החורף בשיאו, אך בעבור תלמידי שמינית דתיים זוהי העונה החמה בשנה: סיירות השירות הלאומי פועלות במלוא הכוח, ישיבות ההסדר פותחות את דלתותיהן לשמיניסטים מתעניינים (שבו"שים, בעגה המקומית) והמדרשות לבנות מקיימות ימים פתוחים למתעניינות. בקרב בוגרי החינוך הדתי יש גם מי שמתגייסים ישירות לצה"ל או פונים לעתודות. כך או כך, השאלה הדוחקת "אז מה את/ה עושה בשנה הבאה", עתידה לקבל בקרוב מענה ברור יותר.
בשנים האחרונות ניכרת תופעה של גידול משמעותי במספר הבנות הדתיות הפונות למכינות הקדם־צבאיות המעורבות. המכינות המעורבות – לבנים ולבנות, לחילונים ולדתיים – מעידות מצידן על ביקוש הולך וגובר, ועל כך שמספר המתעניינות הדתיות, בוגרות אולפנות ותיכונים דתיים מכל רחבי הארץ, מצוי במגמת עלייה. בקרב הבנים הדתיים פנייה למכינות המעורבות איננה תופעה חדשה, אך כעת היא צוברת תאוצה גם אצל הבנות. למען האמת, למי שמתחיל או מתחילה להתעניין על אפשרויות קבלה רק בשלב זה של השנה, צפויה לרוב אכזבה: הביקוש העצום כבר הביא לסגירת ההרשמה לשנה הבאה בחלק מן המכינות, ורשימות ההמתנה ארוכות במיוחד.
ככלל, המכינות הקדם־צבאיות מצויות במגמה קבועה של פריחה והתרחבות: בשנת 1998 היו בארץ עשר מכינות בלבד, ב־2008 המספר שילש את עצמו ל־34 מכינות, וב־2018 כבר היו פרושות ברחבי הארץ 47 מכינות. נכון להיום רשומות 58 מכינות במועצת המכינות, ואם סופרים את כל השלוחות של המכינות, כבר מגיעים ל־84 קמפוסים. החלוקה הפורמלית מבדילה בין "מכינות תורניות", כלומר מכינות דתיות, ו"מכינות כלליות" – מונח שבו נכללות המכינות החילוניות והמעורבות גם יחד. בעוד שבמכינות התורניות הדגש הוא על לימוד תורה וטיפוח זהות דתית, במכינות הכלליות מתמקדים בהגות יהודית־ישראלית, ידיעת הארץ ופעילות התנדבותית.
אם בתחילת הדרך נדרשו ראשי המכינות לקושש תלמידים בזיעת אפיים, הרי שכיום המצב הוא שעל כל מקום פנוי יש ביקוש של חמישה־עשר מועמדים. מדי שנה, עם פתיחת הרישום, מתקבלות במכינות אלפי פניות, וראשיהן נאלצים לסרב למועמדים טובים וראויים בשל חוסר מקום. בהקשר זה יצוין כי ייתכן שחלק מהפנייה למכינות המעורבות קשורה גם למספרן המועט של המכינות הדתיות המיועדות לבנות: שתיים בלבד, "צהלי" ו"לפידות".
לאה, מנהלת תיכון דתי: אני שומעת מהבוגרות על הרבה קשיים. לא קל להיות דתייה בסביבה שהיא ברובה חילונית, לא קל לקיים אורח חיים דתי, מערכות היחסים שבין בנים ובנות שונים מאוד ממה שהן למדו להכיר, הן נדרשות לשאלות ולמצבים לא פשוטים
רוצות לצאת מהחממה
הנהירה הגוברת אל המכינות המעורבות מעוררת הסתייגות וחששות בקרב מנהלי תיכונים דתיים ואולפנות. לאה (השם בדוי, לבקשתה) היא מנהלת אחת האולפנות הגדולות בארץ. תלמידותיה מגיעות מבתים דתיים־לאומיים, ברובם מבוססים וליברליים. עד לפני כעשור רובן פנו לשירות לאומי, אך כיום רק כמחציתן עושות זאת. המחצית השנייה בוחרת להתגייס לצה"ל, ובכלל זה לפנות למכינות הקדם־צבאיות.
