ראשית, ההקשר הביוגרפי: שיריה של שי שניידר אילת נכתבים בעקבות מפץ גדול של חושך במות אהובה ואבי ילדיה. שנית, הכתיבה: מעשה של דיבוב עצמי מתמשך, ניסיון להפוך את קול הצעקה שבקינה לקול מדבר, מתקשר; ושלישית: הכישלון לעשות זאת, שהוא ההישג הספרותי של הספר.
בתוך השקט הנורא של האובדן, מנסה המשוררת לומר דבר מה על צערה ועל חייה שאחרי, ואולי לנסות להשיב את הקול מהמתים. כמו אורפיאוס המנסה בשירתו להשיב את חייה של אהובתו, מנסה המשוררת להשיב את אהובה שלה; וכמו קודמה היווני היא לא תצליח בכך, אך האמנות שתחולל מן האובדן, קולה הצלול, המקונן, משיב אותה עצמה מן המתים ומחולל שירה שאין שניה לה בעמק החיים והכאב.
בשונה מספרה הקודם, ״הוא היה כאן, אני בטוחה בזה״ (אפיק, 2019), ״כל מה שהיא שרה מעלה עשן״ נכתב במרחק מה מהאובדן. בתוך כך, ההלם הראשוני דועך ומפנה את מקומו למיפוי חדש של החסר: שאריות החיים. הניסיון להיות אהובה מחדש. אבל המוות חופה על הכול ותוקף את המשוררת ברגעים בלתי צפויים – מנסיעה בטבע עד קניות בסופר. שוב ושוב היא חווה מסע חדש של העדר ועומדת מחדש בפני האתגר למפות את תוואי האבל.
כבספרה הקודם היא עושה זאת בשורות שיר קצרות המתחזות לשירה בפרוזה, ויוצאות בפרצי חיבור בין הווה להוויה. כמו הציפור החיה או המתה, החוזרת ברבים משיריה, היא נטועה בכאב שבין שני עולמות. המשוררת והציפור הן תמיד שתיים: זו המתה וזו השרה על המוות:
הַצִּפּוֹר (הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם: זוֹ הַחַיָּה בָּעֵץ וְזוֹ שֶׁבַּדַּף. / לִשְׁתֵּיהֶן כָּנָף, רַק אַחַת יוֹדַעַת לָעוּף. הָאַחֶרֶת נֶחְבֶּטֶת / בְּמָה שֶׁמְּדַמָּה לְשָׁמַיִם, נוֹקַעַת מָה שֶׁמְּדַמָּה לְגוּף. אֲנַחְנוּ, / מִשּׁוּם חַמְדָנוּת, נְבַכֵּר אֶת זוֹ הַנֶּחְבֶּטֶת, זוֹ שֶׁטֻּבְּעָה בַּנְּיָר. / מָה שֶׁחַי עָף וְעָף מֵאִתָּנוּ. אָנוּ זְקוּקִים לְדָבָר שֶׁנִּשְׁאָר) / בָּלְעָה בְּדָל שֶׁהֻשְׁלַךְ מֵחַלּוֹן, שֶׁחָשְׁבָה לְמָזוֹן, עַכְשָׁו הוּא / בּוֹעֵר בָּהּ. כָּל מָה שֶׁהִיא שָׁרָה, מַעֲלֶה עָשָׁן.
מתוך החסר נולד ספר שירה יפה מנשוא. כאבה הפרטי של המשוררת והניסיון להתחקות מחדש אחרי השפה, תוך ידיעת הכישלון מראש בעצם הניסיון לתאר את הבלתי אפשרי, מולידים שירה חיונית ועזה. אמנות גדולה נולדת כשהמשורר פוצע עצמו מול מגבלות חמורים, ומול שי שניידר אילת עומדים שניים מהגבולות החמורים ביותר: המוות והשפה. בכוח שירתה היא מצליחה, כמו ברפרוף כנף ציפור, לחצות אותם.
לוּ נִתַּן שֶׁיַּהַפְכוּ הָאוֹתִיּוֹת לְסִימָנִים חַסְרֵי מוּבָן, רֵיקִים / מִפֵּשֶׁר, בְּאַחַת. וְאֶפְשָׁר יִהְיֶה, כִּבְמִקְסָם, לָשׁוּב אֶל תּוֹכָן, / יַלְדָּה לִפְנֵי שָׂפָה. עֲנִי: מִי הָיִית לִפְנֵי אִמֵּךְ. בְּטֶרֶם נִדְחַס / אֶל פְּנִימֵךְ הֶחָלָב הַזֶּה. בְּטֶרֶם אָבִיךְ, בְּטֶרֶם אֲחוֹתֵךְ. / בְּטֶרֶם אֲהוּבֵךְ. עַכְשָׁו אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת אִישׁ, כִּבְמִדְבָּר.
