פרשייה שאירעה בקיץ 1922, הקשורה בגימנסיה העברית בירושלים, יש בה כדי להדגים את מדיניות שמירת השבת בבתי הספר שהיו תחת פיקוח ההנהלה הציונית בתקופת היישוב, ובכלל את יחסם של המוסדות הציוניים לדת באותה תקופה. אנו למדים עליה מתוך מסמך שהופץ ביולי 1922 בין חברי דירקטוריון הקרן הקיימת לישראל. אחד העותקים הגיע לידיו של זלמן שוקן, בעל רשת בתי כלבו בגרמניה, פעיל ציוני ולימים בעליו של עיתון הארץ, שמאז 1921 שימש כדירקטור־נגיד בדירקטוריון הקק"ל מטעם ההנהלה הציונית. עותק המסמך ועליו סימונים של שוקן שמור בארכיונו של שוקן הנמצא במכון הנושא את שמו בירושלים.
הרקע למסמך קשור בבקשתו של דירקטוריון קק"ל לקבל מהנהלת קק"ל בארץ ישראל פרטים על מקרה של חילול שבת בפרהסיה שנעשה במסגרת הגימנסיה העברית בירושלים בעת טיול של אחת הכיתות בשבת. מורה הכיתה והאחראי לטיול היה יצחק לדיז'נסקי, מראשוני הגימנסיה, מחבר ספרים במתמטיקה שלימד גם בבית המדרש למורים בבית־הכרם, נמנה על מייסדי שכונת בית־הכרם והיה בן דודו של משה סמילנסקי.
הנהלת קק"ל העלתה בבירוריה את הפרטים הבאים על מקרה חילול השבת, ונביא דבריה כלשונם:
המורה לדיז'נסקי נסע עם תלמידי הכיתה השביעית של הגימנסיה לגליל. בהיותם בחיפה יצאו ביום שבת ברכבת למרחביה. כשנודע הדבר הזה בירושלים, נתכנס חבר המורים של הגימנסיה לישיבה והביע פה אחד את התמרמרותו הגדולה נגד המעשה הזה ודרש בתלגרמה מאת מר לדיז'נסקי להפסיק תכף ומיד את הטיול. ועד החנוך [מחלקת החנוך של ההנהלה הציונית] התאסף לדון על המקרה הזה והזמין את מר לדיז'נסקי ואת מנהל הגימנסיה האדון [שלמה] שילר לשם בירור הדבר… האדון לדיז'נסקי הביע בע"פ ובכתב את צערו העמוק על המעשה שעשה והתפטר מלהיות מחנך בכתה.
אחרי בירור דברים קיבל ועד החינוך החלטה שנשלחה לכול בתי ספרנו וזהו נוסח ההחלטה: המעשה של חילול שבת בפרהסיה שנעשה על ידי מורה הגימנסיה בירושלים האדון לדיז'נסקי עם תלמידי כתתו, הוא פגיעה ברוח היהדות והוא ראוי לנזיפה מצד ועד החנוך. אולם בהתחשב בזה שהאדון לדיז'נסקי הביע את צערו בפני ועד החינוך על המעשה שעשה והודיע שהוא רואה חובה לעצמו להתפטר לרגלי זה מלהיות מחנך הכיתה, מקבל ועד החנוך את התפטרותו, מביע את צערו העמוק על המקרה שקרה ומקווה שמעשים כאלה לא ישנו להבא.
התגובות האחידות של מורי הגימנסיה וההנהלה הציונית למקרה מפתיעות לכאורה, שכן לא ההנהלה הציונית ולא הגימנסיה היו ארגונים אורתודוקסיים, ומה להם ולשמירת השבת. אלא שההתנהלות המתוארת עולה בקנה אחד עם מאמצי ההנהגה של היישוב הציוני בתקופת המנדט להגיע להסדרים בענייני דת, כדי לאפשר את השתתפותה של האורתודוקסיה הציונית במאבק הכולל על עתידה של ארץ ישראל. אלה ניתנים להסבר בכך שהציונות החילונית והנהגת המדינה שבדרך היו קשורות לרבדים העמוקים של הרציפות ההיסטורית היהודית, ותהליכי החילון לא לוו בעוינות לדת כשלעצמה.
