצעי התחבורה. זרם העולים להר ציון לא פסק כל היום. לתשומת לב מרובה זכתה העלייה המאורגנת מטעם מפא"י שבאה ברכבת שהייתה מלווה בתזמורת מיוחדת".
התייחסות נרחבת לעיר העתיקה הוקדשה מדי שנה בתאריך נפילתה, וכן סביב תשעה באב. בערב פסח באמצע שנות השישים התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה בשם "ירושלים העתיקה על הכוונת" וסביבה תמונות של המקום. "הערב בליל־הסדר יועלה שמה של ירושלים ברבבות בתי־אב ובכל מקום יאמרו היהודים: 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', וזו איננה בידינו". בגיליון החגיגי שהדפיס העיתון לרגל מלאת שנה להכרזת המדינה לא נשכחו המקומות שנפלו בידי הירדנים. "העיר העתיקה וגוש עציון בידי האויב".
כאבים ספרותיים
חלון הצצה נוסף המאפשר להשקיף על רגשותיהם של בני התקופה הוא השירים והסיפורים. חוקר הספרות אבנר הולצמן העריך שיותר מכל מקום אחר בארץ ישראל, הופיעה ירושלים בספרות העברית לדורותיה כנושא העיקרי. המשורר יצחק שלו חיבר לא מעט שירים המביעים געגוע עטוף כאב לאזורים שהיו בידי ישראל ואינם עוד. לפי הגדרת העיתונאי והחוקר נדב שרגאי, היה שלו "מאוהב נואשות בירושלים השבויה". כידוע, ירושלים מהווה מוטיב מרכזי ביותר אף בהגותו של אצ"ג ומופיעה ברבים משיריו. חלוקת ירושלים נתפסה בעיניו כאסון שאין להשלים עמו.
המשורר חיים גורי עסק אף הוא בירושלים המזרחית והביע את כאבו על היעדרה. הוא נהג להגיע אחת לשבוע מתל־אביב כדי לתצפת על העיר העתיקה ואף הביא עמו חברים. באחת הפעמים ישב לקפה עם עוזי נרקיס, כאשר הופיע לפתע האלוף מוטי הוד וסיפר שלפני מספר ימים הגיע עם הרב גורן לתצפית מצפון תלפיות, וממנה ראו את הכותל המערבי. גורי ונרקיס נטשו את כוסות הקפה שלהם ומיהרו לחפש את המקום.
בשיר "גבולות" של המשורר אבנר טריינין מובעת תחושת החנק שהוא חש בשל הגבולות הסובבים אותו. משורר נוסף שירושלים היא אחד הנושאים הבולטים בשירתו הוא יהודה עמיחי. ירושלים החצויה משמשת לא פעם רקע או מקבילה מטפורית בשיריו. שירו של המשורר חיים באר, "עיר של זהב", שראה אור בשנת 1964,ממשיל את כאב אובדן אהבתה של נערה לירושלים המחולקת. המשורר ראובן אבינעם (גרוסמן) שערך את "גווילי האש", ספר הזיכרון לחללי צה"ל, חש את כל כובד האשמה על נפילתה של העיר. הוא חיבר שיר אבל בשם "קול דמי ירושלים צועקים אליי", המתאר את היום שבו ישובו ויכבשו אותה, תוך שהם נשבעים: "לא. לא נשכחך ירושלים". אחת הדוגמאות היותר מפורסמות לשיר געגועים שנכתב על העיר העתיקה הוא שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", המביע כאב על אובדן העיר העתיקה ומזרח ירושלים.
מעניין גם לבחון מה היה מקומה של ירושלים העתיקה במערך החינוך הישראלי. האם ניצלו המחנכים את הכלים העומדים לרשותם על־מנת להאהיב את ירושלים העתיקה על תלמידיהם? בדיקת ספרי הלימוד תאפשר לנו לקבל זווית נוספת על חשיבותה בעיני תושבי ישראל בתשע־עשרה השנים הללו.
