"כל הלומד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם". את המשמעות המעשית של קביעת חז"ל זו, למדתי ממנהיגה אמיתית לפני למעלה משלושים שנה. כאשר פגשתי את פרופ' אליס שלוי, מנהלת התיכון שבו למדתי, היא התעניינה בשלומי ושאלה למעשיי. סיפרתי לה שסיימתי לימודי תואר ראשון בתלמוד. לתגובתה "נו?", הצבעתי על בני הבכור שישב בעגלה ואמרתי: "אני אתו". פרופ' שלוי הביטה בי במבט חודר ואמרה: "לא, זה לא הולך ככה אצלנו". משחשה את תדהמתי המשיכה: "עם תואר בתלמוד, את חוזרת ללמד בבית הספר! כשהיית תלמידה לא הפסקת להעיר על דברים שבעינייך לא התנהלו כראוי בבית הספר. עכשיו הגיע הזמן שלך, לחזור ולתקן מבפנים".
נחרדתי. אני, אישה צעירה, אלמד תלמוד ב"פלך" בירושלים? אבל כשהשיחה התפתחה מעט – ברחוב, בצהרי היום, עם בני בעגלה – חשפתי בפניה את הסיבה העמוקה שבגינה עמדתי בסירובי: "פרופ' שלוי, אני לא רוצה לשוב לפלך כמורה משום שבנושאים חינוכיים מרכזיים אני חולקת על עמדתך החינוכית".
עד היום מתעוררת בי מבוכה כאשר אני נזכרת בעצמי, חסרת כל ניסיון בחינוך והוראה, מעזה לומר לאישה מבוגרת, בעלת ניסיון חינוכי ועשייה ציבורית מוערכת: "אני חולקת עלייך". אלא שבמקום לצחוק בפרצופי או להעמידני במקומי, פרופ' שלוי לימדה אותי שיעור, מהחשובים שלמדתי בחיי.
"את יודעת", אמרה, "זו בדיוק הסיבה שאני רוצה שתשובי כמורה לבית הספר שלמדת בו ושהייתה לך ביקורת על דרכי התנהלותו. חשוב לי שכשאומר משהו שאינך מסכימה לו, או כשאעשה משהו שאיננו נכון בעינייך, תגידי את דעתך ונחליט יחד כיצד לנהוג. ואם לא נגיע להסכמה, אעשה כהבנתי ואת תחשפי בפני התלמידות את דעתך החולקת על דרכי. כך הן תלמדנה לחשוב באופן עצמאי ומורכב, רגיש ועמוק". ואכן, כך היה.
בדרשת חכמים על הפסוק "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ", מצאתי את ה"מקור" לגישתה של פרופ' שלוי:
כְּעֵץ שָׁתוּל [רבינו חננאל: שמשלח שורשים וענפים ולא נעוץ ועומד בלבד… כלומר שתול על נהרות הרבה] ולא כעץ נטוע (רש"י: מעיקרו ולא זז משם לעולם, כלומר, כעץ שתול יעשה תלמיד עצמו לילך וללמוד מכל האדם, ולא כעץ נטוע, להשתקע לפני רב אחד]. כל הלומד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם.
ומסביר המהר"ל מפראג:
אינו רואה סימן ברכה – כי הרב האחד אין לו השגה (כוללת) רק השגה מיוחדת, אבל כאשר לומד תורה מהרבה יש לו השגה כוללת וחלופי הדעות, והברכה הוא בריבוי כאשר יש לו השגות הרבה, וזהו סימן ברכה. ולכך קאמר (נאמר בסוגיה) דווקא בסברא (בתהליכי חשיבה), ולא בגמרא (בלימוד של שינון מסורות).
במילותיו האחרונות מתכוון המהר"ל למסופר בהמשך הסוגיה על אודות רב חסדא, מגדולי אמוראי בבל, שאמר לחכמים: 'רוצה אני לומר לכם דבר חשוב, אך אני חושש שבעקבותיו תעזבו אותי'. אולם חרף החשש הוא משמיע אותו באוזניהם: 'כל הלומד תורה מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם', התלמידים אכן עזבוהו ופנו ללמוד אצל רבא, שדייק את קביעת רב חסדא והסביר כי חשיבות הלימוד ממגוון מלמדים היא לאחר שלב רכישת הידע, בעת ההעמקה, הניתוח, הסקת המסקנות, ויישום הנלמד באופנים שונים. רבא עומד על כך שכדאי, ראוי ורצוי ללמוד ממספר מלמדים (ובדורנו גם מלמדות, כמובן), כי זו הדרך להיחשף להיבטים השונים ולמשמעויות המגוונות של תוכני הלימוד, ולפתח באמצעותו חשיבה עצמאית.
כיורשות ויורשי המסורת היהודית רבת הפנים, המכילה קולות רבים, שונים ומגוונים, שבה המחלוקת המצמיחה היא אבן יסוד לכל תהליך לימודי־חינוכי מעמיק, עלינו לשאוף להפגיש את בנותינו ובנינו עם מגוון מחנכות ומחנכים בעלי דעות ודרכי חיים שונות, ובכך לעודדם ללמוד, להחכים, לבחור ולקחת אחריות על עיצוב חייהם.
מלכה פיוטרקובסקי היא חברת חבר הנאמנים של תנועת נאמני תורה ועבודה. המאמר נכתב לרגל "שבת מחנכים מגוונים" של התנועה
