בשנים האחרונות הופכת העיר ירושלים לסצנה תרבותית עשירה וחדשנית, ואמנים רבים מוצאים בה מקור השראה ליצירה פורייה. גם אם ירושלים עדיין איננה מרכז אמנותי כמו תל־אביב, פועלת בה קהילה תוססת ומלהיבה של אמנים ואמניות.
אחד מאירועי האמנות הגדולים בבירה הוא "הביאנלה של ירושלים", המתקיימת זו הפעם החמישית. הקונספט שנבחר לה הפעם הוא "ארבע אמות", מונח שמציין במקורות את המרחב הפרטי של האדם. בתקופה הנוכחית המושג הזה מקבל משמעויות חדשות ומיוחדות, שכן ארבע אמות הן כ־2 מטר – המרחק שנדרש לשם קיום כללי הריחוק החברתי בתקופת הקורונה.
תחת כותרת זו מבקשת הביאנלה לבחון את מקומה וכוחה של האמנות הניצבת בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי – בבית, במשרד ובחלל הסטודיו – ולבדוק דרכים אפשריות לחוויה משותפת של אמנות במרחבים אלו. בביאנלה משתתפים למעלה מ־300 אמנים מהארץ ומהעולם, המציגים אמנות יהודית עכשווית. יצירותיהם עוסקות בשאלות של מרחב וזמן שהתעוררו במהלך מגפת הקורונה, בפרט בזמני בידודים וסגרים.
חזרה לימי בוריס שץ
"הביאנלה השנה שונה מכל מה שהכרנו", אומר רם עוזרי, מייסד ומנהל הביאנלה. ״אנחנו מתכנסים לארבע אמות של יצירה אמנותית, ושואלים על המרחב הפרטי, האינטימי. האם אמנות נמצאת שם? במה היא שונה מאמנות של מרחבים ציבוריים או סמי־ציבוריים? האם יש דרכים 'נכונות' לחלוק אותה עם משפחה, חברים ואפילו זרים? יש כאן הצעה לצאת מהבועה של האמנות הישראלית, ולפתוח חלון לאמנות יהודית עכשווית מרחבי הגלובוס".
בביאנלה מציגים אמנים ואמניות ממדינות שונות ובהן איטליה, טורקיה, בלגיה, ארה"ב, אנגליה, קנדה ואפילו מאיחוד האמירויות. הם מגיעים מכל הקשת הדתית, החברתית והפוליטית. מטרת הביאנלה, לדברי עוזרי, לחבר בין הזהות היהודית לזהות הישראלית, "כפי שהיה בתקופת בוריס שץ, לפני נקודת הפיצול בין היהודי לישראלי. ליצור מעין חזרה למייסדים ולמנסחים של האמנות היהודית־ישראלית".
עוזרי למד פילוסופיה, מדעי המדינה וכלכלה. לאחר כמה שנים בתחום הפיננסי החליט לממש את אהבתו הגדולה לאמנות ונרשם ללימודים במחלקה לאמנות בבצלאל. במהרה הבין שייעודו האמיתי הוא עידוד וקידום העשייה האמנותית, ובעקבות זאת הגה ויזם את הביאנלה של ירושלים. הוא שואף להפוך את תחום האמנות היהודית לאטרקטיבי ואת העיר ירושלים – לנכס תרבותי ולא רק תיירותי; פנינת תרבות המשולבת בהיסטוריה, בהווי ובמרקם החברתי הייחודיים לה.
התערוכות בביאנלה מוצגות במתחמים היסטוריים, במבנים עתיקים המיועדים לשימור ובבתים פרטיים, חלקם בתים בעלי מורשת היסטורית ענפה אשר בשגרה אינם פתוחים לקהל הרחב, ומהווים מעין "הגנים הנעלמים" של ירושלים. הביאנלה, על שלל התערוכות המוצגות בה, מספרת את סיפורה של ירושלים, משקפת את ההיסטוריה העשירה והמרתקת של העיר, וחושפת בפני המבקרים את התרבות הרוחשת בה, מעל ומתחת לפני השטח.
