הטיל דופי ביופי: האירוניה בשיריו של נתן זך

נתן זך חולל מהפכה בשירה העברית בפרט ובתפיסת השירה בכלל, הן מן הבחינה הצורנית והן מן הבחינה התמטית. השירה לדידו איננה בהכרח חריזה, משקל, ריתמוס – מה שאנו מכנים מקצב – והיא גם איננה עוסקת בהכרח בחוויה לאומית או קוסמופוליטית גרנדיוזית, מוסכמת או חתרנית. זך, בספרות העברית, הוא אבי השירה החופשית, היומיומית, הרזה, המשוחררת מכבלי הפרוזודיה ומהדרישה לומר משהו חובק עולם בפאתוס ובשפה גבוהה. שירתו מקדשת את היומיומיות הן בשפה והן במהות החוויה. להשפעתו על השירה שבאה אחריו אין שיעור, מפני שדורות של משוררים הלכו בדרכו לאחר שקיבלו אישור ולגיטימציה לעצב חוויה אנושית, אישית – ותהא האידיוסינקרטית ביותר – מבלי להתחשב בתפיסות פואטיות כאלה ואחרות ובדרישות לאומיות.

בשירתו, זך מתמודד עם השאלה העתיקה "מהי שירה", והוא עונה על דרך השלילה: השירה אינה עובדות יבשות או מדע. מטרתה לפעול על הרגש, על הדמיון, על חוש השמע, על חוש הטעם, ובעיקר להניע ולעורר את החוש השישי, ולכל אחד מאיתנו חוש שישי משלו.

שיר ידוע של זך, שהפועל "להלל" חוזר בו שבע פעמים, ישמש דוגמה ליכולתו של זך לסחוט את השפה הדלה עד הסוף ולהגיד באמצעותה, דווקא מתוך רזונה, משהו חדש, מנוגד למקובל. השיר מושך לכאורה את כוחו ממזמורי תהילים, אבל למעשה, השימוש המופרז, האינפלציוני, בפועל הלקוח מעולם האמונה, מנטרל ומערטל את הקדושה וחותר תחתיה.

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת / אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי / הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל / אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל / וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי / הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר / עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי / לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי / וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת / וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת / מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל./ וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ / הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל / בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת / אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

השיר פותח באמירה הקושרת ראייה ליופי, ויופי לשירה ולא־לוהים. העיניים, איבר הראייה שלנו, נועדו לראות את יפי העולם, ואת היופי הזה יש להלל כמו גם את מי שעשה אותו, כלומר, את בורא עולם. אז במה שונה המשורר נתן זך ממשורר תהילים העומד נפעם מול יפעת הבריאה ואומר "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ־ל  וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ"; או "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה"?

ההבדל, כך מסתבר, הוא מהותי: משורר תהילים מצביע על תופעות טבע ספציפיות המעוררות את התפעלותו ולא מדבר שוב ושוב על יופי, בלי לנקוב ולוּ במראה יופי מובהק אחד. נראה, שלא רק על הפועל "להלל" חוזר המשורר המודרני שוב ושוב אלא גם על המילה "יופי", שמתפקדת בשיר בכל מיני וריאציות דקדוקיות: פעמיים כנסמך בסמיכות ("אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת יְפִי הָעוֹלָם", "וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי הָעוֹלָם"), פעם כשם עצם שיש לו תואר ("הַיֹּפִי הַמֻּפְלָא"), פעם כתואר הפועל ("יָפֶה לְהַלֵּל") ופעם כשם עצם העומד לעצמו ("הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי").

הבדל נוסף בין משורר תהילים, המכוון למראות מסוימים המעוררים את התפעלותו, ובין המשורר נתן זך, המדבר על יופי כאילו המילה לבדה היא היא היופי בהתגלמותו, הוא שהמשורר המודרני רומז לא־לוהים אבל נמנע מלבטא את שמו: "וּלְהַלֵּל אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי".

הפרזה מעוררת גיחוך

המשורר וחוקר התלמוד פרופ' אדמיאל קוסמן, כתב לפני עשרים שנה בהתייחסות ארוכה לשיר זה של זך, כי "זהו שיר יוצא דופן בנוף הכללי של שירת זך, שהרי אין בו אף קוּרטוב של ציניות. ואף אם נתמה על כך, ונשפשף היטב את העיניים ונחפש בשבע עיניים לא נמצא ב'עיניים' שבשיר הזה כל אירוניה, אלא פאתוס אמיתי ותמימות. זהו, בעל כורחנו, שיר של אמונה זכה. ונדמה שהמשורר עצמו מתפלא על יכולת נדירה זו שלו, כשהוא אומר שהוא שר כעת על 'יפי העולם… המופלא הזה, שאין בו דופי' (=שאין בו ציניות וייאוש)" (הארץ, 5.5.2003).