"הבחירה במסלולים מעורבים היא רק ביטוי אחד של טשטוש הזהות הדתית, הרווח כיום", סבורה לאה. "בנות חשות שכל חייהן הן גדלו בחממה, והן לא רוצות להישאר בה יותר. בעיניי זה חלק ממגמה רחבה יותר של רצון להתחבר לציבור החילוני, וזה בא לידי ביטוי גם בנישואים של זוגות מעורבים ובהעדפת בתי ספר מעורבים. הרצון להתקרב ולהתחבר לציבור החילוני הוא לא בהכרח שלילי, הבעיה היא שזה בא יחד עם התרופפות החיבור לעולם הדתי. פחות שומרים על הגבולות ופחות מקפידים על קלה כבחמורה".
בקרב מנהלות מוסדות דתיים ששוחחנו עימן קיימת הסכמה שהמכינות מציעות עיסוק בתכנים ערכיים ומשמעותיים, וכי הן עושות עבודה משמעותית בהיבט של הכנה לצה"ל ומעורבות אזרחית. ועם זאת, ההסתייגויות מפניהן על הרקע הדתי נחרצות למדי. הטענות הן שהמסגרת המעורבת, בהגדרה, כמעט קוראת לאובדן זהות דתית או לפחות לעידוד זהות דתית על הרצף, ובוודאי שאינה מטפחת ומעודדת זהות הלכתית.
"אני מכירה במציאות שבנות מתגייסות לצבא. זו עובדה קיימת ואני לא מתנגדת אליה", מבהירה לאה. "לא רק שאני לא מתנגדת – אני מאמינה בהכנה, בייעוץ ובליווי לאורך השירות הצבאי. ועדיין, אני מאמינה שיש חשיבות למסגרות שיבססו את העולם הדתי של הבנות לפני הגיוס והיציאה אל החיים, ולשנה ייעודית של למידה נינוחה שתעמיק את המחויבות הדתית. המכינות המעורבות מאפשרות חיבור לציונות, לתודעה הישראלית, לארץ ולהגות, והן עושות עבודה מרשימה ביותר בחברה הישראלית, אך לתפיסתי בנות דתיות צריכות לבסס את השקפת העולם הדתית שלהן לפני מעבר לעולם שהוא כל כולו יציאה מהחממה. הבנות לא רוצות דיכוטומיה, הן רוצות לחיות בין העולמות, אבל בקצה הרצף הזה יש גם חילון. מי שלא מבססת את העולם הדתי שלה לפני הגיוס, מגיעה לקצה הזה בקלות גדולה יותר".
גם הרבנית ד"ר חנה פרידמן, מנהלת תיכון פלך בתל־אביב, איננה מעודדת את הבחירה במסלול המעורב. כר"מית בעברה, שבאה מעולם המדרשות, היא מקבלת החלטה כזו בצער. "יש במכינות המון ערכים, אבל חלק מהחוויה של מכינה זה כור היתוך והיטמעות קבוצתית. כאן בתל־אביב התלמידות שלי חשופות לעולם החילוני בהרבה מעגלים, פורמליים ובלתי פורמליים, אבל זה שונה מהתנהלות קבוצתית אינטנסיבית 24/7. זה משהו שכמעט קורא לאובדן זהות עצמאית ומובחנת. אני מעודדת הליכה למסגרת דתית ובמיוחד למדרשות. יש מטען זהותי דתי שהבנות צריכות עוד להשלים אחרי 12 שנות תיכון. לצערי הבגרות בולעת את האפשרות לעשות בירור זהות מעמיק, ומניסיוני השנה הנוספת שבאה אחרי התיכון, מתוך רוחב דעת, היא משמעותית, ולמדרשות יש המון מה להציע".
קרקע נוחה להתנסויות
החילון הוא אולי האימה הגדולה של מנהלי המוסדות התיכוניים. אך האם המכינות המעורבות הן אכן קרקע נוחה לתהליכי חילון, או שמא ההפך – חידוד הזהויות השונות מעמיק את הדתיות ומעשיר אותה? האם המכינות מעודדות "דתיות רצף", או דווקא מטפחות זהות דתית מובחנת? האם חיזוק הזהות הישראלית משתלב לצד הזהות הדתית־הלכתית, או שהוא תופס את מקומה ובא על חשבונה?
אלקנה שרלו מלמד כבר עשרים שנה במכינות מעורבות. הוא החל לעשות זאת כאברך צעיר בישיבת ירוחם, ועם השנים היה מעורב בהקמת כמה מהן, אחת מהן היא מכינת חצבה, שבה לומד כיום בנו. כיום הוא מלמד בלא פחות מ־23 מכינות, מעורבות וחילוניות, ומנגיש לתלמידיו את ארון הספרים היהודי על גווניו – גמרא, תנ"ך, מחשבה והלכה, וכמובן, עיסוק נרחב בסוגיות אקטואליות מן המציאות הישראלית.
שרלו מכיר את הטיעונים על מגמת התחלנות בקרב דתיים שמגיעים למכינות מעורבות, ואינו מתרגש מהם. "הדתיים לא מתחלנים, אלא נמצאים מלכתחילה באיזשהו מקום על הרצף", הוא סבור. "בשנים האחרונות עולם הרצף הוא העולם המנצח, והחבר'ה נמצאים שם. הורה או רב אולפנה שרואה את הבוגרת שלו הולכת עם מכנסיים, מבחינתו היא כבר בהידרדרות. הפנטזיה של מנהלי המוסדות החינוכיים היא שכל הבוגרים יצאו דוסים־על, שמקפידים על שמירת נגיעה, תפילה במניין ולימוד תורה קבוע. הציפיה הזאת מנותקת מהמציאות. אני מכיר את התפיסה הזאת כי אני מגיע משם. המכינות הן לא אלה שמחלנות, אבל הן כן קרקע נוחה להתנסויות, נגדיר זאת כך. יכולה להיות נערה שלחצו עליה מבחינה דתית בבית ובאולפנה, וכשהיא מגיעה למכינה היא מתחילה לבדוק את הגבולות שלה. היא אולי לא תקפיד על כל הלכות כשרות ותאכל משהו שמישהו חילוני הביא מהבית, אבל היא בתהליך של בדיקה שבסופו היא תפנים משמעויות של בחירות, החלטות ומחויבות. זה יבוא מתוכה ולא מבחוץ".
המכינות המעורבות מצידן מדווחות על אחוזי חילון נמוכים עד אפסיים, ומעידות כי יש בנות שמגיעות אליהן כשהן כבר דתל"שיות. זוהי חילוניות סמויה שהמחנכים וההורים לא מודעים אליה, והיא נחשפת רק בשנים שאחרי התיכון. לכן, לטענת המכינות, נוטים "להאשים" אותן בכך.
"זהות הרצף היא לא רק סוגיה של דתיים, זה נוגע גם לחילונים", אומר יניב מזומן, ראש מכינת מיתרים־לכיש ויו"ר הוועד המנהל של מועצת המכינות. "פעם העולם היה דיכוטומי, אבל היום יש מנעד רחב של זהויות דתיות וצריך להבין את התמונה לפני ששופטים אותה. אנשים בוחרים לא להתנתק לגמרי, משני הכיוונים, וזאת מציאות שיש לה הקשרים תרבותיים רוחניים שנכונים לא רק לגבי עולם המכינות. זה חלק מתהליכים שעוברים על החברה הישראלית. בתוך המכינות אין תנועות דרסטיות של חילון או חזרה בתשובה, אלא תהליכי חקירה של זהות. מה שמנהלי מוסדות דתיים פחות מודעים אליו זה שיש להם בוגרים שהידתל"שו כבר מזמן, רק שהם לא רוצים לשייך את זה אליהם אז נוח להם לקשר את זה למכינות".
בעיני מזומן, חובש כיפה בעצמו כמו רבים מראשי המכינות המעורבות, הגידול במספר הבנות הדתיות במכינות המעורבות מעיד על הערך הייחודי שהן מחפשות. "הן מעוניינות בתכנים כלל־ישראליים ולא רק בלימוד תורה, ומחפשות לבנות זהות מתוך הקשר חברתי רחב וחוויה קהילתית. מכינה עוסקת בשאלות יסוד מהותיות, והיא בית מדרש לשאלות על זהותה ודמותה של מדינת ישראל. זה שלב קריטי, רוחנית ותרבותית. בני נוער שואלים היום את מה שפעם היה מובן מאליו, וזאת הזדמנות חד־פעמית לפני שנכנסים למרוץ החיים. האתגרים שמאפיינים מסגרות מעורבות קיימים בכל מקום. יש אנשים שצריכים את האתגר והוא בונה את הזהות שלהם, ויש כאלה שהתהליך הזה פחות טוב עבורם. לכן חשוב להדגיש שהמכינות לא מתאימות לכל אחד, לא לכל דתי ולא לכל חילוני. נדרשת התאמה שקשורה ברקע, בציפיות וביכולת לשאת פערים. אם מישהו מעוניין להעמיק בשנה של לימוד תורה, אז המכינה היא לא בשבילו".
מיקרוקוסמוס של המדינה
שרלו סבור כי דווקא המכינות המעורבות מאפשרות בחינה של הזהות והעמקה דתית שלא הייתה מתאפשרת במסגרות אחרות. "לאחרונה התקשרה אלי תלמידה דתית מאחת המכינות, ואמרה שהיא והחברים הדתיים מהמכינה מרגישים שיש התרופפות דתית והם רוצים לדבר על זה. איזה דבר מרגש זה. החבר'ה עצמם מתבוננים בעולם הרוחני שלהם ורוצים לתקן אותו. אז נכון שאני יושב מול בחור עם כיפה בגודל אסימון או בחורה עם חולצה גזורה מדי, אבל אנחנו יושבים ביחד ומדברים על איך אנחנו מחזקים את העולם הדתי שלנו ומביאים אותו ליד ביטוי. זה לא היה קורה בישיבת הסדר, זה לא היה קורה באולפנה, וגם לא במדרשה.
"במובן הזה אני בוחר לראות את הצד החיובי. להכיר במציאות, להבין שיש מחירים – ואני מודע להם – אבל האלטרנטיבה לא להיות במכינות מעורבות גרועה פעמיים: גרועה מבחינת ההתפתחות האישית וגרועה לחברה הישראלית. לא מספיק להושיב דתיים וחילונים במשך עשרה חודשים ולתת להם להכיר האחד את השני. צריך לדבר על זה, לעצב את זה, לגעת בדברים רגישים. צריך לאפשר מחשבה הדדית. מתחת לכל הכיף וההכנה לצבא והסדרות בשטח והחיים החברתיים, מסתתר מסע תיקון – גם עצמי וגם חברתי. זה חלק משמעותי מתיקון החברה הישראלית"
אך אם תשאלו את לאה מנהלת התיכון, מחירי ההתמודדות עלולים להיות גבוהים מדי. "אני שומעת מהבוגרות על הרבה קשיים", היא מספרת. "לא קל להיות דתייה בסביבה שהיא ברובה חילונית, לא קל לקיים אורח חיים דתי, מערכות היחסים שבין בנים ובנות שונים מאוד ממה שהן למדו להכיר, הן נדרשות לשאלות ולמצבים לא פשוטים עבורן. ממה שאני רואה, אלה שיוצאות אל המכינות הן לא אלה שמחפשות את דרכן ומסתבכות. לרוב אלו דווקא בנות מאוד רציניות וערכיות, ועדיין האתגרים שלהן גדולים מאוד, מה שמביא לוויתורים דתיים".
שרלו לא מתכחש לכך שקיום אורח חיים דתי קלאסי במסגרת מעורבת הוא עניין מאתגר. "נכון, זה מסובך, לא מתעלמים מזה, אבל אנחנו רוצים לייצר את התשתית שמאפשרת חיים דתיים בלי להתנצל. שבת במכינה מעורבת בוודאי לא דומה לשבת בבית או באולפנה. זו לא השבת הקלאסית, ולמרות זאת שבת היא יום מובחן מאוד, יש ארוחות מיוחדות ושיעורים מיוחדים, ולאף צד זו לא 'שבת רגילה'. גם בנושאי כשרות – אנחנו נותנים את התשתית לכשרות. האוכל כמובן כשר והחילונים לומדים הלכות כשרות בסיסיות, אבל מי שזה לא במודעות שלו כל הזמן, יכולות לקרות לו תקלות ואני מקבל אינספור שאלות.
"ויש, כמובן, הרבה שאלות סביב הסיפור של חברה מעורבת. מה קורה כשיוצאים למסע וכולם ישנים באותו אולם ספורט או אותו מקלט? מה עושים עם שמירת נגיעה כשכולם נוהגים להתחבק כל הזמן? אף אחד לא אומר שזה קל, אבל זה אתגר חשוב ואנחנו מתמודדים איתו. ברור שאני רוצה שבחורות דתיות ישמרו שבת כמו שצריך ושלא יהיו להן התמודדויות, אבל אני שמח על ההתנסויות האלה. מה, בצבא זה לא יקרה? בחיים הבוגרים זה לא יקרה? החיים הם לא בועה. אם אני מדמיין תיקון לחברה הישראלית, זה יבוא דרך המקומות האלה. מהמקומות שאני אשאל את עצמי מה אני יכול לעשות כדי לא לפגוע בך, ולא שאני אדרוש ממך שלא תפגעי בי".
האם התמורה שווה את זה, אני שואלת את שרלו. אם ההתמודדות כל כך מאתגרת, האם הרווחים עולים על המחירים? "זאת שאלה שמעסיקה אותי מאוד, אבל התשובה היא כן, זה שווה את זה. בנימה מבודחת אגיד שאם אוציא ספר הלכה על חיים הלכתיים במכינות מעורבות, אכתוב בהקדמה שמי שלא רואה ערך במכינות מעורבות, שלא יקרא. ההלכה שאני שומר בבית שלי היא לא אותה הלכה ששומרים במכינה מעורבת, אך מכיוון שאני רואה במכינה מעורבת ערך־על של תיקון עצמי ותיקון החברה הישראלית והעולם הדתי, משלמים מחירים הלכתיים. אנחנו עושים שבתות במכינות, ואני עצמי מקפיד לאכול בכל מקום שאני מגיע אליו. בעיניי זאת לויאליות ביחס למקום שאני מלמד בו. לא יכול להיות שאני, הרב הדתי, לא אהיה חלק מזה. יש גבולות ויש גדרות, והשאלה היא נקודת המוצא".
האתגר הוא לא רק הלכתי אלא גם רגשי. אם שם המשחק במכינות הוא לכידות קבוצתית, אז כשמישהו יחרוג ממנו מסיבות זהותיות, הוא יעורר חוסר נוחות ואשמה.
"באיזשהו מובן אני רוצה שדברים כאלה יקרו. אני רוצה שבחורה דתייה תרגיש שאורח החיים שלה יכול לפגוע במישהו אחר, אני רוצה שהיא תחווה את החוסר נעימות הזו. אני לא רוצה לשמור עליה במעטפת. ואני גם רוצה שהבחורה החילונית תשאל: מה אני יכולה לעשות למען חברתי הדתייה? כשאנשים מתנסים בחוויות לא נעימות בצורה מבוקרת, זה דורש מהם לזוז מאזור הנוחות שלהם. באותה מידה, אני רוצה שהחבר'ה החילוניים יזוזו מהצד הבטוח שלהם ויכירו בשני הצדדים של הכפייה. אם בחורה חילונית תשלוף גיטרה בשבת, ואירוע כזה מתרחש בצורה טובה ומבוקרת בתוך קבוצה, היא תעמוד מול החברה הדתייה שלה ותבין שהיא פוגעת בה. ממש לאחרונה היה לנו אירוע שבו אחת הבנות החילוניות העבירה פעילות בשבת וכתבה משהו על הלוח. החבר'ה הדתיים התקוממו, והיא לא הבינה, הרי היא זו שעושה את הפעולה, לא הם. התפתח שיח נהדר סביב זה. כל קבוצה התחילה להרגיש מה קורה לצד השני. הלוואי שאירועים קטנים יובילו אותנו להבין איך מתנהלים במדינה".
