כישרון הביטוי וכישרון ההרגשה הם מתנות גדולות אך גם כבדות. מרים יחיל, אלמנת מלחמה בת 21, נתברכה בהם. מרים יחיל־וקס, אשת תיאטרון וספרות בשנות השבעים לחייה, שנתקלה בצרור מכתביה־יומניה של עצמה הצעירה מהימים ההם, היססה אולי אם לתת פומבי לחומרים הלא־קלים שמצאה, אך הבינה כנראה כי הכישרון מחייב. כך זכינו במתנה גדולה אף אנו.
בעלה של מרים, יונתן, קצין רגלים, נהרג מירי צלף בתחילת הקרבות בירושלים במלחמת ששת הימים. אבלהּ היה נורא, תגובותיה לעיתים קשות ולא רציונליות. לומר שהמכתבים אל האהוב המת עוקבים אחר שלבי ההתמודדות עם האבל יהיה נכון, אך חלקי מאוד. לפנינו, בדיעבד, רומן שערכו היה רב גם לו היה בדיוני לחלוטין. מכתביה של מרים הם פרוזה מעולה, דקה באבחנותיה, בוררת את הראוי לציון, יפהפייה בתיאוּרֶיה, גמישה בלשונה, ומבריקה במובאות הספרותיות שהיא – בחורה צעירה והלומת יגון, שכותבת לא כדי שמישהו יקרא – בוחרת לשבץ בדבריה.
אל המכתבים ליונתן נוספו בהמשך השנה מכתבים לחברה, שירים שכתבה אז, וכן קטעי פרוזה, אולי מאוחרים יותר, המדובבים דמויות אחרות או פורסים עלילת־רקע אישית שתחילתה מוקדמת יותר. בקטעים הללו, ולפעמים אפילו במכתבים, נדמה לפעמים שהעלילה אכן בדיונית. הייתכן, למשל, שהשתתפות החטיבה הירושלמית בקרבות הייתה שגיאה, שנגרמה מכך שמכתב מן המטכ"ל שנועד לשנות זאת לא הגיע ליעדו והתגלגל בטעות לצרור חפציו של יונתן?
אך גם החלקים האישיים יותר הם הרבה מעבר לסיפור "רגיל" של שכול – בשל כישרונה הספרותי, אבל גם בשל ייחודן של הדמויות. כזה הוא למשל צמד קצינים, חברים של יונתן מהטכניון, שהתמסרו יחדיו לתמיכה מתמשכת באלמנה הצעירה, שהיא מכנה בהומור "משמורת משותפת". נופך חשוב מוסיף ההקשר הציבורי של המשפחה. יונתן יחיל היה בנם של הדיפלומט חיים יחיל, ששימש אז יו"ר רשות השידור, וההיסטוריונית לני יחיל, שהיו מקושרים לראשי ממשל ולאישים ידועים. ידיד המשפחה יהודה עמיחי, המכונה בספר "המשורר המורה" (שמות כל הדמויות שונו בספר וזיהויין טושטש), כתב לזכרו של יונתן את שירו "אין לנו חיילים אלמונים".
חיים יחיל, האב השכול, הוא מעין אנטגוניסט לדמותה של מרים. כמוה, ועם זאת באופן שונה, נפילתו של יונתן שברה אותו. לזמן מה, לאחר האסון, שרר ביניהם קרע: בימי השבעה התפרץ חיים בביקורת על מרים, בגלל האופי הקליל כביכול של התנהגות החבר'ה שבאו לנחם אותה. מרים השביעה אותו מאז מרורים ודרשה ממנו התנצלויות חוזרות ומשפילות. הכּנות הבלתי־מחמיאה שבה היא מתארת את התנהגותה הקשה כלפיו, דומה לזו שבה היא מתארת את מחשבותיה החשדניות על אחרים; אך הפיצוץ ביניהם מגלם עניין עקרוני יותר בספר.
חיים, מתוך היותו איש ממסד, ציוני מהדור הישן ויֶקה, הוא נציגו של השכול ה"ממלכתי", המאופק והקולקטיבי ומחפש הפשר. מרים סולדת מהתרבות הזאת, מהטקסים ומביטויי "משפחת השכול", סלידה שהיא אולי המוטיב הראשי בספר. תגובות השניים למלחמה הפוכות: חיים פעיל בתנועה למען ארץ ישראל השלמה; מרים מסרבת אפילו לבקר בירושלים העתיקה, מזדהה עם ה"נכבשים" ומפגינה חוסר הזדהות עם כל עניין לאומי למעט מותם של חיילים.
בכך, מרים היא מעין מבשרת של הלך רוח שנפוץ כעבור כשנתיים, בימי מלחמת ההתשה. אך היא אינה מצטיירת כאדם פוליטי או אידיאולוגי. עמדתה רגשית, אינסטינקטיבית. היא מבוטאת כגילוי לב, לא כפולמוס. דווקא משום כך, ספרה היפה הוא גם מבוא אותנטי להבנת השמאל הישראלי.