מעטים יודעים מה מסתתר מאחורי דלתות העץ הכבדות והדקורטיביות בתחילת רחוב בצלאל. התערוכה "יקיצה", באוצרותה של אביטל וכסלר, מעניקה הזדמנות חד־פעמית לטייל בחצר היפהפייה המסתתרת מאחורי דלתות העץ הללו. לעיני המבקר נחשף ביתו של האמן, הפסל, ואיש החזון בוריס שץ, "אבי האמנות הישראלית", ומי שייסד בשנת 1906 את "בצלאל – בית מדרש לאמנות ולמלאכות אמנות".
בבית ובחצר הסמוכים לבניינים ששימשו בעבר את בית הספר לאמנות ואת בית הנכות בצלאל, התגוררו בוריס שץ, אשתו השנייה אולגה פבזנר ושני ילדיהם, בצלאל וזהרה. זהרה, האחרונה בשושלת שץ, הורישה את הבית לנין של דודתה, ומאז הוא משמר את יצירתו ומורשתו של שץ. בחלל הבית מציגים את עבודותיהם האמנים פורת סלומון, דבי מרגלית ואוסי ילון. יצירותיהם מתכתבות עם חזונו האמנותי של שץ, ששאף לשלב חול וקודש במרחב האמנות, ומתמזגות עם האווירה הייחודית שנשתמרה בבית מימי מייסד בצלאל.
תערוכה מרתקת נוספת מוצגת לא הרחק משם, בבית ידידו של שץ, הלא הוא אליעזר בן־יהודה, שאשתו, חמדה, שימשה כמזכירת בית הספר בצלאל. הבית, ששמר במהלך השנים על אופיו המקורי, מצוי בבעלות פרטית. מאז מותו של בן־יהודה הוא סגור וחתום בפני הקהל הרחב. תערוכה זו נשתמרה בסוד עד לימים האחרונים, והייתה פתוחה למבקרים מועטים.
הקירות מדברים
התערוכה "קלמבור – מילון לצורפות עכשווית", של האמנית והצורפת העכשווית ענת גולן, הוקמה בשיתוף בצלאל והאקדמיה ללשון עברית. היא מציעה נקודת מבט חדשה על המרחב המשתרע בין שלושה קודקודים: מילה, פעולה ומשמעות. העבודות המוצגות בתערוכה והקטלוג המילוני המלווה אותה, מחברים בין מונחים מוכרים, הגדרות לשוניות ופרשנות עיצובית, ומספקים זוויות הצצה שונות על הקשר שבין הפעולה הטכנית בצורפות ובין ההיבט המופשט והרוחני של המילה. גולן בחרה מילים מתוך עולם הצורפות, שלהן משמעויות בשפה העברית, ובהשראתם יצרה עבודות אמנות. כל מילה בתערוכה קיבלה פרשנות חומרית ועיצובית ייחודית לה. האובייקטים שיצרה גולן נוגעים בסוגיות חברתיות, באתוס הציוני ובזהות יהודית וישראלית.
כך למשל, פעולת הכבישה בצורפות מפעילה לחץ על המתכת הנכבשת. באמצעות הפְּרֵס ניתן למתוח או לדחוס את המתכת ליצירת נפח תלת־ממדי. גולן יצרה תליון עשוי סיכות כומתה ודרגות שנכבשו יחד ללא הדבקה. לדבריה, התליון מבקש להעלות שאלות על השפעת המצב המדיני המתוח בכלל ועל החיילים בפרט.
מבנה מרתק ומסתורי נוסף הוא "בית ליטבינובקי – סטודיו משלך", הממוקם בסוף רחוב כ"ט בנובמבר בשכונת טלביה בירושלים. הבית, אשר נבנה בראשית המאה הקודמת על ידי משפחת סלמן (משפחה ערבית נוצרית) שימש כביתו של עוזר הנציב הבריטי ולאחר מכן כבית המגורים של הצייר פנחס ליטבינובסקי, מגדולי האמנות הישראלית המתחדשת שפעל כאן מראשית המאה העשרים. בבית נמצא כל עזבונו, ובסטודיו שלו נמצאו מאות מיצירותיו ומרישומיו. כיום משמש הבית מרכז אמנותי לנשים, מיסודה של עמותת "סטודיו משלך".
