הדיון במסורתיות שנערך גם בין דפי מוסף זה בשבוע שעבר, מכיל בשוליו שתי הנחות יסוד הטעונות בירור. האחת היא השיוך של התופעה לעדות המזרח, והשנייה – חיבור התופעה המסורתית עידו המודרני.
למען האמת, מרבית העם היהודי, במזרח ובמערב, נהג בפרקטיקה מסורתית. מעטים הקפידו קלה כבחמורה על כל המצוות. היהודי שמח במצוות שקיים, ובאשר למצוות שלא קיים, לעיתים חש נקיפות מצפון ולעיתים הסתפק במשיכת כתף ופלט אנחה קטנה. היה לו חבל, אך הוא מעולם לא חשב לעשות מכך אידיאל. שיח המסורתיות שהתפתח בשנים האחרונות, מנסה לתת שם ומקום לתופעה שמעצם טבעה מתנגדת לשמות, הגדרות ומקומות. וכאשר מתעורר שיח, כדאי לבחון את האינטרסים והכוחות המעירים אותו.
בשנים האחרונות אנו עדים לשתי תנועות מנוגדות. האחת היא תגובת נגד לחילון המנוכר, המתבטאת בפריחת בתי מדרש אלטרנטיביים, מכינות חילוניות, מוזיקה השואבת רעיונות ממקורות עתיקים, וגם החזרת ריטואלים שונים לחיי המשפחה כמו קידוש, חגים, טהרת המשפחה, מנהגי חתונה ואבלות או המצאות חדשות כמו הפרשת חלה.
לצידה מתקיימת תופעה הפוכה, של נטישת ההגדרות והשיוך הדתי. לרוב לא מדובר בטריקת הדלת הרועמת של תקופת ההשכלה. זוהי נטישה מהוססת, מעט מיואשת, עייפה מהעסקנות הפוליטית והקהילתית ומהאובססיה הסוציולוגית שהפכה לנטל. כך הופיעה לה עייפות רהויה. הקיום הבנאלי של הממסד הדתי, הומר בבנאליות של שגרה חסרת תכנים.
תחושת חוסר התוכן חיפשה תבלין שייתן טעם לזמן החולף. התבלין המסורתי נראה נגיש וקל, לא דורש מאמץ. לכאורה אין בו טוטליות, ולמתבונן מבחוץ הוא נראה חסר מחויבות. העולם הדהוי והשמוט היה צמא לפתרון מעין זה, והוא עט על המסורתיות. ומכיוון שמצע גידולם של הנוטשים העייפים היה מבוסס על אידאולוגיות והגדרות חמורות, הם חשו צורך לייצר שיח על המסורתיות; להפוך את התופעה העממית והעמוקה, שחמקה מהמסגרת האידאולוגית, לתופעה מוגדרת וממוסדת.
אלא שהמסורתיות אינה שיח, היא קיום. זוהי הוויה מלאה שאינה מכירה את קידוש הבינוניות והעייפות. היא גם לא זקוקה לאידיאולוגיות. היהודי ששמח להגיע לבית הכנסת לא מתרץ את אושרו ברעיונות חובקי עולם. בית הכנסת הוא ביתו, ולשאלה מדוע הוא רואה בו בית הוא מן הסתם יענה: “ככה”.
גישה רכה אינה הסכמה
מיתוס ידוע מספר על רבנים שונים, בעיקר מעדות המזרח, שקיבלו את המסורתיות. זו הוצאת שם רע. הרבנים התנגדו לחילול שבת מכל סוג, לצורות בילוי לא צנועות ולכל דבר שחרג מגבול ההלכה. אכן, ניתן למצוא אצלם גישה רכה ולא לוחמנית כמו זו שהתגבשה אצל יהדות אשכנז בתקופת ההשכלה, אבל גישה רכה אינה הסכמה.
