“מָה אֲעִידֵךְ, מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשׁלַיִם, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן" (איכה ב, יג). איזה דימוי יכיל את הכאב והאובדן, לְמה להשוות אותך, שואל ירמיהו. באיזו קלות אנחנו מדלגים על העובדה שכבר יש לנביא דימוי, והוא כה מובן מאליו: “מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם“. ירושלים היא אשה, היא בַּת צִיּוֹן מאז ומעולם, כאילו כך נבראה. בדברים שלהלן אעקוב אחרי השיחה הספרותית שעושה שימוש במטפורה עזה ועמוקה זו.
הכלה של אישה מופקרת
יצחק שלו הוא מהמאהבים הגדולים של ירושלים, וכך נפתח שירו “כאיש המדבר באשה“:
כְּאִישׁ הַמְדַבֵּר בְּאִשָּׁה אֲדַבֵּר בָּךְ, הָעִיר,/ – נִכְבָּדוֹת וִיקָרוֹת וְרַכּוֹת./ אֹמְרָה אֶת הַמִּילִּים אֲשֶׁר הֵנָּה/ טוֹבוֹת מִן הַלְּטִיפוֹת/ וְחַמּוֹת מִן הַנְּשִיקוֹת.
ממש כמו מקונן איכה גם שָׁלֵו מחפש את המילים:
כִּנּוּיִים אֲחַפֵּשׂ לָךְ – כְּמוֹ תַּכְשִׁיטִים/ עֲזוּבִים, עַתִּיקִים,/ שֶׁבְּאַחַת סִמְטוֹתַיִךְ, בְּכוּךְ שֶׁל צוֹרֵף,/ לְעֵינוֹ שֶׁל מֵבִין מְחַכִּים.
אלא שבסוף השיר הנפלא מתגלה ההיסטוריה הקשה של הזוגיות:
כִּי אֵינֶנִּי צָעִיר, אָהֳלִיבָה רַעְיָתִי,/ כְּבַיוֹם בּוֹ קָרְאוּ לְךְ יְבוּס./ עַל שְׁנֵינוּ עָבְרוּ כָּל דִּבְרֵי הַיָּמִים/ שֶׁבְּדָם וְבְאֵשׁ נִכְתְּבוּ.
הופעת המילה אָהֳלִיבָה הוא רגע של תפנית בשיר כיוון שברגע אחד נטענת מערכת היחסים של הנמען לאהובתו ירושלים בעבר כבד מנשוא, עבר הנקשר לנבואת יחזקאל. יחזקאל מציג משל על שתי אחיות שהיו נשואות לגבר. בנמשל הגבר הוא א־לוהים ונשותיו ירושלים ושומרון: “וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם, בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ… וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ, וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת".
אהליבה היא ירושלים ואָהֳלָה היא שומרון. הנביא מתאר תחרות בין האחיות: “וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה, וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה, וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָה". והעונש בוא יבוא: הא־לוהים מפקיר את הנשים ביד אותם גברים ולשון העונש דומה מאוד לתיאור החטא: “לָכֵן נְתַתִּיהָ בְּיַד מְאַהֲבֶיהָ בְּיַד בְּנֵי אַשּׁוּר אֲשֶׁר עָגְבָה עֲלֵיהֶם… וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּשִׂנְאָה וְלָקְחוּ כָּל יְגִיעֵךְ, וַעֲזָבוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה; וְנִגְלָה עֶרְוַת זְנוּנַיִךְ, וְזִמָּתֵךְ וְתַזְנוּתָיִךְ“.