לא קראו לזה הדתה
בציונות החילונית, ובכללה בתנועת העבודה, הייתה קיימת שניות: התנגדות להלכה ולממסד הדתי, אך זיקה דתית בפועל שנבעה ממקורות יהודיים. הציונות החילונית מעולם לא התנתקה ממורשת המסורת היהודית, וזו פיעמה בתודעה הלאומית ובביטוייה הסמליים והמעשיים בהקשרים שונים. הרציפות ההיסטורית היהודית הייתה מרכיב מרכזי בתפיסתה, ואף שהתנערה מן הפרקטיקה ההלכתית האורתודוקסית – היא לא הייתה עוינת לדת כשלעצמה ולא ביקשה למחוק את יסודות הזהות היהודית. להפך, הם היו מרכיב בתודעתה.
לכך יש להוסיף כי ליכוד השורות, שהיה הכרחי להשגת המטרות המדיניות, חייב ויתורים הן מצד האורתודוקסיה הציונית הן מצד הציונות החילונית. האורתודוקסיה הציונית סירבה להתפשר בכל הנוגע למעמד האישי ולשמירה על ההלכה במישור הציבורי.
גם בקק"ל, פרי יצירתה של ההסתדרות הציונית, נטמעו יסודות מן ההוויה הדתית־היהודית. הבולטים שביסודות הללו הם עצם מהותה של קק"ל, המקיימת את האידאה המקראית שלא למכור את הארץ לצמיתות, שמירת השמיטה בקרקעות קק"ל והכנסת הסעיף של שמירת השבת לחוזה החכירה עם חוכרי אדמותיה. כבר בעשור הראשון של המאה ה־20 הבטיחו ראשי קק"ל לאנשי המזרחי להתחשב בעמדתם כל אימת שקק"ל תצטרך לקבל החלטות הקשורות לדת. ואכן, קק"ל הצהירה שבעניינים הקשורים בפרהסיה היא לא תפגע בערכי הדת והשבת, ודיני השמיטה יישמרו בקרקעותיה. בשנת השמיטה הראשונה שבה עמדו קרקעות לרשות קק"ל, שנת תר"ע (1909־1910), נהגה קק"ל בקרקעותיה כמצוות הרב קוק ו"מכרה" אותן על פי כללי היתר המכירה.
כל זה עמד ברקע רגישותו של דירקטוריון קק"ל למקרה שאירע בגימנסיה. קק"ל, שכיתר ארגוני ההסתדרות הציונית קיבלה עליה את שמירת השבת בפרהסיה, לא הייתה יכולה להישאר אדישה למקרה.
לצד זאת, מעניין כי חבר הדירקטוריון זלמן שוקן, שנהג להדגיש בכל המסמכים שקיבל את המילים וחלקי המשפטים שהיו חשובים מבחינתו, הדגיש הפעם את המילים "להתפטר לרגלי זה מהיות מחנך הכיתה", והציב לידן סימן שאלה. מה עומד מאחורי סימן השאלה? האם הביע בכך שוקן את הסתייגותו מהצעד החריף שנקט המורה יצחק לדיז'נסקי?
כך או כך, נמצאנו למדים מהמקרה המתואר כי הציונות הכללית שימרה זיקה עמוקה לשורשי היהדות; אין שום הצדקה למנוע מהדור הצעיר להכיר שורשים אלו. בתקופת היישוב לא קראו לכך הדתה.
פרופ' יוסי כץ הוא ראש הקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר־אילן, חתן פרס ישראל לשנת 2016 בגיאוגרפיה וידע ארץ ישראל