יניב מזומן, יו"ר מועצת המכינות: בתוך המכינות אין תנועות דרסטיות של חילון או חזרה בתשובה, אלא תהליכי חקירה של זהות. מה שמנהלי מוסדות דתיים פחות מודעים אליו זה שיש להם בוגרים שהידתל"שו כבר מזמן, רק שהם לא רוצים לשייך את זה אליהם אז נוח להם לקשר את זה למכינות
עד גובה הלב
האם ייתכן, כפי שנטען, שבמוסדות התיכוניים הדתיים משליכים את החשש מחילון על המכינות המעורבות ובכך "מסירים מעצמם אחריות"? עד כמה תלמידי תיכון דתיים מקבלים כלים כדי להתמודד עם אתגרי היום שאחרי? ואם בוגרות מתחלנות כל כך מהר, מיהו שצריך לעשות בדק בית?
"בית ספר תיכון זה מקום שקודם לומדים בו לבחינות בגרות", מודה לאה. "זה כמובן גם מקום שמפתחים בו השקפת עולם, אבל אנחנו לא עוסקים רק בעולמות הרוח הנפש. לכן יש משהו בשנה של לימוד תורה, שמאפשר חניה של שנה ולמידה בנחת, והתעסקות רק בהעמקת הזהות הדתית. יש גם את מרכיב הגיל – בתיכון עוד נמצאים בשלב ההתבגרות, שהוא סוער והפכפך ודינמי ולא תמיד מותיר מקום וזמן לרוגע סביב לימוד רציף. שנה של לימוד תורה היא מכוננת זהות להמשך החיים. בערכים קבוצתיים יש קסם ועוצמה, אך הם אינם בהכרח חלק מכינון של זהות דתית".
במסגרת תפקידו כראש מכינה אירח מזומן לא מעט מנהלים ומנהלות של אולפנות וישיבות תיכוניות, שבאו להכיר מקרוב את עולם המכינות המעורבות ואת התהליך החינוכי. חלקם מבינים כי יש תלמידות שטוב ונכון להכווין אותן למכינות הללו, והם ימליצו על כך באופן פרטני, אך מספר המנהלים שימליצו רשמית על המסלול הזה שואף לאפס. "אני מבין את החשש, אבל צריך להפסיק לפחד", אומר על כך מזומן. "במכינות אני פוגש נוער שמרגיש בטוח בעצמו ובזהות שלו, ובניגוד לחשש של טשטוש זהות – אני טוען שמכינה מעורבת מאלצת אותך שלא להיות מטושטש".
שרלו מצידו סבור כי כבר בשנות התיכון אפשר וצריך לטפח את העולמות שהתלמידים יפגשו ביום שאחרי, וזה לא משהו שצריך לחכות לשנים הבאות. "כמה מוסדות דתיים היום עושים סמינריון גשר? מעט מאוד, וחבל. אני למדתי בנוה שמואל, ובשביעית חוויתי סמינריון כזה וזה היה מדהים. המכינות הבינו את הרעיון הזה, ולשמחתי יש המון תוכניות לנוער שכבר בגיל תיכון מתנסות בחוויה משתפת. אני רואה בזה תיקון עצמי וחברתי, ואנחנו צריכים לא לפחד מלדבר על המחירים ולהתמודד".
אז איך מתמודדים במכינות, ומה עושים כדי לאפשר את העירוב המאתגר? הפתרונות ששרלו מדבר עליהם הם לא רק טכניים ונקודתיים אלא רחבים יותר. "דרך אחת להתמודד היא ־זהות המדריכים, שהם הדמויות שמלוות את התלמידים הכי צמוד. אם בוגרי ישיבות ובוגרות מדרשות יבואו להדריך במכינות המעורבות, החוויה של נראות דתית תהיה נוכחת יותר. דרך נוספת היא להעמיק ולבסס את הגבולות הבסיסיים של חיים משותפים. הצוות במכינות צריך להיות רגיש ומודע לעולם הדתי, גם הלכתית ופרקטית. זה עניין מהותי, שלא להגיע בכלל למצב שמעמיד מישהו במצב לא נוח. עוד דרך היא לשים לחבר'ה מראה מול הפרצוף. להגיד להם, אם אתם באים כי אתם חלק מהעולם הדתי, אז בואו. קומו לתפילה, קחו אחריות.
