"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (בראשית מו, כח). וכתב על כך רש"י: "ומדרש אגדה – להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". שמעתי מהרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל ומי שכיהן כראש הישיבה לאחר הסתלקותו של רבנו הרב צבי יהודה: מדוע יעקב בחר ביהודה ולא בלוִי? וענה: כי יהודה קיבל עליו אחריות, כשאמר ליעקב לשלוח את בנימין (בראשית מג, ט): "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". מי שמקבל עליו אחריות, יכול להיות ראש ישיבה.
רבנו הרב צבי יהודה גילה חזון וקבלת אחריות בשעות מיוחדות בתולדות הישיבה. אעלה שלוש נקודות מני רבות.
א. לאחר פטירת הרב קוק זצ"ל, היו שטענו: אם אין הרב איתנו, מה צריך את הישיבה? אך הרב צבי יהודה עמד כצור איתן וטען כי אדרבה, זהו המשכו של אביו, הישיבה שבה ילמדו על פי דרכו.
ב. לאחר מלחמת השחרור, כשלא היה מניין בחורים בישיבה, הרב צבי יהודה זצ"ל הקפיד בכל הזדמנות להשתמש בשם המלא של הישיבה, "הישיבה המרכזית העולמית מרכז הרב". היו שתמהו: "ישיבה מרכזית עולמית" כשאין תלמידים? אך הרב צבי יהודה לא נרתע, והמשיך לדבר על הישיבה מתוך חזונו שהיא תגדל ותצמיח כוחות גדולים של תורה בעם ישראל.
ג. ועוד רגע מכונן בדרכה של הישיבה: הרב צבי יהודה החליט "לסגור את הדלת", כפי שכינו את הפעולה הזו בזמנו. הוא הפריד בין תלמידי הישיבה הירושלמים מהיישוב הישן, שכשלעצמם לא היו קשורים לתורת הרב זצ"ל, ובין הצעירים שהתחילו להגיע, אומנם טיפין טיפין, מתוך הציונות הדתית, הצעירים שכונו לאחר מכן "דור הכיפות הסרוגות". בזה התחיל הרב צבי יהודה זצ"ל מהלך של החדרת הרעיון לגדול בתורה בתוך הציבור הציוני־דתי.
הגידול והריבוי של ישיבות שאנחנו זוכים לראות היום, מאות בחורים צעירים מתדפקים על דלתות הישיבות – כל זה לא היה קורה אילולא החלטתו האמיצה של רבנו הרב צבי יהודה בישיבה, לבסס את הישיבה על תלמידים הבאים מציבור שלא גדלו בו תלמידי חכמים.
הרב צבי יהודה זצ"ל היה ראש ישיבת מרכז הרב, אבל הוא היה גם הסיבה המרכזית לכל מערכת הישיבות הנמצאות כיום.
כראש הישיבה הייתה אהבה גדולה בינו ובין התלמידים, ואין זה דבר פשוט או מובן מאליו. רבנו גדל וצמח בעולם אחר לגמרי מהתלמידים הצעירים שקיבלו ממנו; הוא גם חי בעולם אחר, מלא יראת שמיים ועבודת ד', עולם שצעירים אולי ידעו שהוא קיים, אבל לא היה זה עולמם. ובכל זאת, אמון גדול ואהבה גדולה שררה בין רבנו לתלמידי הישיבה. הרב צבי יהודה זצ"ל ביטא את אמונו בצעירים שבאו לישיבה, שהם יכולים לגדול ולצמוח ולהאיר לעם ישראל אור גדול, את האור של תורת מרן הרב קוק זצ"ל, התורה הגואלת.
ברוח וולוז'ין
בתוך הישיבה היו כמה הדגשים של רבנו הרב צבי יהודה: התמדה גדולה ושקידה ללא הפסק, לימוד בעיון, יראת שמיים ועבודת המידות.
דגשים אלו לא היו מקריים. רבנו ראה את הישיבה כהמשך לישיבת וולוז'ין, כפי שהרב זצ"ל היה פֶּה חמישי לגר"א, ועל כן וולוז'ין הייתה הדגם לצורת הלמידה. הביטוי "המשך וולוז'ין" היה ידוע ומקובל בישיבה, ולא בהפשטה אלא בעולם המעשה. זכור לי מקרה של תאונת דרכים שבה נפצע תלמיד שלמד בעבר בישיבה. הוא היה בסכנה, ובאו לרבנו לבקש ברכתו וכן שיורה לומר תהילים בישיבה. רבנו ניסח פתק שתוכנו היה שבוולוז'ין אמרו פעם תהילים באמצע הסדר על חולה מסוכן, והנצי"ב עמד עם שעון ביד כדי שלא יאריכו בתהילים וישובו מיד ללימוד. כמובן שכן נהגו גם בישיבה.
