תיאור המשנה של העלייה לרגל מציירת מחזה קסום ביופיו

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם (דברים טז, טז).

התורה מצווה אותנו לעלות לרגל אל המקדש שלוש פעמים בשנה. העלייה לרגל אינה נמשכת שעות או ימים ספורים. מדובר במסע ארוך, הנמשך לעיתים שלושה שבועות לכל כיוון, ועוד שבוע של שהות בירושלים, בקרבת המקדש. יהודים מכל רחבי הארץ השתתפו באירוע הזה, וחלקם הגיעו אליו אף מחוץ לגבולותיה.

המשנה במסכת ביכורים מתארת את יופיו וקסמו הרב של תהליך העלייה לרגל, בעת הבאת הביכורים למקדש (פרק ג):

הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, הָרְחוֹקִים מְבִיאִין גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ עִמָּהֶן, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִת בְּרֹאשׁוֹ. וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִין קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִין לִקְרָאתָם. לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִין.

מי שקורא את המשניות מתמלא ערגה גדולה ליטול חלק בעלייה לרגל המתוארת כאן. כמעט אפשר לשמוע את קול החליל מנגן, לדמיין את השור הצועד בראש, וליהנות מהמפגש השנתי הנפלא של כל החברים והמשפחות, המניחים את עמל היומיום ועולים לירושלים לשילוב נפלא של בילוי חברתי, תפילה דתית וגיבוש זהות לאומית.

אך מי זכה להיות חלק מהעולים? מסתבר שלא כולם.

לבד, שבתות וחגים

בימים אלו לומדים במסגרת הדף היומי את מסכת חגיגה, העוסקת בחובת העלייה לרגל. המילים הראשונות שלה הן: "הַכֹּל חַיָּבִים בִּרְאִיָּה". זוהי הצהרה נפלאה, הממשיכה את המנגינה של מסכת ביכורים. אבל מיד אחר כך מגיעה הרשימה הארוכה הבאה:

חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְנָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים, הַחִגֵּר וְהַסּוּמָא וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.

כאשר הגמרא עוסקת במשנה זו, לא רק שהיא איננה תמהה על יוצאי הדופן שאינם זוכים לעלות לירושלים, אלא מרחיבה את הרשימה. היא מצרפת את החרש באוזנו האחת, העיוור בעינו האחת, הערל והטמא. לא נחה דעת הגמרא עד שהיא מוציאה מהרשימה גם את אלו שכל חטאם הוא שהם עובדים בעבודה שריחה אינו נעים. כך יצאו מהעלייה הנרגשת לירושלים מי שמלאכתו לאסוף את גללי הכלבים, המזקק נחושת מן הסיגים והעוסק בעיבוד העור. באישיותם או בעיסוקם של בעלי מלאכה אלו אין פגם, כמו מפריחי היונים או המשחקים בקוביא שעוסקים בהימורים. כל חטאם הוא ריחם.

ואנו תמהים: איזה מין מקדש זה? האם ימי העלייה לרגל נועדו אך ורק לגברים, בריאים ומושלמים, שמלאכתם נקייה וזכה? כיצד נראות התפילות במקום שיש בו רק אנשים כאלה? על מה הם מתפללים?

בשנה הראשונה ללימודיי בישיבת הר עציון, התקשרתי לאימי ערב הימים הנוראים וסיפרתי לה כמה נפלאה התפילה בישיבה, וכמה מרגש להתפלל בקרב מאות בחורים צעירים הצועקים לשמיים. הצעתי לה ולאבי להגיע להתפלל עמנו בישיבה. אך אימי החכמה אמרה שהיא מעדיפה את תפילת בעלי הבתים בקהילתה. "אני רוצה להתפלל בקרב אנשים שאני מכירה וחיה את כאביהם וצרותיהם", אמרה. "אני רוצה להתפלל בקרב אנשים שבתיהם מלאים ודאגותיהם מרובות, ולשמוע את קולם נסדק בתפילתם. בית כנסת אינו שלם בעיניי אם אין בו ייצוג לכלל בית ישראל".

עם התמנותו של פרופ' חיים חנני למשנה לנשיא הטכניון, בשנת 1961, הוא הציע להנהיג במוסד היוקרתי לימודים הומניסטיים. עמיתיו הפרופסורים טענו כנגדו כי אין די זמן ללימוד המקצועות העיקריים, ואי אפשר להקדיש זמן נוסף לטובת עולם הרוח. פרופ' חנני כינס מאה סטודנטים באולם הלימודים, ונתן להם מבחן ובו שאלה אחת: לאיזו מידע אנו זקוקים כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד? הסטודנטים שאלו שאלות רבות על אורך הקו, הטופוגרפיה, הקורוזיה בצינור והזרמים החשמליים שבקרקע. אף לא סטודנט אחד עצר לרגע לשאול: של מי הדם הזה, ולשם מה צריך להעביר אותו? בעקבות מקרה זה הסכים סגל האוניברסיטה לכלול לימודים הומניים בטכניון.