התערוכה "סיפורים שסיפרנו לעצמנו", באוצרותה של מיטל מנור, נוגעת בסוגיות טעונות של זהות, שייכות ומקום.
בתערוכה נוספת משתתפת שאמה מאשתלי, שנולדה וגדלה במרוקו להורים מוסלמים, ומחלקת כיום את זמנה בין דובאי, קזבלנקה וניו־יורק. בעבודותיה היא בוחנת את שורשיה היהודיים והמרוקאיים, תוך התמקדות בצמתים המחברים בין זהותה היהודית והילידית. מאשתלי הוזמנה לשתף פעולה עם לינור מזרחי־כהן, ילידת ארה"ב המתגוררת כיום בירושלים, וחוקרת בעבודתה את מוצאה הסורי באמצעות שימוש בקליגרפיה ערבית. המיצב של מאשתלי ומזרחי־כהן מורכב מרשת של חוטים אדומים ושחורים הבוקעים מהקירות ומהארונות, ומקיפים את חלל הסטודיו. חוטים אלה מהווים מצע שבו השתמשו שתי האמניות כדי לספר את סיפוריהן.
מנור מסבירה כי שיתוף של מידע אישי בתוך מרחב מוגבל דוגמת הסטודיו מעורר שאלות בנוגע לפרטים שאנו בוחרים לחשוף ולהסתיר מאחרים, בייחוד בהקשרים של הגירה ממקום למקום. השימוש בחוט אדום נפוץ במלאכת הנשים המסורתית במרוקו, וגם ביהדות שבה הוא נתפס כקמע המשמש להדוף את הרע ולמשוך מזל טוב. באמצעות קולאז', רקמה, קליגרפיה, ציור, רישום וּוידאו, מזרחי ומאשתלי יוצרות חוויה סוחפת במרחב אישי מוגבל.
בלב שכונת מחנה ישראל, באחד המבנים היפים בירושלים, שוכן המרכז למורשת יהודי צפון אפריקה. מחנה ישראל, השכונה השנייה שהוקמה מחוץ לחומות, נוסדה על ידי הכולל המערבי בראשות הרב דוד בן־שמעון, המכונה גם ה"צוף דבש". המרכז, שהוכרז כאתר היסטורי ואדריכלי, עוצב בידי אמנים שהוזמנו במיוחד ממרוקו. במבנה הנדיר ביופיו מוצגת התערוכה הקבוצתית Hearing Silence, באוצרותה של ונסה דה לויה. בין האמנים המשתתפים: רות קסטנבאום בן־דב, ז'אק ז'אנו, וסילביה בר־עם. התערוכה מתרכזת באופני הראייה החדשים של האדם והאנושות כולה על המציאות, שהשתנו בעקבות משבר הקורונה. אמנים ואמניות חוו שינוי בתהליכי היצירה, כאשר נאלצו להתבודד לתקופות ארוכות בין כותלי ביתם.
על פי האוצרת ונסה דה לויה, "ההתכווצות בבידוד הביאה אותנו לחשוב אחרת על מה שנגלה לעין. מה שנגלה לעין נעלם מהמבט, מצטמצם לשולי המחשבה, נדחק תחת עול ה'אני' … היינו צמאים לחוויות שעדיין לא חווינו, הציפייה תפסה את מקומנו".
בר־עם מציגה בתערוכה עבודות עדינות של קירות בתים. היא ניצבה ברחובותיה של שכונת נחלת אחים בירושלים מול כן הציור, נראית־לא־נראית, מתמזגת עם השכונה. בציוריה היא מתעדת את הקולות הבוקעים מתוך הקירות והבתים, הרגשות והסודות, וחושפת פסיפס שכונתי אותנטי ואחר. בר־עם לוכדת במבטה את היופי, השקט והמסתורין החבויים בעומק מושאי יצירתה, ובמכחולה מעלה אותם אל פני השטח. היא ניצבת מולם בחרדת קודש וניגשת לצייר מתוך קשב פנימי, ענווה ורגישות. ציוריה מזמינים להתבוננות ממושכת ומדיטטיבית.
