מארץ ריקה לארץ חמדה

פרשת בחקותי פותחת באחד־עשר פסוקים המתארים את השפע והברכה שנזכה להם אם נשמור את המצוות. מיד אחרי ההבטחות, נפרשים לפנינו עשרים ותשעה פסוקים המזהירים מפני עונשים איומים, שהעם היהודי, לצערנו, חש אותם על בשרו לאורך הדורות. האזהרות התממשו. אחד העונשים הוא חורבן ארץ ישראל: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (ויקרא כו, לב־לג).

אמנם הארץ חרבה ועם ישראל גלה והתפזר בין הגויים, אך היהודים המשיכו לכנות אותה "ארץ חמדה טובה ורחבה, שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפרייה ולשבוע מטובה". מה גדול הפער בין הארץ השוממה והחרבה שפגשו העולים לארץ ישראל לאורך הדורות לבין ארץ זבת חלב ודבש שנשמרה בזיכרון הקולקטיבי.

רבה העזובה וגדול השיממון

יישוב המתח בין המציאות העגומה לבין הזיכרון המתוק הנושא ציפייה לעתיד נפלא התאפשר, ככל הנראה, בזכות המדרש המפורסם:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא… הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", עַכְשָׁו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ – וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ"… תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בְּאוּרִיָּה נֶאֱמַר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר", בִּזְכַרְיָה נֶאֱמַר: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם". עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה; עַכְשָׁו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ! עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ! (מכות כד, א־ב)

היהודים פיתחו יכולת מופלאה להתעלות מעל החיים בצל החורבן והגלות ולהפנות מבט אל נבואות המבשרות על עתיד מזהיר. הרמב"ן, מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים, היה ידוע באהבתו לארץ ישראל. בסוף ימיו אף הצליח לעלות לארץ ולעסוק בכינון היישוב היהודי בה. במסעותיו ראה הרמב"ן מקרוב את הארץ בחורבנה. באיגרתו לבנו, שנותר בקטלוניה, הוא כתב: "ומה אגיד לכם בענין הארץ כי רבה העזובה וגדול השממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, ירושלים יותר חרבה מן הכל… ועם כל חורבנה היא טובה מאד".

הרמב"ן ראה את טוב הארץ למרות חורבנה, ואף מצא, כנראה בעקבות רבי עקיבא, קשר בין השממה העכשווית לבין הגאולה העתידית. וכך כתב בפירושו לפסוק שבו פתחנו:

וכן מה שאמר בכאן: "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם" היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה או לשון. וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל ידם (פירוש הרמב"ן לויקרא כו, טו־לב)

רמב"ן הסביר את חורבנה של הארץ במונחים מיסטיים. את הפסוק "ושממו עליה אויביכם" הוא מפרש שכביכול יש לארץ ישראל רצון עצמי. כשעם ישראל מפוזר בין העמים, הארץ מסרבת להיענות ולפרוח עבור מתיישבים שאינם יהודים, המכונים כאן "אויבים".

ארץ שבויה בחלומה

בעקבות מסע הכיבוש של נפוליאון במזרח התיכון (1798־1799) החלה התעניינות מחודשת של מעצמות המערב בארץ ישראל. משלחות חקר אירופיות הגיעו לארץ וערכו בה מחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים. רבים מהמחקרים לוו באיורים ובתחריטים.

דיוויד רוברטס (1796־1864) היה אמן סקוטי שערך מסעות רבים, ובהם צייר אינספור רישומים. ציוריו של רוברטס זכו להצלחה רבה בחייו, והפכו אותו לעשיר ולמפורסם. הרישומים שערך במזרח התיכון שימשו בסיס לרבים מציורי השמן שלו, והתפרסמו בספריו. רישומיו מארץ ישראל בלוויית הסברים התפרסמו בספרו "הארץ הקדושה", שהיה לרב־מכר.

רוברטס צייר כעד. הוא רצה להציג באופן נאמן את נופי הארץ ואת אתריה בפני הציבור האנגלי והאירופי. בכל ציור הוא הוסיף בקדמת התמונה דמויות מזרחיות, המעניקות עניין וחמימות אנושית לנוף הקדומים, וגם משמשות קנה מידה לנוף. התיאור האובייקטיבי־לכאורה משרה אווירה אוריינטליסטית. רוברטס היטיב ללכוד את האור הבהיר המסמא של הארץ, ציוריו "טובעים בים של אור", הארץ נראית שבויה בחלומה. אך מעל לכול, עיון בתמונות מציג ארץ ריקה. בכל תמונותיו מתנשאים הרי טרשים קירחים. פה ושם מבצבצים מנזרים, תלי חרבות, כיפות טיט על הבתים הבודדים ועצים סחופי רוחות. ציוריו של רוברטס הם עדים אילמים לחורבנה של הארץ.

כפר כנא, כיום עיירה ערבית הסמוכה לנצרת, הייתה עוד בימי הבית הראשון כפר יהודי קדום בשם קנה. יהודים המשיכו להתגורר בו עד המאה ה־17. רוברטס בחר לתאר את כפר כנא ככל הנראה בשל חשיבותה לנצרות. על פי המסורת הנוצרית ביקר ישו בכפר זה וחולל בו את הנס הראשון שלו. רוברטס מתאר ממרומי רכס הרי נצרת את בתי הכפר הספורים הנטועים למרגלותיו. בחזית הציור, כמקובל בציוריו, מתוארות דמויות מזרחיות ולצידן סרקופגים רומיים ריקים. הסרקופגים משמשים כשקתות להשקיית הבהמות. השרידים הארכיאולוגיים הם עדות לחיי השפע שהיו בעבר אל מול המציאות העכשווית העלובה. מעבר להרים הנשקפים מרחוק עולה השמש, ושולחת קרני אור המרמזות על הגאולה העתידית.

