הקיבוצניק שהפך לחסיד ונהיה מאהב גדול של הזמר העברי

ר' אברהם זיגמן שנפטר בשבוע שעבר בגיל 72, היה "יהודי שלפני הצמצום". מי שעקב אחרי פועלו בארבעים השנים שבהן עבד כעורך מוזיקלי בקול ישראל, הכיר אותו כמאהב הגדול של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. מי שפגש אותו דרך שיעורי החסידות שהתקיימו במשך שני עשורים בביתו, הכיר חסיד חב"ד שחי חיים מעמיקים של לימוד והתבוננות רוחנית.

המפגש הראשון שלי עם זיגמן התרחש לפני כשני עשורים. חבר למילואים ששמע על התעניינותי בטכניקות המיסטיות הצפונות בשיטת התפילה של הבעל שם טוב, שלח אותי לשיעור של רבי אליעזר ספרין, המכהן כיום כאדמו"ר מקומרנה, יהודי מיוחד עם רגישות פנימית גבוהה וצוהר פתוח לעליונים. הרב ספרין וזיגמן היו חברי נפש, והשיעור היה מיזם משותף שלהם. השיעור התקיים תחילה בביתו של הרב ספרין ב"קסבה" של מאה שערים, וכשמשפחת ספרין עקרה לבית־שמש נדד השיעור לביתו של זיגמן בשכונת מקור־ברוך, והמשיך להתקיים שם עד לאחרונה.

"סדר היום של אבא היה מיוחד", מספרת בתו ד"ר תמר זיגמן, העובדת במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. "הוא היה קם בשלוש לפנות בוקר, הולך למקווה ויושב ללמוד מאמרי חסידות מעמיקים של האדמו"ר הרש"ב. אחר כך היה הולך להתפלל ותיקין, חוזר, נח 20 דקות, ושוקע בתרגולי יוגה ממושכים שכללו תרגילי נשימה ותנוחות מיוחדות כמו עמידת ראש. כשסיים היה מכין לעצמו ולאימא ארוחת בוקר מיוחדת מרסק פירות. הוא היה צמחוני, והתזונה שלו הייתה מוקפדת מאוד. לאחר מכן היה יוצא לעבודה ברדיו".

זיגמן שילב באישיותו תמהיל של תכנים ואיכויות נדירות. בעולמו המקצועי היה מוזיקאי, יוצר, מלחין וסופר, שהתמחה במוזיקה העברית לדורותיה. בין הקולגות שלו הוכר כאנציקלופדיה מהלכת של ידע. גם לאחר שחזר בתשובה שמר על רשת ענפה של חברים וקשרים עם דמויות מרכזיות בסצנה.

"זה לא רק שאחרי החזרה בתשובה הוא המשיך לעבוד ברדיו,  במובן מסוים הוא נשאר בן בית בכל העולמות", אומר חברו מאיר הנגבי, שכיהן במשך שנים כמנהל המערכת במכון שטיינזלץ. "למרות המהפך העצום באורח החיים שלו, עולם המוזיקה הישראלי נותר חלק מרכזי בחיים ובהוויה שלו. זה גם החברים שלו מהקיבוץ שהיו באים אליו הביתה ומנגנים יחד, וגם ההיכרות הפנומנלית שלו עם כל מה שקורה במוזיקה. הוא לא דיבר על העולם הקודם מלמעלה או מהצד, כמתבונן מבחוץ. זה המשיך להיות העולם שלו, והייתה בו המון הערכה ואהבה לאנשים. לא שיחק אצלו בכלל אם הם כן דתיים או לא דתיים, הוא המשיך ללכת עם כל מה שרכש שם".