מערכת היחסים המתוארת ביחזקאל היא של קנאה, זעם ואלימות קשים. בעיני הנביא המיניות הנשית חסרת גבולות ומוּנעת מיצריות ללא רסן. גם הענישה היא מידה כנגד מידה, ולה לא ניתן פתחון פה. ואת המערכת הקשה הזו הופך שלֵו בסיום שירו:
אֶהְיֶה נָא כְּאִישׁ הַשּׁוֹתֵק לְאִשָּׁה/ שֶׁחָזְרָה מִשִּׁבְיָהּ לְבֵיתוֹ,/ וְאֵינֶנּוּ שׁוֹאֵל לַאֲשֶׁר עֲבָרָהּ/ מִן הַיּוֹם בּוֹ לֻקְּחָה מֵאִתּוֹ./ רַק בַּלַּיְלָה יִשְׁמַע אֶת בִּכְיָהּ עַל כָּרוֹ/ וְיִרְאֶה שָׂרָטוֹת, צַלָּקוֹת./ מֵעוֹלָם לֹא יָקְרָה כְּבַלַּיְלָה הַהוּא/ בּוֹ רָאָה אֶת פִּצְעָהּ בְּחֵיקוֹ…
מסתבר כי אהליבה איננה יצאנית התרה אחר אין־ספור גברים אלא אישה שנאנסה בשבי, שבה פגועה לבעלה, והוא מכיל ברגישות ובעדינות את הקושי שלה. סיום השיר הוא מענה לקנאה הא־לוהית: “מֵעוֹלָם לֹא יָקְרָה כְּבַלַּיְלָה הַהוּא / בּוֹ רָאָה אֶת פִּצְעָהּ בְּחֵיקוֹ“. הוא מקבל אותה, אוהב אותה ויש לו סבלנות להכיל גם ללא מילים את מה שעבר עליה. משתמעת כאן התרסה כלפי הא־לוהים: אהליבה – היא ציון – לא אשמה בפגיעה בה, היא הקורבן. המשורר מציב אלטרנטיבה של התנהגות גברית אחרת. אין לו ספק בנאמנותה ויש לו אמפטיה לסבלה. הנחת היסוד שלו היא המילים של מלאכי “וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ“, כלומר, האינטימיות הזוגיות הראשונית חזקה יותר מכל מה שנעשה בה אחר־כך. גם במונחים פמיניסטיים עכשוויים, זו שאחרי #metoo , השיר הזה מפתיע.
כאשר אנחנו פונים לשירה שכותבות נשים על ירושלים מערכת היחסים משתנה. מעניין כי אצל כולן נותרת ירושלים אישה אולם מערכות היחסים שהמשוררות מציעות מולה לעיתים משתנות. הנה שירה של שבא סלהוב, עֶצֶב דָּלוּק:
צִיּוֹן, בְּרֵאשִׁית מִכְתָּבִי אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ, אֵיךְ אַתְּ מַרְגִּישָׁה/ הַכֹּל בְּסֵדֶר? וּמַה שְּׁלוֹם אֲסִירַיִךְ? פָּלֵשְׂתִּינַיִךְ, יְהוּדַיִךְ/ תַּגִּידִי, אֵיךְ הַיְּלָדִים? וּמַה שְּׁלוֹם מַחְרִיבַיִךְ, צִיּוֹן?/ צִיּוֹן, הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי/ לִשְׁלוֹמִי?/ אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה/ כָּל־כָּךְ טוֹב/ יָד יָמִין שֶׁלִּי מִתְיַבֶּשֶׁת, הָעֶצֶב דָּלוּק/ אַל תִּשְׁאֲלִי
השיר נפתח כמכתב מִפַּעַם – זהיר ורשמי משהו, כאשר מערכת היחסים שבבסיסו אינה ברורה. לא ברור מי הנמענת, אולי קרובת משפחה או חברה מן העבר? עצם כתיבת המכתב מעידה על מרחק, המתבטא גם בנימוס ובטון הפורמלי: “צִיּוֹן, בְּרֵאשִׁית מִכְתָּבִי אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ“. הלשון הרזה, העניינית והמרוחקת של השיר מטעה, כיוון שהיא ספוגה ברמיזות לפסוקים מלאי רגש, פאתוס וליריות. כבר בפתיחה, ב“אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ“, מהדהדות מילות תהילים: “שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשלים יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ". בעוד משורר תהילים כאילו שר שיר ערש, שבא סלהוב מאופקת.
