לא ניתן לכתוב על רבנו הגדול הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו יחידו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, מבלי להתייחס למעיין שממנו ינק את תעצומות נפשו. מרן הגראי"ה קוק היה יחיד ומיוחד בדורו, כולם רואים את השפעתו העצומה עד היום, ועל נתיבו יצעדו רבים. די לעמוד מול ארון הספרים ולהתבונן בספרי מרן כדי להבין במי מדובר. אין תחום מתחומי החיים שעליו לא כתב, הכול היה פתוח לפניו – עולם התורה, החזון והשירה, המחשבה והמחקר, הגיונות ודעות – ועל הכול כתב כמעיין הנובע, השקה רבים מיינו והרווה צמאים לדבר ה' ולתורתו.
ממים מפכים אלו ינק הרב צבי יהודה את עוז רוחו, והכול הגיע אליו ממקום עליון ונשגב. כדי למצות את הנהגתו בקודש במילים אחדות, הייתי מסתמך על דברי אביו שכתב באורות הקודש (עמוד כד): "רוח הנבואה הוא מלא תפארה אידיאלית, ורוח ההלכתי מלא גבורה מלכותית, מעשית. תיקון העולם הוא דווקא כשמתייחדים שני הרוחות יחד והם משפיעים ומושפעים זה מזה".
שינויים רבים חלו בעולמנו מאז פטירת מרן הראי"ה, ובנו הרצי"ה נאלץ להתמודד עם שאלות אמוניות קשות ועמוקות. ראשית, השואה הנוראה שעברה על עמנו וזעזעה את יסודות קיום העולם. לאחר מכן המאבק על ארץ ישראל, מלחמת הקוממיות והקמת מדינת ישראל שהייתה התגשמות חלומם של רבים. זכינו בתקופה זו גם לקיבוץ נדחי ישראל. הקמת המדינה לוותה בשאלות רבות של מעמד ענייני היהדות במדינת ישראל, דבר שלצערי מתנהל עד היום.
את יסודות אביו ידע הרצי"ה לתרגם למעשה, ולהחיל וליצוק אותם גם למציאות החדשה. מבחינתו המציאות נבחנת באופן של "כללות" ו"אחדות", מתוך תפיסה שאינה יודעת פירוד מהו. השקפת עולמו הייתה מתוך הסתכלות על כלל ישראל. בראש מעייניו הייתה מסירות הנפש על קידוש השם בסדר ימינו אלו. באחד ממכתביו כתב: "מסירת הנפש הרגילה במאורעות חיי האדם מישראל המזדמנים לחייב אותו להקריב את חייו על פי הוראת התורה ומצוותה, הלא היא אומנם מסירת הגוף וקיום חיותו". הוא לא רק נאה דרש, אלא גם נאה קיים.
לאחר מלחמת ששת הימים נשא על שכמו את עול המאבק למען ארץ ישראל. בעיניו, "הארץ הזאת לכל מרחבי גבולותיה היא כולה שלנו, של כולנו, ירושת אבותינו אברהם יצחק ויעקב, של כל עם ישראל ודורותיו, אנחנו הנמצאים פה בארץ הזאת, וזוכים לבנות ולהיבנות בה, הננו חלק שליחים ונציגים של כל עם ישראל, של כל אחינו ואחיותינו בכל מקום ומצב שהם".
מדהים היה לראות כיצד בני תשחורת, צעירים בני הארץ, התלכדו סביבו, אף שדיבר עברית במבטא בני אשכנז, ועל אף הפרשי הגיל בינו לבינם. הוא השכיל למגנט אליו את צעירי ישראל והפך למנהיג ומנחה דרכם של מה שמכונה "דור הכיפות הסרוגות". גם כשאווירת המתירנות סחפה את בני הנוער הוא הצליח לחבר אותם אל תורת ישראל, לקרבם ליישוב ארץ ישראל מתוך שמירה על אחדות ישראל. הישיבה המרכזית העולמית "מרכז הרב" הייתה בתקופתו למבצר של תורה וצור מחצבתם של רבים מרבני ישראל, והוא זכה להעמיד אלפי תלמידים לתורה ולתעודה.
הרצי"ה נאבק למען עצמאות הרבנות הראשית וראה במוסד זה את הכתר של עולם התורה בישראל. הוא לא מחל ולא סלח למי שניסה להרים יד נגד מוסד, זה וביטא דעה זו בדבריו "על חילול השם הנורא של ההתעללות המחפירה הזו מצד אישים או מצד הממשלה, ביחס לרבנות הראשית לישראל, בכפייה, במישרין ובעקיפין, לסידור ענייניה של הרבנות שלא מדעתה ובניגוד לדעת בעליה הלוא אי אפשר לשתוק! דווקא מתוך כך מתגלה כל גודלו של החיוב אשר עלינו לעמוד על גאולתנו ופדות נפשנו, על ביצרונה ושכלולה של עוצמת עצמאותה האמיתית של הרבנות הראשית לישראל, בתורה ובמהותה של מדינת ישראל". הרי לנו ראיה נוספת לכך שחכם עדיף מנביא. עד כמה הדברים צריכים להיאמר בריש גלי גם כיום.
אביא רק את תגובתו כשהשפילו את מעמד הרבנות. הוא נפעם לראות את הידיעה על "השערורייה הנוראה וחילול השם שלא היתה כמוה", כשמועצת הרבנות הראשית לישראל "נצטוותה להתייצב" וליתן טעם על הוראותיה בענייני כשרות השחיטה. על כך הוא כתב: "האומנם בהידרדרות המכאיבה של רוח השטות, המלפפת כעת את דוגלי העבריינות האלה, אינם מרגישים האנשים האלה כמה הם ביזו והשפילו את עצמם, ואת מדינתם, שהם נקראים שופטים בתוכה, בגילוי חוסר הטקט האלמנטרי והעדר הנימוסיות התרבותית האנושית. וכאן עכשו בתהליכי תקומתנו הלא יתבוששו האנשים האלה בהעדר דרך ארץ ותבונה תרבותית, להתנהג 'כמתוקנים שבהם' ביחס לגדולי ישראל שרי התורה של עם ישראל, לבוא לשאול מהם, בעל פה או בכתב, אילו היה ניתן להיאמר בכלל דבר אבסורדי זה, שהרבנות הראשית יש לה ליתן טעם, למי שאינם בעלי מקצוע זה, את נימוקי הוראותיה בענייני כשרות וטריפות".
כמה דבריו אקטואליים לזמן הזה, ובעיקר לאלו הנושאים בפיהם את מורשת בית אביו ופוגעים באותם יסודות שהקים אביו – לימוד התורה בישראל ומוסד הרבנות הראשית.
כל ימיו ציפה הרצי"ה לחזות שכשם שזכינו לכניסת עמנו אל ארץ חיינו, כן נזכה לראות שתשגה אחריתנו בכל תוקפה ועוז ישעה, בהארת האוזר ישראל בגבורה ועוטרו בתפארה.
זכר קודשו במרומי עליון ולנצח נצחינו, ומורשתו יד ושם לזכרו.