צמד הפרפרים

כחסיד חב"ד, חי זיגמן חיי עבודה רוחנית בסגנון הדורות הראשונים של החסידות. התפיסה שלו ביחס למאמרי החסידות של האדמו"רים הזכירה את זו של ר' דובער, האדמו"ר השני ("האמצעי") מחב"ד, בנו של בעל התניא. האדמו"ר האמצעי תפס את הטקסט של התורה החסידית שנכתבה על ידי האדמו"ר, שנקרא בעגה הפנימית דא"ח (דברי א־לוהים חיים), כטקסט מיסטי הנושא איכויות טרנספורמטיביות. הטקסט החסידי נכתב מתוך השראה מיסטית, והאנרגיה שמכוחה נכתב עודנה גנוזה בו. התלמיד נדרש לשהות בטקסט במצב של עיון מעמיק, התבוננות מדיטטיבית וריכוז כוחות הנפש, עד שיעבור קונברסיה, הפיכת לב.

"אם אתה רוצה באמת להבין לעומק, אתה צריך לשבת על מאמר חסידות חמש־עשרה שנה", אמר לי פעם זיגמן. "מה, כמו קואן של זן?", שאלתי. "כן. כשאתה לומד נכון את המאמר אתה מחפש את הפנימיות שלו, וזה דורש שהייה ממושכת בתוך מרחב החכמה. אם אין סיבה טובה להפוך את הדף, לא הופכים את הדף".

זיגמן והרב ספרין, ייבדל לחיים, חלקו מסע אישי משותף של חיפוש רוחני חופשי, אמיץ ובלתי אמצעי. אף שבשיוכם הסוציולוגי שניהם היו אנשים חרדים המחויבים באופן מלא להנהגות ולמסורות החסידיות, העולם האינטלקטואלי שלהם היה חופשי ורחב מאוד. במשך השנים הם קראו כמות עצומה של ספרים ומאמרים שעסקו בידע ובטכניקות מיסטיות. "לפעמים בספר של 250 עמודים יש רק שורה אחת בעלת ערך ממשי, אבל היא מצדיקה את עמל הניפוי של כל השטויות שנכתבו סביבה", אמר לי פעם זיגמן.

שני החברים שוטטו בארץ לאורכה ולרוחבה, ופגשו כל מיסטיקן או מיסטיקנית ששמעם הגיע אליהם. הם היו חוזרים מהמסעות הללו עם סיפורים מטורפים, והמעט ששיתפו אותי עורר בי קנאה עזה. אגב התרגול המזרחי, הרב ספרין העיר פעם על זיגמן שהוא "יוגיסט" שפיצח את דרך היוגה והגיע למדרגות הגבוהות של הריכוז, הבהירות והדיוק שאליהן כיוונו מורי היוגה הקדמונים. לצד המשיכה החזקה לדעת העולמות העליונים, שניהם גם היו רציונליים ומעשיים מאוד. העושר הזה הפך את השיעור בבית זיגמן לתופעה ייחודית שמשכה אליה במהלך השנים לא מעט מחפשים רוחניים, בעיקר מהציונות הדתית.

אברהם זיגמן גדל בשכונת רמות רמז בחיפה, כבן להורים ניצולי שואה. "הוא היה אדם צמא דעת, אבל היה דידקטי וסלד מלימודים ממוסדים", מספרת בתו תמר. "לפעמים היה בורח מהשיעורים, הולך לחנויות תקליטים ומאזין לכל תקליט חדש שיצא לשוק. הוא היה פעיל בקן של השומר הצעיר, ובסוף התיכון הצטרף לגרעין נח"ל שהלך לחזק את קיבוץ נחשון".

בנחשון הכיר לראשונה את סופרת הילדים מירה מאיר. שיתוף הפעולה בין השניים – היא כתבה, הוא הלחין – הוליד את השירים "גשם ראשון", שבוצע לראשונה בפי בני אמדורסקי, "נחל נערן" ו"מה עושים דגים בגשם". הוא התגייס לצה"ל בשנת 1968 ושירת בצוות ההווי של חטיבת הצנחנים, שממנו הוקמה בהמשך להקת פיקוד מרכז. בין חבריו לצוות היו דודו זכאי, שמעון ספיר, אורי שבח, איריס לביא, אסתי קוסוביצקי, שלומית אהרון, גילה רונן ועוד. במהלך השירות בלהקה השתתף בשלישייה שכללה אותו, את דודו זכאי וגילה רונן. לאחר שחרורו של זכאי המשיך הצוות "גילה וזיגמן" להופיע. השניים הופיעו עם נעמי שמר, שהציעה לכנותם "צמד הפרפרים". בשנת 1970 פגש זיגמן את שייקה אופיר, שסיפר לו כי בנו אלעד משרת על גדת הירדן. הדברים שימשו השראה לשיר "אלעד ירד אל הירדן" שכתב והלחין זיגמן, ואשר בוצע על ידי להקת פיקוד דרום וכן על ידי דודו זכאי.