ומיד, ללא אזהרה מוקדמת מגיחה הפוליטיות של השיר: “הַכֹּל בְּסֵדֶר? וּמַה שְּׁלוֹם אֲסִירַיִךְ? פָּלֵשְׂתִּינַיִךְ, יְהוּדַיִךְ". כולם אסירים, אסירי ציון. ועוד: “תַּגִּידִי, אֵיךְ הַיְּלָדִים? וּמַה שְּׁלוֹם מַחְרִיבַיִךְ, צִיּוֹן?“, המילים אירוניות ויש בהן כעס אצור שאינו מתפרץ.
השבועה “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי“, שכולה מוכנות להקרבה למען העיר, מתהפכת בשיר: “יָד יָמִין שֶׁלִּי מִתְיַבֶּשֶׁת, הָעֶצֶב דָּלוּק“. כאן זו תלונה על כאב ועל סבל הרומזת על כך שהדוברת נשכחה ונחלשה. הצירוף הָעֶצֶב דָּלוּק הוא כפול משמעות. אל המובן nerve שריבויו עֲצַבִּים מצטרף הָעֶצֶב שהוא עַצְבוּת.
לרגע נדמה שמרוב כאב אינה מרגישה דבר. בסוף מתברר חוסר האונים, ההיזקקות. “אַל תִּשְׁאֲלִי“ אומרת הדוברת לעיר והשורש שא“ל מהדהד כמובן את “צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ“ של יהודה הלוי. אבל לפני כל אלה זו השפה המדוברת בין חברות: “אל תשאלי“ הוא למעשה ביטוי מושאל מאנגלית: Don't ask! שמשמעותו הפוכה, כמעט תחינה: תשאלי תשאלי! אני כל כך צריכה, ורוצה לשתף.
במתח בין הרזה והיומיומי לרמיזות לשפה נשגבת יש בשיר הומור המהול במרירות, ומאחוריו תחינה לדיאלוג. אלה יחסים שיש בהם פיכחון אך גם כמיהה מוסתרת היטב לאינטימיות, לקרבה ולדאגה הדדית.
מה אירע כאשר ויתרנו על יחסים של גבר ואישה, מה נשתנה? יש מעבר ליחסים שוויוניים יותר, יחסים שאין בהם מתח ארוטי, אך יש בהם כנות חדשה, מרחק זהיר וכעס המכסים על קשר והיזקקות. בהקשר הנדון כאן אני מבקשת לקרוא את השיר כהבלחה של אפשרות חדשה, של יחסים אחרים במרחב לירי ותרבותי שבו המטפורה הזוגית היא בררת המחדל. בעיניי, בזה חתרנותו של השיר והאומץ הרב שבו. השיר מזמין לשאול האם נוכל לשמוט את מטפורת הגבר המגן מֵרע ולהיות בעמדה תובענית, הדורשת דבר מה לעצמנו ואולי עצם ההחזקה בכמה אפשרויות פותחת משהו?