ההתמדה, השקידה והעיון כולם היו ראויים ל"המשך וולוז'ין", מתוך אהבת תורה גדולה.
וכאן המקום להזכיר עוד מקור לדרך העיון שקידם רבנו בישיבה – החזרות. בהקדמה למסילת ישרים כותב הרמח"ל: "אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי ייזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל ליבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה". ידועים גם דברי הגר"א שיש לחזור אין ספור פעמים על הנלמד. יש כאן שתי תפיסות חשובות בעולמו הרוחני של האדם: החזרה שעליה מדבר הגר"א, מתוך אהבה גדולה לתורה, והחזרה של הרמח"ל המחדירה את דברי התורה לתוך ליבו של האדם. על כן נהג רבנו לחזור על דבריו בדיוק רב, שוב ושוב. כל אחד יעיד שדרך זו החדירה לליבנו תובנות כגון "מתוך הסיבוכים תבוא הגאולה", "מדרגות בקדושה", "לימוד אמונה ולא מחשבת ישראל" ועוד.
עוד תובנה בעניין לימוד תורה קיבלנו מרבנו, בעיקר בסעודה שלישית. רבנו היה מבאר את ענייני הפרשה, ומתוכם את העולם המיוחד של עם ישראל בארץ ישראל. ובתוך הדברים היה אומר: "היום נפגשנו עם דבר ד' בעניין זה"; או "השבת נפגשנו עם האבות הקדושים", או מעלתם של ישראל ואהבת ד' יתברך, או הקשיים של עם ישראל. הכול מתוך "היום נפגשנו", שביטא קשר אישי של האדם עם דבר ד'.
דגש אחר של הרב צבי יהודה בישיבה היה עבודת המידות. רבנו היה אומר שהרי את התורה, מצוותיה כלליה ופרטיה, קיבלנו ממשה רבנו בסיני, ומוסיף על כך: "ומה קיבלנו מהאבות? מהאבות קיבלנו את המידות". והיה רגיל להביא את דברי הנצי"ב בהקדמה לפירושו "העמק דבר", שספר בראשית נקרא ספר הישר כיוון שבו מדובר על האבות שהיו ישרים בדרך חייהם.
על "דרך ארץ קדמה לתורה" הוסיף רבנו ביאור ואמר שהאבות קדמו לתורה, ומהם קיבלנו את המידות, את היושר. לאחר שיש יושר הנובע מעבודת המידות, אפשר לקבל תורה, "ובישיבתנו ברוך השם לומדים מידות".
כאן אני מבקש להזכיר דברים ששמעתי ממו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שפעם דיבר איתו אחד מגדולי מבעלי המוסר וביקש ממנו לדבר עם רבנו הרב צבי יהודה. בעולם המוסר, כך אמר, ישיבת קלם גידלה משגיחים ואנשי חינוך ש"פרנסו" את כל הישיבות. כיום אין ישיבה כזו, ולדעתו האדם הראוי לכך הוא הרב צבי יהודה, הוא מסוגל לגדל דור של משגיחים ואנשי חינוך.
הייתה נקודה מיוחדת בעולם הרוחני שרבנו הרב צבי יהודה הציב בישיבה – לימוד שמירת הלשון של בעל החפץ חיים. במאמר של רבנו על החפץ חיים הוא מציין שאף שר' ישראל מאיר הכהן חיבר כמה ספרים, ובהם המשנה ברורה, הוא ידוע בעולם בכינוי אחד – החפץ חיים. במאמר זה ביאר רבנו את החשיבות של שמירת הלשון ומשמעותה לעם ישראל. ואף שלא היה סדר מוסר או סדר לימודי אמונה מיוחדים בישיבה – רבנו קבע סדר לימוד לשמירת הלשון, ואף דחה מחמת סדר זה את תפילת מנחה משעה אחת לשעה אחת ורבע.
אלו הם קצת קווים לדמותו של רבנו זצ"ל כראש ישיבה, לציון ארבעים שנה להסתלקותו.