חוברת פרקי קריאה שהוציאה לאור המחלקה לנוער של קרן היסוד עוד בימי מלחמת העצמאות מכילה שירים, סיפורים ומאמרים על ירושלים בהווה ובעבר. מטרת החוברת הייתה "להעמיד את הנוער העברי על מקצת מן הספרות העשירה שנכתבה על ירושלים". בהקדמה נכתב: "בימים קשים וגורליים אלה לאומה ולארץ, נשואות עיני כולנו לירושלים – לב האומה ומרכז הארץ, לירושלים הנצורה והדוויה, המבותרת והמותקפת… אף בימי מבחן אלה מוסיפה היא לשאת את קסמה העתיק, שקטה ומכונסת לתוך אבניה וחומותיה הדוממות ומחכה ליעודה המחודש".
בספר לימוד מולדת נכתב בפרק המתייחס לירושלים בירת ישראל שכיום ירושלים מחולקת לשניים: חלקה בידי ישראל וחלקה בידי ממשלת ירדן. "רק מרחוק יכולים אנו להשקיף על העיר העתיקה, על החומה, על המגדלים, על הבניינים העתיקים בתוכה ועל הכותל המערבי – שרידים היקרים לכל לב יהודי באשר הוא שם. רק מרחוק נוכל להביט אל תפארת עברנו הנתונה בידי זרים, כשליבנו יוצא אל עיר עתיקה זו, אל ירושלים בת אלפי השנים, שזכרה קשור בדברי ימי עמנו והוא קדוש לנו עד היום". בספרי לימוד נוספים נזכרים בהרחבה העיר העתיקה והמקומות המקודשים שבה, תוך ציון העובדה שמאז מלחמת העצמאות נמצאת העיר העתיקה בתחום ממלכת ירדן. על הרובע היהודי נכתב כי ניתן לדבר עליו רק בלשון עבר, "וגדול הכאב".
מִנהל ההסברה של מדינת ישראל הוציא בסוף שנת 1959 דפי עזר למרצה בנושא ירושלים. בחוברת תיאר הכותב את העיר העתיקה ואת הכותל המערבי. בתוך כך נזכרת החלטת ממשלת ישראל שלא להסכים להחלטת האו"ם לבנאם את ירושלים, והעברת משרדיה לעיר בעקבות זאת. הכותב ציין כי ניסיון המלחמה לימד אותנו שאין לסמוך ואין להפקיר את ירושלים לשלטון זר. קריעתה מישראל, כך נכתב, תביא לחורבנה.
בנוסף לחומר הנלמד בשיעור, שקדה מערכת החינוך על טיפוח הקשר בין התלמידים לכותל המערבי. בשנת 1956 החליטה המועצה הפדגוגית כי תוצב תמונת הכותל בכל כיתה בבתי הספר היסודיים במדינת ישראל, וכן יתקיימו שיעורים בנושא. "מבחינה חינוכית ותרבותית אין לתאר שילדי ישראל לא יכירו לפחות את מראה שריד המקדש המשמש מרכז לגעגועי האומה", נומקה הסיבה להחלטה.
נראה, אם כן, שירושלים תפסה מקום חשוב בתוכנית הלימודים בבתי הספר, הממלכתיים והממלכתיים־דתיים כאחד. לא ירושלים העברית בלבד, אלא גם זו המרוחקת. ההחלטה על הצבת תמונת הכותל בכל כיתה ובכל בית ספר מחזקת את התחושה שבני התקופה הרגישו שייכות וקשר לירושלים העתיקה, ואף ראו חשיבות להנחיל זאת לדור הבא.
מכמיהה למעשה פוליטי
עדויות געגוע נוספות עשויות לחזק את התחושה ששנות המרחק והקושי לא הפחיתו מן התשוקה הישראלית לחבר את שני חלקיה של ירושלים לכדי עיר עברית אחת. משה עמירב – חוקר מדיניות ציבורית לעתיד לבוא, אז נער נתנייתי כבן 15 – סיפר שבזמן שחבריו חלמו חלומות אסורים על חציית הגבול אל הסלע האדום, היה הוא בין החולמים לעבור את הגבול לעיר העתיקה בירושלים – אל הכותל המערבי.