בא לקלל ונמצא מברך

במאה ה־19, בעקבות השיפור במצב הביטחוני ובדרכים, הגיעו מאירופה צליינים רבים לתור את ארץ הקודש. הסופר הנודע מארק טוויין (1835־1910) הצטרף בשנת 1867 להפלגה ארוכה במסגרת מסע תיור מאורגן ראשון של אזרחים אמריקנים בספינת קיטור. בתמורה להשתתפות במסע התבקש טוויין לשלוח רשימות לעיתון. הוא ביקר בין היתר בארץ ישראל, ורשמיו התפרסמו בספר "מסע תענוגות בארץ הקודש". הספר זכה להצלחה מסחררת והודפס במהדורות רבות, ועד היום הוא נחשב כספר המסע האמריקני הפופולרי ביותר.

טוויין ביקר בארץ בשיא הקיץ. היובש המזרח־תיכוני שונה מאוד מגדות המיסיסיפי הירוקות, והוא סבל מן החום ומתנאי השהייה העלובים. בתארו את נופי הארץ ואת תושביה התחלף ההומור הידוע שלו באירוניה נוקבת ובלעג. התיירים הנוצרים בני זמנו ראו אף הם את הארץ בשיממונה, אך התרפקו על עברה המפואר, בעוד טוויין תיאר את ארץ ישראל באופן עוין במיוחד. ייתכן שספרו זכה להצלחה כה גדולה דווקא משום שנקט הומור ציני, והציג את המציאות העירומה.

וכך חותם מארק טוויין את ספרו:

נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… כל קו הוא גס, צורם, וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב. ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה… לירושלים הנודעת עצמה, השם המפואר בתולדות האנושות, אבדה כל גדולתה עתיקת היומין, והיא הפכה לכפר אביונים… ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת א־ל לעשותה לארץ חמדה? ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא.

דווקא טוויין, שבא לקלל, נמצא מברך – אפילו יותר מרוברטס ודומיו. טוויין מתאר את ארץ ישראל, על תושביה המעטים והנבערים, כשוממה ועזובה, ומכנה אותה "ארץ מקוללת". בכך הוא משקף בדרכו את פירושו של הרמב"ן. תיאוריו של מארק טוויין לא רק מהדהדים השקפה דתית, אלא משמשים עד היום בוויכוחים פוליטיים. ארץ ישראל שהייתה ריקה מתושבים, עלובה ומוזנחת, שהחזיקה בכתר "בעלת הנוף המדכדך ביותר", שבה והייתה ל"ארץ חמדה" בזכות המפעל הציוני.

עדיין עובדים בנהלל

גל וינשטיין (נולד ב־1970) הוא אמן ישראלי ומרצה לאמנות במכללת שנקר. וינשטיין עוסק במיתוסים חזותיים של התרבות הישראלית, ומתאר אותם באמצעות חומרים זולים כמו צמר פלדה, שטיחים תעשייתיים, צמיגים ועוד. בעבודתו גדולת הממדים "עמק יזרעאל" (2002) הדביק האמן פיסות שטיחים ודשא מלאכותי על גבי דיקטים, ויצר מרבד גדול על פי תצלום אוויר של עמק יזרעאל הפורה. החלקות המעובדות בעמק הורכבו זו בצד זו כמעין פאזל העשוי 1,500 חלקים. התוצר צבעוני ומרהיב עין. רק מקרוב ניתן לזהות את חומרי הגלם הפשוטים וחסרי החן שבהם השתמש.

וינשטיין, צאצא למשפחה של מייסדי נהלל, השתמש בעבודתו באחד הסמלים האיקוניים של הגשמת הציונות – עמק יזרעאל. האתוס הציוני מספר על חלוצים שגאלו אדמות, ייבשו ביצות והפכו אותן ליישובים פורחים ולאסם תבואה. עבודתו של וינשטיין מעלה אצל הצופה תחושות מנוגדות. האמן בנה את עבודתו בטכניקה המאפיינת משחקי ילדים קלילים. במציאות, ייבוש הביצות, עבודת האדמה הקשה והמאבק עם הערבים תבעו קורבנות. הצבעוניות העשירה משדרת שפע ופוריות, אך הפסיפס שנוצר מזכיר גם מדי הסוואה צבאיים. התמונה מציגה את "עמק יזרעאל" של וינשטיין כשעל הקמתו (במוזיאון הרצליה לאמנות) עמלים פועלים. המסר העולה ממנה הוא שעדיין עובדים, אבל לא בעמק יזרעאל הפיזי, אלא כדי לספר את הסיפור, או לשיר את השיר.

כאמור, רק במבט מקרוב מבחין הצופה בחומרים התעשייתיים והזולים המשמשים להצגת חבל הארץ המהולל. כך אולי משתקפת הארץ הפורחת בעיני מי שמאסו בארץ חמדה. מי שמביט במיצג הצבעוני ממעוף ציפור ייזכר בדברי הנביא: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח). על כך אומרת הגמרא: "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה וכו'". ומפרש רש"י את דברי הגמרא: מגולה מזה – כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר.