אירועי העבר מעצבים את יחסנו לאומות העולם בהווה

בספר במדבר תיאר בלעם הרשע את עם ישראל במילים: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". האם זהו אידיאל או שמא תיאור מציאות? האם יש לעם ישראל איזשהו ייעוד אוניברסלי? ננסה לענות על שאלה זו במהלך עיוננו, וכדרכנו נשים פנינו לציונים היסטוריים אשר מוזכרים בפרשה.

חמישה אזכורים למאורעות עבר יש בפרשת כי־תצא. שניים מהם קשורים למצוות: לזכור את שאירע למרים כדי להימנע מאיסור לשון הרע: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְמִרְיָם"; וזכירת עבדות מצרים במסגרת הציווי על מתנות עניים, פרט ועוללות: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (כד, כב)".

שלושה אזכורים היסטוריים נוספים מעמידים את עם ישראל לא רק מול עצמו אלא מול אומות העולם. הראשון מתייחס לעמון ומואב:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ… לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

השני מתייחס לאדומים ולמצרים:

לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'.

השלישי מצווה לזכור ולמחות את זכר עמלק:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ־לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

נראה כי לא בכדי, דווקא בפרשה העוסקת במלחמה, בציווי על אשת יפת תואר ובהכנה לקראת כיבוש הארץ, מציין משה רבנו שלוש בחינות ביחס לאומות העולם.

לא נשכח ולא נסלח

ברובד הבסיסי, היחס נובע מההיסטוריה המשותפת. העמונים והמואבים הם "רחוקי משפחה", בני בניו של לוט. ואף על פי כן, שני דברים רעים טורחת התורה לציין בעניינם. האחד מוסרי – "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם", והשני רוחני – "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם… לְקַלְלֶךָּ". שני הניסיונות לא צלחו, הקב"ה ברחמיו הושיע אותנו מתחת ידיהם ועם ישראל חי. אבל היחס שהתורה מצווה לנהוג כלפיהם הוא סוג של לא תשכח ולא תסלח: "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם".

לעומתם ניצבים האדומים והמצרים, שכלפיהם הציווי הוא לא לתעב, כפי שמבאר המלבי"ם:

בכל מקום שיבא בכתוב טעם לאזהרה הוא מפני שהוא מנגד לשכל האנושי, וכן כאן. כי לפי שכל האנושי היה נכון לתעבם (=את האדמי). רק כי אחיך הוא, ואמר בספרי גדולה אחוה.

לא תתעב מצרי – גם אותם היה נכון לתעבם, אבל כי גר היית בארצו וכמו שאמרו ז"ל גדולה אכסניה.

תיעוב הוא תחושה הנוצרת מגועל ושנאה, ולפעמים היא פשוט נובעת מהתנשאות. לכן, אף שעל פי ההיגיון ראוי היה לתעב את המצרים והאדומים, מצווה אותנו התורה לא לתעב. האדומים הם אחים מהמשפחה, ועובדה זו גורמת לכך שהקשר חזק מהיכולת לנתק אותו. המצרים אירחו אותנו, ועלינו להעריך את האכסניה שהם סיפקו לנו. התוצאה ביחס לשתי האומות זהה: בניהם מהדור השלישי יכולים לבוא בקהל.

הסוג השלישי הוא עמלק. הציווי הוא חד: זכירה ומחייה. אבל גם שם התורה טורחת לנמק מדוע. זכור את אשר עשה, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. אם נמשיך את הכיוון של המלבי"ם, שהתורה מבארת במקום שהשכל מתנגד, הרי שגם הציווי למחות את זכר עמלק מתחת השמיים מנוגד לשכל האנושי, אבל זו המצווה וזה רצונו יתברך.

לאומיות ללא שנאה

מתוך שלוש הדוגמאות עולה תמונה מורכבת כלפי אומות העולם. ביחס לעמלק, משה יודע שלרוב הדור הצעיר, דור באי הארץ, אין מושג מה קרה במלחמת עמלק. הם גדלו רק על הסיפורים, ולכן הדיוק בסיפור ובניית התודעה הלאומית הם קריטיים. על התנהגות חסרת רסן ומוסר אין שום מחילה, יש חובה לזכור ולפעול, אבל הפעולה מותנית בתנאי חשוב: "והיה בהניח ה' א־לוהיך לך מכל אויביך מסביב". התנאי אינו מקרי. דווקא בשעה שיהיה טוב לאומה, כאשר היא תגיע אל המנוחה ואל הנחלה, לתקופה שבה יש נטייה לשכוח, לסלוח ולהכיל, מצווה התורה לזכור ולמחות.

ביחס למצרים ולאדומים המציאות שונה. אמנם גם אצלם לא ליקקנו דבש, ולא מדובר בחסידי אומות העולם. אבל התורה באה ללמד אותנו שרגש הלאומיות אינו מצדיק תיעוב ושנאה. אומה שהיא ממלכת כהנים וגוי קדוש, אינה יכולה להתעלם מקמצוץ של טוב או מקורטוב של קרבת משפחה. גם זה מסר לדור באי הארץ; בשום פנים לא לשכוח את העבר, ולא לתעב נכרי רק כי הוא לא מעמך.

היחס לעמון ומואב מרתק, ובו משה מזכיר שני אירועים. הראשון היה נסתר, ורוב העם לא חווה אותו. הסיפור של בלעם ובלק מתרחש מחוץ למחנה ישראל, שאינו יודע כלל ממזימתם, ואולי רק כאן הסיפור עובר ממשה רבנו אל העם כולו. בסיפור השני, זה הדור שכן יצא למלחמה מול בני עמון וזוכר את התאכזרותם של העמונים והמואבים שלא קידמו אותו בלחם ובמים. התורה באה ללמד אותנו שעל כך אין מחילה, ודווקא מתוך חוסר המחילה מתבארת היטב חובת המוסריות המלחמתית שלנו. מהעובדה שעמון ומואב נענשים על סירובם להעניק לחם ומים לומד עם ישראל לעצמו, שגם כאשר אינך אוהב מישהו יש גבולות של מוסר אנושי שאותו לא פורצים.