אפקט של ריכוך הפאתוס
גם בשירה של סיון הר־שפי ירושלים היא אישה. אולם מבחינת היחסים השיר מסמן כיוון אחר:
בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מְיֻשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ, יְרוּשָׁלַיִם/ אֲפַרְפָּרָה בְּאֹפֶן נָעִים/ וְכָל הָעֲלִיּוֹת וְהַמּוֹרָדוֹת הַחַדִּים, כְּמִישׁוֹר./ שְׂרָפִים עַל אוֹפַנֵּיהֶם עוֹצְרִים בָּרַמְזוֹר, מְחַכְּכִים/ יְדֵיהֶם בַּקֹּר הַיְרוּשַׁלְמִי וְהָאוֹר/ הָאָדֹם הַזּוֹהֵר מִתְחַלֵּף בְּאַחֵר,/ מָתוּן יוֹתֵר וְקַל יוֹתֵר לִנְשֹׁם./ בְּבֹקֶר כָּזֶה, כְּשֶׁנַּפְשָׁהּ כְּעָפָר לַכֹּל/ הִיא שְׁקֵטָה מְאֹד/ אֵין בָּהּ שָׁאוֹן שֶׁל גְּאֻלָּה/ וְאַף מַחְשָׁבָה שֶׁל גְּדֻלָּה/ אֵינָהּ מַרְעִישָׁה אוֹתָהּ./ הִיא אֵינָהּ צְמֵאָה אוֹ רְעֵבָה – / שְׁלֵמָה עִם רִחוּקָהּ וַעֲנָוָה/ בְּאֹפֶן מְעוֹרֵר קִרְבָה,/ קְצָת עֲצוּבָה, אֲבָל שְׂמֵחָה גַּם כָּךְ./ יְרוּשָׁלַיִם צְלוּלָה, צָפָה צוֹפָה בַּחֲלָקֶיהָ/ עִיר וָאֵם עַל אֶפְרוֹחֶיהָ/ בְּלַחַשׁ שְׂפָתֶיהָ/ תִּפְתַּח
זהו שיר שכולו התבוננות ובחינה אמפתית. מבטו בעירוניות הוא מגובה העיניים. נשמעת בו ההשלמה, המלאות והרוגע של עיר מְיֻשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ, שאקלימה מאפשר שתהיה “אֲפַרְפָּרָה בְּאֹפֶן נָעִים“. האפרוריות נזקפת לזכותה, לזכות הנורמליות.
בהתאמה לגובה העיניים, לאורך השיר מונמך הקדוש אל היומיומי: שרפים, מלאכים רוכבים ברחבי העיר על אופניהם, מהדהדים את מילות הסידור ומעשה המרכבה: “וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת שְּׂרָפִים“. ומילות השיר “כְּשֶׁנַּפְשָׁהּ כְּעָפָר לַכֹּל“ אינן ניסוח אמוראי של שאיפה שהשתרבב לתפילה, אלא מצב טבעי, כמעט אגבי. יש בשיר ויתור מודע על שפה אפוקליפטית האופיינית כל כך לשירי ירושלים: “אֵין בָּהּ שָׁאוֹן שֶׁל גְּאֻלָּה / וְאַף מַחְשָׁבָה שֶׁל גְּדֻלָּה“. החריזה המחויכת של גְּאֻלָּה וגְּדֻלָּה אומרת נורמליות.
רק בשורות האחרונות של השיר מסתבר שירושלים היא ציפור, והיא אמא: “עִיר וָאֵם עַל אֶפְרוֹחֶיהָ“. רק בסוף מובן כי השורות “בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מְיֻשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ, יְרוּשָׁלַיִם/ אֲפַרְפָּרָה בְּאֹפֶן נָעִים" מתייחסות לציפור.
בכותרת השיר “צִיּוֹן, יְרוּשָׁלַיִם“ נשמעים המצלתיים הרועמים בסיום נגינת התזמורת את ההמנון הלאומי: “אֶ־רֶ־ץ, צִ־יּוֹן, יְרוּ־שָׁ־לַ־א־יִם“, זוהי נקודת ההתחלה אולם בדיוק את הפאתוס הזה מבקש השיר לעדן ולרכך, ובסופו הוא אכן מממש זאת כי העיר: “בְּלַחַשׁ שְׂפָתֶיהָ / תִּפְתַּח“. מעניין שהשיר מסיים במילים הרומזות לפתיחת האישית שבתפילות: “ה‘ שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ". הכותרת היא סיום המנוני בפאתוס, ואילו הסיום הוא מילים רכות, אישיות ופותחות שמאפשרות חיים אחרים, ממשיים יותר.