שיר שלדידי הוא אירוני בכל תו ותג שלו, לדידו של אדמיאל קוסמן אין בו כל אירוניה "אלא פאתוס אמיתי ותמימות". לדעתי, השיר מביע אירוניה בכך שהוא סובב סביב אותה תמה באותן מילות קוד החוזרות על עצמן במופרזות מעוררת גיחוך; השיר אירוני בכך שאחת ממילות המפתח שלו, "יופי", מתחרזת עם המילה ההפוכה, "דופי", ושתי המילים נועדו להכריז הכרזה משותפת שקרית שביופי המופלא של העולם אין כל דופי; השיר אירוני בכך ששום מראה או מופע אינו מעיד, ולו עדות עקיפה, על "היופי המופלא שאין בו כל דופי".

יתרה מזאת: מן המפורסמות הוא שנתן זך יצא במנשר ביקורתי חריף נגד שירת נתן אלתרמן, ובו ניסח מניפסט עבור השירה הצעירה. זך תקף את שירת אלתרמן בשלושה מישורים: הנושאים ה"בומבסטיים" שהשירה מתיימרת לעסוק בהם; השפה הגבוהה, העשירה והמליצית מדי, העמוסה מטאפורות ודימויים מופרכים ומוזרים; והמוזיקליות – חריזה וקצב ומשקל, המשעבדים את התוכן לצורה, והיא, הצורה, מתעתעת בנו, מציעה הנאה שטחית של קצב ופעימה במקום התעמקות בתוכן ובחשיבה. לדעתי, השיר "אני רוצה תמיד עיניים" הוא לא רק הגשמה של רעיונותיו הפואטיים של זך כפי שהם עולים מהתקפתו על אלתרמן, אלא גם קריצה פרודית לשיר קנוני מסוים של אלתרמן.

לכאורה השיר "אני רוצה תמיד עיניים" עוסק בנושא "בומבסטי", גדול מהחיים. כמו משורר תהילים, עומד המשורר המודרני נפעם מיפי העולם ומהלל את יפי הבריאה. אבל אוצר המילים המצומצם החוזר על עצמו כמו מנטרה מלעיג את השבח. השפה בשיר כמעט עילגת וילדותית, וזו באה לידי ביטוי כבר בכותרת "אני רוצה תמיד עיניים". בכל השיר יש רק דימוי אחד ויחיד: הידיים המהלכות כמו אוניות ביופי הזה ועושות את חייו של המשורר "באומץ, ולא פחות מכן בסבלנות, בסבלנות בלי די".

הדימוי הזה של ידיים מהלכות במקום רגליים, והן כמו אוניות, הוא מופרך ואף מוזר. והלא זך התריע כנגד דימוייו המוזרים של אלתרמן. ואם במוזיקליות מדובר, אז יש בשיר זה חריזה מוזרה: "יופי" מתחרז עם "דופי", "מהלכות" "חושבות" ו"עושות" עם "פחות", "חי" עם "די" ו"די" עם "חי", "אחדל" עם "אחדל" ועם "נפל". חריזה פשוטה, מינימליסטית, פרימיטיבית במידה רבה, וכיוון שהחריזה איננה משועבדת למשקל היא עוד יותר רחוקה מטונליות, קרי, ממוזיקליות.

לשיא ההתכתבות הפרודית של זך עם אלתרמן מגיע זך בבית האחרון של השיר. הבית האחרון של שירו הקנוני של אלתרמן "בדרך הגדולה", שגם עניינו יפי העולם, מסתיים כך:

לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל / וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.

פעמיים "לא אחדל" אצל אלתרמן ופעמיים "לא אחדל" אצל זך ועוד "לא יחדל" אחד בגוף שלישי אצל זך, כדי שעניין ההתכתבות עם אלתרמן לא יחמוק מעינינו. וכמובן ההצהרה הידועה של אלתרמן "ואמות ואוסיף ללכת" זוכה לעיבוד פרודי אצל זך הנופל וקם, כדי שלא יאמרו שנפל, והוא קם, ולו רק לרגע, לחזור ולהלל בעיניים אחרונות את "שלהלל לא יחדל".

הנה כי כן, בניגוד לדברי קוסמן מצאנו מלוא חופניים אירוניה, הרחוקה מפאתוס אמיתי ותמימות. ואסיים בכך שגם אני רוצה תמיד עיניים לראות את יפי השיר ואת העומקים המרהיבים שהוא אוצר במילותיו הפשוטות והמעטות. נתן זך, יהודה עמיחי והשירה הצעירה שבאה בעקבותיהם השתמשו רק בחלק קטן מן המילים במילון, והצליחו בלשון רזה ויומיומית לסנוור עיניים מזה או לפקוח אותן מזה, תלוי בזווית הראייה של הקורא.

פרופ' ניצה ב־דב היא כלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית לשנת תשפ"א