עבודותיה של בר־עם מוצגות גם בתערוכה קבוצתית המוצגת בפנינה ירושלמית ייחודית – גלריה ארטספייס שבמושבה הגרמנית, הממוקמת בביתה הפרטי של המשוררת לינדה זיסקויט. הגלריה מהווה בית לאמנים ואוהבי אמנות מזה 25 שנים.
יצירה בהשאלה
מתחם תרבותי נוסף הזוכה לתחייה מחודשת בשנים האחרונות הוא בית אצ"ג, אשר הוקם בשנות התשעים על ידי גאולה כהן. מתוך בניין הממוקם על סיפו של רחוב יפו, מהווה בית אצ"ג מפעל חלוצי להרחבת המבט על הישראליות, זהותה ומורשתה.
התערוכה "אור שחור", באצירת המשורר אלחי סלומון, מציגה את יצירותיהם של שבעה־עשר אמנים ואמניות, חרדים ושאינם, בהם לאה גולדה הולטרמן, רעיה ברוקנטל, שי אזולאי ואריק ואליהו בוקובזה. סלומון מסביר כי הוא מבקש לייצר בתערוכה כפל מבטים: "אלומת המבט משתקפת כשהיא נשלחת מן המרחב ה'שחור' ביצירותיהם של אמנים מוכרים יותר ופחות, בעלי זיקה ביוגרפית ישירה אל החברה החרדית. לצידן מוצגות עבודות שנוצרו על ידי אמנים ואמניות ישראלים המשיבים מבטם שמה, אל החרדי בייצוגיו, בקווי התווך והחיכוך שבינו לחברה הכללית. תורתם של חברת הלומדים מוצגת כאן כאומנותם באופן רב־משמעי. העבודות בתערוכה עוסקות בהתמקמות החרדית במרחב האורבני. מיוצגות בה תתי־הקבוצות השונות על הספקטרום שבין תשובה לשאלה, הפלגים, העדות, הגוף החרדי והמעמד הקורבני החרדי, אל מול הדימוי התקשורתי, אל מול התורה המגנא ומצלא בתקופת קורונה, טקסים, מצוות וחגים, ומעליהם הגאולה, כתמה נשזרת".
הרצון לטשטש בין האישי לציבורי ובין הפנים לחוץ הוביל למיזם נוסף והגדול ביותר של הביאנלה, "קח אותי הביתה", במתחם שערי צדק הישן. זוהי תערוכה קבוצתית של כ־300 יצירות אמנות, כאשר כל מבקר מתבקש בסוף הביקור לבחור איזו יצירה היה רוצה לקחת איתו הביתה. בחלק מהמקרים, העבודה תושאל לבתים פרטיים לתקופה של שישה חודשים. הפרויקט עורר סערה קטנה בקהילת האמנים המקומית, כאשר היו מי שמחו על הזילות לכאורה ביצירותיהם, המוצעות בהשאלה לכל אשר ליבו חפץ. עוזרי, לעומת זאת, רואה בפרויקט, שאותו אצר באופן אישי, פתח והזדמנות לאמנים לייצר דו־שיח בין יצירותיהם ובין חללים מעניינים ומגוונים, תוך תקווה שהעבודות יימכרו בסופו של דבר לשואלים.
התערוכה מוצגת בבניין ההיסטורי של שערי צדק הישן, שעבר תהליך שימור ושחזור, וביקור בו הוא חוויה בפני עצמה. במרחק קצר משם, בין כתליו של בית אליאנס ההיסטורי, מוצג אשכול תערוכות נוסף. במסגרת הביאנלה התקיימו ומתקיימים סיורי עומק בתערוכות ובמתחמים השונים, שיחי גלריה ואירועי תרבות, ערבי ספרות, שירה ונגינה, מיצגים, הופעות מחול ולימוד בית מדרשי. הביאנלה פועלת עד יום חמישי הקרוב, 30 בדצמבר, והכניסה לכל התערוכות ללא תשלום.