עמירב השתייך לחבורת "אבלי ציון" שנהגה לשיר שירי געגועים ולהתאבל על ירושלים. בהמשך היה נוסע אחת לשבועיים לתל־אביב ונפגש עם חבורת יוצאי הלח"י בראשות ד"ר ישראל אלדד. לדבריו, ביקשה החבורה לתרגם את הכמיהה לירושלים למעשה פוליטי ודנה באפשרות להמשיך את המלחמה על שחרורה. את המסע להר הבית תכנן היטב יחד עם חברו. אם ייתפסו או יהרגו, האמינו, יזעזע המעשה את אמות הסיפים ויעלה את נושא שחרור העיר העתיקה לסדר היום הציבורי. היה זה, בעיניהם, קרבן ראוי.
בעצם יום הכיפורים הגיעו השניים אל הר ציון, על־מנת לקבל את ברכתו של המשורר אורי צבי גרינברג. משם התעתדו לחצות את הגבול. גרינברג, לאכזבתם, דרש מהם לשוב לביתם והבטיח שיום יבוא, והוא קרוב, וצה"ל יכבוש את המקום. ואכן, שש שנים מאוחר יותר השתתף עמירב בקרב על שחרור העיר העתיקה. הוא נפצע שעות אחדות לפני הפריצה אל הכותל והובהל לבית החולים. כאשר שמע ברדיו, בעודו על מיטת חוליו, את ההכרזה על שחרור העיר העתיקה, ברח יחד עם שכנו לחדר והגיע לכותל. או אז חש כי הגיע מסעו הפרטי לסיומו.
כאשר נבחר טדי קולק לראשות העיר ירושלים בשנת 1965, הוא החליט להקפיא את התוכניות להעברת בית העירייה מן השטח הסמוך לגבול אל מרכז העיר הישראלית. אחת הסיבות לכך הייתה, לדבריו, שמעבר כזה עשוי להתפרש כהשלמה עם המציאות של חלוקת ירושלים, ואילו "על־ידי הישארותנו בגבול, אנו מביעים את אמונתנו כי איחוד ירושלים עתיד לבוא ביום מן הימים". בהזדמנות אחרת אמר: "יחד עם כל עם ישראל אני מאמין שגם אם זה ייקח הרבה זמן, יום אחד העיר הזאת תהיה שוב עיר מאוחדת". אף ראש העיר שקדם לו, גרשון אגרון, תיאר את חלוקת העיר כחרפה. האלוף עזר ויצמן נהג לומר כי מדינה יהודית ללא ירושלים כולה, בלי הכותל, שילה וענתות, היא "מדינה מקוטעת, פגומה, שקשה לה להתקיים".
*
מאות הכתבות, הסקירות והאזכורים של העיר העתיקה שהופיעו בעיתונים השונים, השירים והסיפורים שנכתבו עליה והתצפיות מראשי גגות ומפסגות הרים, לצד הקפדתה של מערכת החינוך שלא תישכח מלבו של הדור הבא, מעידים כאלף עדים שאף אם ירושלים המזרחית לא עמדה בראש מעייניהם של בני התקופה, היא מעולם לא ירדה מסדר היום הציבורי ולא נשכחה מלב. לצד הקשיים והדאגות שהעסיקו אותם באופן יומיומי, נותרה פינה חמה בלבם לירושלים העתיקה ולמקומות הקדושים שבתוכה. לא פלא, אם כן, שעל אף שמלכתחילה לא נמנה כיבוש העיר העתיקה כאחד מיעדיה של מלחמת ששת הימים, קפצה ישראל על ההזדמנות שנוצרה. בעוד יתר האזורים ששוחררו במלחמה עמדו לדיון גורלי על שולחן הממשלה, היה ברור לכול כי את שני חצאיה של ירושלים מאחדים לכדי עיר אחת.
ההיסטוריון תום שגב לא התפלא על כך שראש הממשלה והשרים לא שאלו את עצמם מדוע בעצם כדאי למדינת ישראל לשלוט בעיר העתיקה. זה היה מובן מאליו. לא היגיון מדיני עמד במרכז הדיון, כי אם פרץ של רגשות. "כמו התגלה להם פתאום איזה אור שהיה גנוז בתוכם, ראו אמת וידעו מה שידעו מאז ומעולם, גם החילונים שבהם: העיר העתיקה היא ציון האמיתית, מחוז הכיסופים של העם זה אלפיים שנה, סלע קיומו".
ד"ר אלונה הורנשטיין השלימה לאחרונה עבודת דוקטורט בנושא השיח הישראלי על יהודה, שומרון והעיר העתיקה בשנים 1967־1948