הלימוד במסכת חגיגה הזכיר לי סיפור זה. מה טעם במקדש שאין בו חרש שוטה וקטן? כיצד מתפללים בלי הנשים, ומי מדיר ומוציא החוצה את העיוור בעינו האחת או את בעל המלאכה העובד עם עורות? האם יעלה על דעתנו שגברים בריאים וחזקים עלו למקדש בגפם, והשאירו בביתם לימים ארוכים את הנשים והילדים, את הנכים והחלשים, לחגוג את החגים לבדם? מה משמעותם של חגים הנחגגים באופן כזה?

חלק מהקהילה

כאבא לאברומי, ילד עם צרכים מיוחדים, סירבתי כל השנים לקבל את הדרתו מעולם בית הכנסת. תמיד האמנתי כי המבנה של בית הכנסת, התפילות והקהילה שיש בה שוויון בין מבוגר לצעיר, הם מקום נהדר לקליטת בעלי צרכים מיוחדים ושיפור חייהם. כשאברומי היה בן עשר נפגשתי עם אחד הרבנים, גדולי הדור, שמקמץ מאוד במילים היוצאות מפיו. כאשר ראה פעם שאני הולך עם טבעת נישואים צעק לעברי "לא ילבש", ולא יסף.

בן משפחתו שליווה אותו חשב לאחר כמה פגישות כי חשוב שאספר לרב על אברומי ועל ילדיי האחרים, ואקבל ברכה עבורם. בבית המדרש שבו גדלתי, כמו גם בבית הוריי, עניין הברכות מרבנים פחות מקובל, וכך עמדתי שם נבוך. הבאתי לפניו את ילדיי והוא בירך אותם בברכות קצרות. משהגיע לאברומי הביט בי ואמר: "חרש שוטה וקטן פטורין". כעסתי. נפגעתי. לא יכולתי לשאת את אמירתו. עבורי, גם בני האוטיסט הוא חלק מתוך הקהל, וגם הוא חייב בראייה. גם הוא צריך להיכנס לתוך המקדש.

תורה חשובה למדתי מפרופ' ראובן פוירשטיין, מגדולי המטפלים בדורנו, שזכינו והוא טיפל אישית באברומי שלנו במשך שנים. תורתו היא אמונה ביכולת השינוי של האדם. הוא האמין כי המוח ממשיך ומתפתח, וכי ניתן להפעילו ולפתחו גם כאשר נראה כי אינו יכול לפעול עוד. על פי תפיסה זו הסביר פרופ' פוירשטין כי המשנה קושרת את החרש, השוטה והקטן יחדיו, שכן כשם שהקטן הוא מצב זמני, שהלא בעוד כמה חודשים או שנים הוא יגדל וייכנס לכלל ישראל, כך גם החרש והשוטה הם מצב זמני שישתנה בהמשך.

החירש, שבעבר היה כמעט תמיד גם אילם, והשוטה, שבעבר היה מחוץ למחנה, חסר תקווה ואמונה ביכולתו להשתלב – נמצאים במצב זה באופן זמני בלבד. אם נאמין ביכולת השינוי וההתקדמות שלהם ואם נשקיע בחינוכם ובפיתוחם, יום יבוא והם יוכלו להיות חלק מתוך הקהל. כמו שהקטן סופו לגדול, כך החירש והשוטה סופם שימצאו דרך לתקשר ולשמוע בדרך כזו או אחרת (כפי שקורה בימים אלו למרבית החירשים), ולהיות חלק מהקהל. ואכן, בני אברומי ואנשים רבים נוספים, שפעם היו מוגדרים שוטים, הם היום חלק מכלל ישראל. הם קוראים בתורה ובהפטרה, ולעיתים מובילים את הציבור כשליחיו ומוציאים אותו ידי חובתם.

כאשר אנו מתבוננים על הרשימה של הגמרא מתוך המציאות של ימינו, אנו רואים כיצד היא הולכת ומתקצרת. היום אין כבר עובדים שריחם רע, וכל אדם יכול לרחוץ עצמו ולהסיר ריחו. רוב החירשים יכולים לשמוע, והשוטים החכימו ויחכימו. עבדים כבר אינם בנמצא, ולאנשים שאינם רואים בעין אחת או אינם שומעים באוזן אחת נמצא פתרון מזמן.

בקהלים רבים האישה כבר נספרת, ומקומה בעולם הדתי הולך ומתחזק. בימינו או בימי ילדינו או נכדינו נראה גם את יתר המודרים שלא חטאו ולא בחרו במצבם ובמגדרם, דוגמת הטומטום והאנדרוגינוס, עולים למקדש. ועולה בליבי התפילה שכאשר נסיים להדיר ולהאריך ברשימות המודרים, ובמקום זאת נעסוק בהכלתם, ייבנה גם בית המקדש ונזכה לקיים את מצוות הראייה.