בניגוד לדעה הרווחת, המסורתיות מסתדרת מצוין עם המודרנה, אך היא מתקשה להלום את הליברליות. הליברל משתדל לחמוק משיפוט, ולכן קשה לו לעצב סולם ערכים חלוט. לעומתו, המסורתי מסוגל לקבוע דעה נחרצת באשר לסוגיות של ימין ושמאל, להט”ב ודתיות, ובה בעת להשתתף בחתונה להט”בית של קרוב משפחה כשם שעשה יגאל גואטה. לא מדובר בחופש פוסט־מודרני, אלא באהבת המשפחה ותחושת האינטימיות שהמשפחה מעניקה. הגישה הליברלית הקיצונית אינה יכולה לקבל אינטימיות. כאשר הכול פתוח לכל עבר מופיעים חוסר ביטחון והיעדר יציבות, והאינטימיות מתמוססת.
בסופו של דבר, הקיום היהודי נאחז באותה ביתיות, בברית ובאינטימיות. בנוסף, הקיום היהודי זקוק גם לקורטוב של טוטליות, שבלעדיה אין הוויה דתית עמוקה. הניסיון לעגן ליברליות בעזרת המסורתיות יאבד גם את היתרונות הליברליים וגם את מהותו של עמוד השדרה היהודי ההיסטורי.
כדוגמה לכך אביא את מה שסיפרה לי במרירות רבנית ואשת חינוך, על נשים שמבחינה הלכתית אינן שומרות שבת, אבל נאבקות נגד עליית נערות לתורה. מנקודת מבט הלכתית אין ספק שהיא צודקת, אבל המסורתית מחפשת את הביתיות. היא זוכרת את סבתה האהובה שלא עלתה לתורה אבל נחשבה לדמות מופת בקהילה ובמשפחה. דוגמה נוספת היא עולה מצרפת, ששאלתי אותו אם הוא דתי. מה פתאום? ענה לי. האם אתה חילוני? חלילה, החזיר. ואולי מסורתי אתה? ממש לא, כעס. אם כן, שאלתי, מי אתה? אנחנו צרפתים, ענה. לתמיהתי סיפר לי על אחיו שמקפיד להגיע כל שבת לבית כנסת בתל־אביב שבו מתפללים כמנהג אבותיו. מכיוון שהוא גר במושב מרוחק הוא נוסע ברכב, אבל, הסביר בן שיחי, הוא נוסע בלי וויז משום שאסור להשתמש בטלפון בשבת.
כאדם שנאמן להלכה קשה לי לקבל רעיון זה, כשם שקשה לי לקבל מוסר בנוגע לעליית בנות לתורה מפי מי שאיננה מקפידה בהלכות שבת. אולם סיפורים אלו ודומיהם חושפים את המתח שבין העולם הליברלי לעולם המסורתי.
מה מגמת הליברלי בניכוס של המסורתי? אחד מחבריי הרבנים טען שהרבה פחות נוח לאדם להחשיב עצמו לדתי לייט, שהוא כינוי גנאי, מאשר למסורתי ששורשיו מרובים ועבותים. איני יודע אם זאת הסיבה. להערכתי הניסיון לחבור למסורתיות נובע מרצונם של דתיים ליברליים להרחיב שורות ואולי לקבל אישור מחלקים נוספים של החברה. קשה לקבוע אם יש צורך בכך. העולם הליברלי מאתגר את הדיון הדתי ואף מעשיר אותו גם ללא חיבור למסורתיות, אבל טבעה של השקפת עולם שהיא מנסה לגייס לה אוהדים. ספק אם ימצאו. ייתכן שכפי שהראינו, אלו עולמות רחוקים.
בדבריי לא באתי לקבוע דברים אלא להציע נקודת מבט ודיון. ההתלהבות מפריחת המסורתיות עשויה לאכזב. כשם שתומכי ארץ ישראל השלמה התאכזבו בהגיעם מלב יהודה ושומרון למעוזי הליכוד, כך עשויים קהלים שונים לאבד את מה שתלו במסורתיות. על מנת לחבור לדבר, יש לדעת את שפתו וזו נרכשת רק מתוך תום לב ולא מתוך רצון לנכס.
התופעה המסורתית תמשיך לפעום. היא עושה זאת מאות ואלפי שנים, ומעידה בדרכה על החיוניות של הקיום היהודי. כדי שלא תהפוך לצד נוסף בעימותים הרבים ולא תאבד את קסמה וסודה, כדאי לוותר על הפיכתה לתנועה אידיאולוגית.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל־אביב