"בסופו של דבר, המסגרת המעורבת היא לא דבר שלעולם הדתי הקלאסי קל לעכל אותו, לא משנה כמה התאמות נעשה. יש לכאורה בעיה בעצם הפורמט. גם הציונות נתפסה כפורמט בעייתי, ובסוף הבינו שהיא הפורמט הראוי. אז גם אם לא הכול חלק ויש אתגרים, הפורמט ראוי ואפילו הכרח של המציאות. אני כרב דתי במכינה מעורבת רוצה מאסה משמעותית תורנית של בנים ובנות. זה קצת ביצה ותרנגולת, כי חבר'ה לא באים אם הם רואים שאין חבר'ה דתיים. אם יגיעו חבר'ה תורניים וניצור חבורה משמעותית, דברים ישתנו לטובה".
שרלו פוגש את הבוגרים שלו עשור ויותר אחרי שסיימו את המכינות, והמשאלה שלו היא שיפסיקו לבחון את בוגרי המכינות בגיל עשרים, ויבדקו אותם בגיל שלושים וארבעים. "אני מאמין שעולם המכינות המעורבות זורע זרעים משמעותיים להמשך החיים. פוגשים אותם בצבא, בנישואים וגם אחר כך, ויש שם כל כך הרבה טוב. צריך להפנים את כל המבטים החיוביים שאפשר ללמוד מהרש"ר הירש ומהרב קוק ומרבני המזרח, ולהביט על החברה הישראלית לא במבט דיכוטומי ולא שחור ולבן, אלא כקשת שכל אחד תורם את תרומתו.
"אם הדבר היחיד שדרכו נבחן אנשים הוא אורך החצאית או גודל הכיפה, לא נוכל לגדל בני אדם. בחינוך הדתי מצטטים את הסיפור על ר' אריה לוין, שאמר לתלמיד שהסיר את הכיפה: אני נמוך, אני רואה רק עד גובה הלב. זה סיפור מדהים, רק שלא מממשים אותו. במכינות עושים את זה. זה עולם של חיבורים ומפגשים. אני רואה את זה אצל הבן שלי, ואני גאה בו על עיצוב חיים עמוקים דרך מפגש, שאלות ובדיקה. אני רואה את הלב, את הדבר הגדול שמתהווה במכלול החיים האישיותיים".
דור עם ביטחון עצמי
לאה מוטרדת לא רק מהפופולריות של המכינות המעורבות אלא גם מההתעלמות של החמ"ד מהנושא, ומייחלת לתשומת לב מוגברת ואומץ חינוכי. "אין שיח ברמה הארצית, ויש אפילו התכחשות. החמ"ד עסוק בשירות לאומי, בזמן שהבוגרות שלו כבר נמצאות עמוק בצבא. הנתונים מצויים בפני החמ"ד והאנשים שם בוודאי מודעים למציאות סביבם, אבל נראה שהם עסוקים במשהו שהיה קיים פעם, למרות שהמציאות השתנתה. צריך הנהגה וצריך אומץ כדי לייצר שיח רלוונטי עכשווי. ברמה האישית הייתי רוצה שנצליח להיות קשובים להלכי הרוח. אם כל כך הרבה השתנה בחמש שנים האחרונות, אז תוך עשר שנים השינויים יהיו גדולים אף יותר. התופעות העכשוויות יותר חזקות וגדולות מהיכולת לתחום אותם. לבנות יש ביטחון גדול יותר בעצמן וברצון שלהן. הייתי רוצה יותר פתיחות ויכולת להתמודד באומץ עם תופעות הרצף והחילון. לא לחנך בעקבות התופעות, אלא להקדים אותן או לפחות להתמודד איתן.
"ודבר נוסף: יש תמיד איזו ציפייה לפתיחות מצד החינוך הדתי, ואני מבקשת שתהיה פתיחות גם מכיוון המכינות – בהבנה שמגיעות נערות דתיות, וגם להם צריכה להיות הידברות איתנו. בנות נמצאות במצבים מביכים, הן בריאיונות והן במכינות עצמן. גם הם צריכים ללמוד את הנערות הללו, וצריך לכבד את הפתיחות לשני הצדדים".
