וְאַחֲרֵי שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתְךָ מַה יּוֹתֵר מֵהַכֹּל, וְאַחֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ מִתּוֹךְ שֵׁנָה, וְאַחֲרֵי שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁלֹּא תָּפֵר אֶת הַהַבְטָחָה הַגְּדוֹלָה לֶאֱהֹב אוֹתִי גַּם אִם תָּפֵר אֶת הַהַבְטָחָה הַקְּטַנָּה עַד הַזִּקְנָה, וְאַחֲרֵי שֶׁלִּרְגָעִים לֹא דָּאַגְתִּי, וְאַחֲרֵי שֶׁרָאִיתִי אֶת הַהוֹדָעָה בַּטֶּלֶפוֹן שֶׁלְּךָ, וְאַחֲרֵי שֶׁשָּׁאַלְתִּי מִי זֹאת שֶׁכָּתְבָה, וְאַחֲרֵי שֶׁהֵרַמְתָּ אֵלַי עֵינַיִם, וְאַחֲרֵי שֶׁעָצַרְתִּי לִנְשֹׁם, רֶגַע לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה
״מה קרה בסוף״ היא לא שאלה שנוהגים לשאול בתום קריאת ספר שירה, אך גם הנשימה העצורה ממתח וצער, והתחושה כי השירים פותחים בפני הקורא עלילה מתמשכת, שוברת לב, אינה מאפיינת את מרבית ספרי השירה.
״תאומים״ הוא ספרה הרביעי של המשוררת אורית גידלי, שכותרת המשנה שלו היא ״שירי אהבה״. הכותרת הזו מטעה מלכתחילה את הקורא; לגידלי כמה ספרי שירה יפהפיים על האהבה הגדולה שפקדה את חייה כשנישאה למשורר אלכס בן־ארי, גידלה את בתו היתומה וילדה עוד שלושה ילדים, והיא מבורכת ביכולת לדייק את מה שעמיחי כינה ״טשטוש האושר״ – ריבוי רגעים קטנים, עשויים מחומרי יומיום, הנארגים למציאות עמוקה של אהבה. באותה דייקנות שבה תיארה המשוררת את האושר בכמה מספריה הקודמים, ״תאומים״ עוסק כולו בהתפוררות הנישואין, גם אם לא בהתפוררות האהבה; הוא מתאר את שברון הלב והאהבה שחשה המשוררת לבן הזוג לאחר שזה בגד בה עם אישה אחרת.
כדי לכתוב את הכאב הזה נדרשה גידלי לתכונות שיש בה ולכאלה שפיתחה בליטוש הצער. הראשונה היא כוח הפגיעות שניחנה בו, כלפי עצמה וכלפי אחרים, שבזכותו היא מדובבת את כאבה ומעמיקה במבט גם על האישה האחרת, שהיא מגדירה באופן מבריק כזו ״שעשויה מהיעדר תכונותיי״; השנייה היא שכלול ספרותי מעמיק של אמצעים רטוריים, בעיקר כאלה הנראים פשוטים ממבט ראשון, מריבוי סימני קריאה ועד לשאלון רומנטי, קטעי ״הידעת״ ושיר בשם ״מוגלה״ הכולל משפטי יומיום ופרשנות כואבת להם. כמו במבט לאחור על סימני הבגידה, בוחנת גידלי מחדש את השפה שהיא נדרשת לה ומפרקת אותה כדי שתוכל להשתמש בה שוב. הספר בוחן את השימוש בשפה לא פחות משהוא משתמש בה ונקרא בנשימה עצורה, מתוך מתח פנימי עצום ובתחושת חשיפה לכאב שאינה מרפה מהקורא.
ומה קרה בסוף? האם הסוף הוא סוף הנישואין או האהבה שלא גוועה? על כך לא מעניק הספר תשובה, רק מתאר בשיר ״מחילה״ את המשוררת מביטה בשועלה ההולכת אחר השועל למחילתו. יש דברים שאין אחריהם מחילה ואחרים שמאפשרים רק התרפקות מותשת, כזו של שתי חיות עייפות הנצמדות ללילה. טרגדיות ספרותיות נולדות בעקבות מעשה מביש שאינו מתרחש לעיני הקהל והשלכותיו חושפות את בני האדם בפגיעותם, בייסוריהם וביופיים. ב״תאומים״, כמו במקרים אחרים של שירה טובה, הסיפור המחולל חשוב פחות מהשירה שהולידה אותו, והוא מותיר את הקורא בו הלום כאב ויופי.