באותה תקופה נוצר קשר חברי ומקצועי מיוחד בינו ובין המשוררת נעמי שמר. "פנומנית, יחידה בדורה", תיאר אותה זיגמן בריאיון. שנים לאחר מכן כתב זיגמן את הספר "מדרש נעמי", החושף את העושר הגדול של המקורות היהודיים המשולבים בשירתה של שמר.

איך הוא הגיע לרדיו?
"מאז שהיה ילד הוא ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות", משיבה בתו תמר. "הוא פשוט הלך לרחוב הלני המלכה (שבו שכן בניין קול ישראל; י"י) והציע את עצמו שוב ושוב, עד שדרורה בן־אבי, שהייתה מנהלת חטיבת התוכניות הקלות, נכנעה והסכימה לתת לו לעבוד לתקופת ניסיון. הוא התחיל כפרילנס, ובהמשך נקלט כעובד קבוע. עם השנים הוא הפך למעין האוצֵר הלא רשמי של הזמר העברי הקלאסי. תוכניות דוקומנטריות שהוא הפיק זכו בפרסים. בשנים הראשונות הוא עדיין חי בקיבוץ ועשה תורנויות מטבח. המשכורת שלו הלכה כמובן לקיבוץ".

ההנחיות של הרבי

חזרתו בתשובה של זיגמן, כפי שמספרת בתו, החלה בעקבות היכרותו בחיפה עם ראובן דונין, טרקטוריסט במשלח ידו ודמות צבעונית, כמעט מיתולוגית, בחב"ד. "החיבור שלו ליהדות התחיל מדונין, והוא גם הכיר לו את גיסתו, אימא שלי, מרים זוננפלד, שאגב באה ממשפחה ירושלמית ותיקה, צאצאית של הרב יוסף חיים זוננפלד (רבה של העדה החרדית בירושלים בעשורים הראשונים של המאה ה־20; י"י). בשלב מסוים הוא עזב את הקיבוץ והם קבעו את מושבם בירושלים.

"היה ביניהם חיבור מיוחד מאוד של השלמה הדדית", אומרת תמר על הוריה. "כבעל תשובה היית מצפה שהוא יעזוב את עולמו הקודם, אולם הוא היה פעמיים ביחידות אצל הרבי מלובביץ' והרבי הורה לו להמשיך לעבוד ברדיו. יחד עם זאת, הרבי ביקש ממנו לשמור על שני דברים: לא לפגוע באף אדם בשידור, ולהקפיד על לשון נקייה. אבא שלי היה מאוד מקושר לרבי, וכל ימיו הלך עם ההדרכות הללו. לא היית שומע ממנו מילה רעה על אף אדם, והיו מקרים שהוא סירב להשמיע שירים שכללו שפה לא נקייה.

"הוא היה מגיע לעבודה ברשת ג' עם הזקן הארוך והכיפה הגדולה, וכל חייו שמר על קשר עם החברים מהקיבוץ. מירה מאיר תמיד הייתה אומרת 'הוא כמו אח שלי'. הוא היה אדם מאוד ישר בדרכו. החברים שלו ידעו שלא באים לבקר אותו בשבת, אבל הם לגמרי הרגישו בני בית אצלנו. הם היו מגיעים בכל סוכות ופורים, והוא היה ממש מצפה לימים האלה. היו יושבים פה שעות ומנגנים יחד, והעיניים שלו זהרו. הפסיפס האנושי העשיר ניכר גם בשמחות המשפחתיות. בחתונות היית רואה רב־אהרל'ך ממאה שערים לצד קיבוצניקים מנחשון. אגב, היה לו זיכרון יוצא דופן. הוא היה מסוגל להגיד למישהו 'לפני 20 שנה בצריף שלך הייתה תלויה תמונה כזו וכזו'.