הרב אהד טהרלב ממדרשת לינדנבאום מכיר היטב את התפר שבין הבנות הדתיות לצה"ל, ומצביע בהקשר הזה על מגמות רחבות יותר שרוחשות בציונות הדתית. "כבר 25 שנה שהמרכז בציונות הדתית מתפורר – הבנים הולכים ימינה מבחינה דתית, והבנות הולכות שמאלה מבחינה ליברלית. אם פעם היו מגיעות ללינדנבאום בוגרות של התיכונים הכי ליברליים שיש, היום מגיעות באחוזים גבוהים בוגרות של אולפנות חרד"ליות. באופן פרדוקסלי, פעם בתי ספר לא נתנו לי להיכנס אליהם כי אני מגייס בנות דתיות, אבל אחרי תקופה מסוימת הם הבינו שמשהו קורה, והתחננו שאבוא כי ראו שהבוגרות שלהן פונות למכינות המעורבות".
טהרלב מזהה שני אלמנטים חברתיים שמשפיעים על המגמות הללו. "הדבר הראשון זה מעמד האישה. המקום של נשים בחברה הולך וגדל, ונשים רוצות לקחת חלק בזירה ישראלית משמעותית כמו צה"ל, ודווקא כי הן באות מהציונות הדתית שרואה בצה"ל ערך משמעותי. הדבר השני קשור בדינמיקה שבין החברה הדתית לחברה הישראלית. החברה הישראלית נפתחת ללימוד תורה וללימוד טקסטים, ונפתחים הרבה מוסדות שיש בהם לימוד כזה. החברה הדתית מושפעת מהשפה הישראלית, ומאחר שהמכינות המעורבות תופסות מקום יותר ויותר מרכזי, הבנות רואות את עצמן חלק מזה".
בשנתיים האחרונות שוקד טהרלב על הקמת אלטרנטיבה למכינות המעורבות בדמות בית מדרש מעורב לבנות דתיות וחילוניות, כשלוחה של לינדנבאום. בעבר הוקמה בבאר שבע מכינה מעורבת־מגזרית לבנות, שאף הוגדרה כהצלחה, אך מסיבות שונות היא נסגרה כעבור ארבע שנים.
בעיני טהרלב, נדידת הזהויות איננה על הרצף, אלא רצון לבנות עולם דתי שמחובר לחברה ולעולם המודרני, אבל יש בו מקום מרכזי לעבודת השם. "זה לא בדיוק תואם את מה שהממסד הרבני חושב, ולכן יש מי שמזהה את זה כחילון. בעומק, אני חושב שכולם רוצים לפתח יסוד של עבודת השם. המכינות עושות דבר טוב לחברה בישראל, אבל הן מתמקדות יותר בהיבט החברתי. למרות שהשלוחה שאני מקים תתפקד גם כמסגרת טרום־צבאית, באופייה היא תהיה דומה יותר למדרשה ולא למכינה כי אני מאמין בהיבט של לימוד תורה".
את הבחירה להקים מוסד לבנות בלבד הוא תולה לא בסיבות הלכתיות. "בבית מדרש יש אלמנט אינטימי, וכשמדובר בלימוד תובעני, משאבים נפשיים מתבזבזים כשיש בנים ברקע. הם הופכים לגורם מפריע, ואת זה אני אומר כגבר. לשמחתי יש כבר רשימה של בנות, דתיות וגם חילוניות, שרוצות מסגרת שכזו. הבקשה הזו עולה מהשטח. אין עוד מוסד כזה, ואני מאמין שזה ייצור מהפך".
ממנהל החינוך הממלכתי־דתי נמסר בתגובה: "מדיניותו המוצהרת של החמ"ד היא לעודד תלמידות דתיות להתנדב לשירות לאומי ולא לגיוס לצה"ל. עם זאת, בשל הצורך לתת מענה למגוון הקהילות והתלמידות, ראוי שכל מוסד חינוכי יכין את הבנות למגוון ההצעות שלפניהן ויבנה תוכנית מיוחדת או מסלול לבנות ששוקלות גיוס או מקד"צ. גם במקום שבו מתנגדים לגיוס יש לתת לבנות כלים להתמודדות ולחיזוקן הדתי. אכן, אסור להתעלם מן השינוי".