ריכוך הפאתוס, צמצום הקדושה בלי לאבד את ליבתה, אפשרי בשיר בעיקר בזכות המטפורה האימהית שהיא יומיומית ומשרה ביטחון, שהחולין שלה מאפשר לנשום. ביחסים הזוגיים של גבר ואישה יש תשוקה, מטען של רומנטיקה, נאמנות ומשיכה. אבל יחד עם אלה באים גם קנאה ובלעדיות, בעלות, ולעיתים גם כוח ואלימות.
בשירה של הר־שפי העיר היא אֵם. ביחסים של אֵם לילדהּ יש נאמנות אבל חלוקת האהבה עם האחים מובנית לתוך המערכת. המילה “אשתי“ או “רעייתי“ מכילה את הבלעדיות, אולם הצירוף “אמא שלי“ מאפשרת יחסים קרובים של אחיות ואחים אחרים, בלי להמעיט את התלות והקשר המתפתח עם אמא. למותר לציין שלשינוי זה במטפורה משמעות החורגת מן השיר.
אנחנו שייכים לארץ
את אותה פניית נפש המתנגדת לבעלות הגברית על אישה, וממילא לַעם על הארץ, ניסח גם הרב מנחם פרומן כאשר טען כי הארץ אינה שייכת לנו, אלא אנחנו שייכים לה. נדמה שגם הוא ביקש להסב את המטפורה מזוג לאֵם וילדיה. נדמה לי שהבדלים אלה מנסחים את היחסים השונים בשירים. שָׁלֵו מציע בעל מכיל ובעלות, ואילו שירה של הר־שפי מציע אמא, מוגנות, קדושה נרמזת, נוכחותה רציפה. והדברים יפים לשירה אבל גם למציאות: הרוחנית, האידיאולוגית וגם הפוליטית.
צעדות המפרידות גברים ונשים החודרות את שערי העיר העתיקה אוצרות תשוקה מיתית (אלימה לעיתים) שמאיימת לפרוץ, והן נובעות מתוך עולמו – העדין במקורו – של יצחק שלו. לעומת זאת, צעדת המשפחות המתנהלת בחמימות במגוון אנושי ובצבעוניות מבקעה בואכה תלפיות, נושקת לקטמונים ולבית צפפה, יסודה בשפתה של הר־שפי:
הִיא שְׁקֵטָה מְאֹד / אֵין בָּהּ שָׁאוֹן שֶׁל גְּאֻלָּה/ וְאַף מַחְשָׁבָה שֶׁל גְּדֻלָּה / אֵינָהּ מַרְעִישָׁה אוֹתָהּ…. יְרוּשָׁלַיִם צְלוּלָה, צָפָה צוֹפָה בַּחֲלָקֶיהָ/ עִיר וָאֵם עַל אֶפְרוֹחֶיהָ/ בְּלַחַשׁ שְׂפָתֶיהָ / תִּפְתַּח.
הקריאות שהצעתי פותחות פתח לשאלות רחבות יותר: מה נשתנה כאשר יש לירושלים משוררות ולא רק משוררים? מה הן מביאות אל השירה? כיצד השתנות היחסים הזוגיים במציאות תשנה את האופן שבו נעשה שימוש במטפורת הזוגיות, ואת השיחה על העיר? האם ישתנו המטפורה או השירה כאשר אישה תשבור כוס תחת החופה, או תהיה ראשת עיריית ירושלים, למשל?
אין לי תשובה חד משמעית לשאלות אלה. אני חשה שעצם העלאתן מוסיפה רובד חדש וחיוני לשיחה על השירה ועל החיים ומציעה תובנות חדשות על היחסים העשירים והמורכבים ביניהם למשוררים, לקוראי שירה ואולי גם למנהיגות פוליטית.