"לא הייתה אצלו שום הפרדה בין העולם שהוא עזב ובין העולם שהוא נכנס אליו. כל חייו המשיך לשמוע את השירים, לנגן, ליצור, להתפתח מוזיקלית, לקדם שיתופי פעולה, ויחד עם זה היה יהודי שחי חיי דבקות בקב"ה".

ספרי לי על הקשר שלו עם הרב ספרין מקומרנא.
"זה היה קשר מיוחד מאוד, הם היו חברי נפש. בתקופות מסוימות הם למדו כל יום יחד, בתקופות אחרות זה היה בעיקר סביב השיעור אצלנו. הם היו מדברים על כל דבר ומתייעצים בכל דבר. החיפוש הרוחני ריתק את אבא, והקשר עם הרב ספרין היה מיוחד מאוד גם בהקשר הזה. אבא שלי היה מופנם ולא שיתף הרבה בעולמות הללו".

ומה לגבי הקשר המיוחד שהיה לו עם הרב עדין שטיינזלץ?
"הקשר הזה נוצר בשנים שבהן אבא התפלל בבית הכנסת 'צמח צדק' בעיר העתיקה בסוף שנות השבעים. מי שחיבר ביניהם היה מאיר הנגבי, שעבד עם עדין ('ככה קראו לו אצלנו בבית', מתנצלת תמר), ובהמשך גם היה המשתתף הראשון בשיעור עם הרב ספרין. בשנות השמונים, כשאבא חזר מיחידות אצל הרבי, הוא רצה לעשות משהו. הוא פנה למנהל קול ישראל דאז, גדעון לב־ארי, והציע סדרה של תוכניות רדיו על ספר התניא. השיעורים הללו, שהועברו על ידי עדין, תומללו על ידי הנגבי והפכו מאוחר יותר לסדרת הספרים 'ביאור תניא' שעד היום היא הפירוש הפופולרי ביותר לספר התניא. לאחרונה העברתי את הקלטות למכון שטיינזלץ כדי שיעשו להן דיגיטציה ויעלו אותן לרשת כפודקאסט".

הוא גם כתב טור קבוע לאתר ynet על הזמר העברי.
"כן, הוא היה אוטודידקט עם סקרנות בלתי רגילה, וגם בטורים הללו אתה רואה את הדיוק ואת הבהירות שלו. הוא חי את הרעיון של 'שמע האמת ממי שאמרה'. היה מסוגל ללמוד פריטות גיטרה חדשות דרך צפייה בגיטריסטים בינלאומיים ברשת, ואמר שהאינטרנט הוא האנציקלופדיה הכי גדולה בעולם".

מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך?
"אוי, יש הרבה. כרגע עולה לי תמונה מבית כנסת הצמח צדק בעיר העתיקה. הרבה דמויות מיוחדות הגיעו לשם, עדין ומאיר הנגבי ופרופסור ירמיהו ברנובר. אני זוכרת אותם עומדים על השולחנות בשמחת תורה ורוקדים עד כלות".

גם בגיל 72, אומרת תמר, "היו לו עוד מלא תוכניות. הוא תכנן להוציא ספר על יורם טהרלב, בסגנון הספר שהוא הוציא על נעמי שמר. במקביל הוא החל ללמוד גמרא והלכה לקראת סמיכה לרבנות. הוא לא הפסיק ללמוד תורה, וכשהיית נכנס באמצע היום לבית, התמונה הרגילה היא לראות אותו יושב מול ספר. מבחינתי אבא שלי היה אמור לחיות עד גיל 120. הפטירה שלו הייתה פתאומית מאוד ותפסה את כולנו בהפתעה גמורה.

"אבא היה מאוד קשור לרבי, ולכן כשהוא נפטר היה ברור שננהג את כל מנהגי חב"ד ומנהגי ירושלים, שזה אומר שלא אומרים הספדים על המת ושהילדים לא עולים אל הקבר. הרבי אמר לו שזיגמן זה איש מנצח, וזה מה שהוא היה. איש מנצח".