משלחות נוער לפולין הן עניין שנוי במחלוקת, עם יתרונות משמעותיים וחסרונות לא מבוטלים. היתרון המרכזי בעיניי הוא ההזדמנות וההנעה לפתיחת שיחה בין־דורית על שואה ותקומה, על בני אדם ועל הקב"ה, על לאומיות ותיאולוגיה, על רשע ואנושיות, על ציות ובחירה, על עבר והווה.
כשנסעתי לפולין, לפני 28 שנים, כתב לי אבי, פרופ' אבי רביצקי – חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל לשנת תשס"א, אשר עד לפציעתו בתאונת דרכים בשנת 2006, היה קולו היהודי, הסובלני, המסורתי והמקורי נשמע בכל נושא הקשור בדת ומדינה, בזהות יהודית, בתיאולוגיה ובזיכרון היסטורי ועכשווי; קול שחסר כיום לרבים במרחב הישראלי – מכתב מרגש, שנשאתי בלבי תקופה ארוכה. זהו מכתב אישי־ציבורי, השואל מעומק הלב והאמונה את השאלות הגדולות שמעורר זיכרון השואה – על זהות יהודית, על מדינת ישראל שקמה מן ההריסות ועל הסתר פנים ובקשת א־לוהים.
חזרתי אל המכתב הזה לאחרונה, כאשר בתי הבכורה נסעה לפולין, לפקוד את הקבר היהודי הגדול בשם כולנו. המילים הטובות ביותר שיכולתי לצייד אותה בהן היו מילים אלו, הרלוונטיות בעיניי להתמודדות המתמשכת של כל החברה הישראלית והיהודית עם זיכרון השואה ולקחיה. הנה המכתב המתפרסם כאן לראשונה.
תשרי תש"ן
ילדתי היקרה,
את חוזרת הלילה אל האדמה שגידלה את אבותייך ואת אמותייך, לאורך עשרות דורות. כל הסיפורים, הספרים והסופרים יצאו משם: רדום ורדומסק, ורשה ולודז', פייטריקוב וקמינסק, קאטוביץ וקראקוב. יש סיפורים שכבר שמעת ויש סיפורים שעוד תשמעי – כל חייך – ולא תוכלי להימלט מהם, וגם לא תרצי להימלט ולהינתק מהם. לכן, כשתסתכלי מחר מן האוטובוס החוצה ותראי את שלטי הדרכים, תרגישי כאילו הכול מוכר, כאילו חזרת "הביתה", והרי סבא שמואל, לפחות, הרגיש (ומרגיש?) כאילו היה לו שם בית. ואמנם, שם התפללנו, שם ישבנו – גם בכינו, גם שמחנו, גם גידלנו ילדים וכתבנו ספרים. והגויים מסביב שימשו לנו מין רקע טבעי – כמו הטבע עצמו – שמפעם לפעם אמנם קם ומאיים, ואפילו פוגע, אבל הרי בלעדיו אי אפשר.
אבל את גם חוזרת הלילה אל האדמה שבלעה אותם חיים, שרצחה וירשה וכיסתה את דמם. את נוסעת אל הגויים – שרובם שתקו נוכח האימה וחלקם היכו ושפכו דם רב, ומיעוטם סיכנו את חייהם כדי להציל (כך ניצלו סבתא ציפורה וסבא מרדכי). את דורכת על המקום שבו התפרץ הרע האימתני והמחריד ביותר בהיסטוריה של האדם, הרבה יותר ממה שאפשר להעלות על הדעת. והוא התפרץ דווקא נגד סבא וסבתא שלי, ונגד כל זקנינו וכל ילדינו, ועוד מאות רבבות הורים ואחים, קרובים ורחוקים. אף פרשיות הקללה שבתורה, הקשות ביותר, לא תיארו ולא העלו בדמיון נבלה ונוולה כזו ו"עונש" כזה: "כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך". הצורר לא קרא בתורה!
פעם קראתי בספר כיצד ישבו בבונקר שניים מגדולי הדור – ר' אלחנן וסרמן ור' אברהם גרודז'נסקי – ולמדו תורה; ולפתע התפרצו הנאצים והיכו אותם והשפילו אותם עד עפר ולקחו אותם אל המוות. והדבר נראה לי כביכול נגד הטבע, נגד חוקי הבריאה, שהרי תמיד למדתי שהרוח והתורה הן שחייבות לנצח! וסיפרתי את רגשותיי לאחי, והוא התפרץ: "הקב"ה עושה צחוק מעצמו ומתורתו". האם אלה דברי כפירה או אולי זוהי התגובה הדתית העמוקה, העמוקה מכול? האם לא כך הגיבו אברהם ("חלילה לך מעשות כדבר הזה!"), ומשה ("האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?") וירמיהו ("מדוע דרך רשעים צלחה?").
מחר תלכי בגטו ורשה. כשהלכתי שם לפני חמישה חודשים, ליד בניין הגסטאפו, ראיתי בעיניי ושמעתי באוזניי את היהודים הנאספים שם, יום אחר יום, להישלח לטרבלינקה. ממש ראיתי מולי ישישים חיים, כפופים, ויהודים בוכים בסתר. ידיד אחד, שהיה שם לידי, אמר אחר כך שהחוורתי ורעדתי. גם חיפשתי מישהו להכותו. ואחר כך נזכרתי בכך שכאשר סבתא ציפורה היססה האם להביא ילדים יהודים חדשים לעולם, סבא מרדכי אמר לה שאסור לתת לצורר לנצח! אז הבנתי שאתם, ילדיי – זוהי התגובה הנאמנה היחידה שיש לי. תגובה גדולה ונאדרה. ועכשיו את הולכת שם חופשייה וטובת לב, ונאמנה לברית, עם עיניים יהודיות ישנות־חדשות, ואני גאה בך כל כך. ואפילו הקב"ה ייאלץ עכשיו לענות אמן אחרינו, לבחור בנו מחדש ולקיים סוף סוף את הברית.
אני רוצה שתרגישי שם חרדת קודש וחרדת טומאה. למרות שאת הולכת בקבוצה, אל תניחי ליסוד החברתי להשתלט עלייך. תהיי עם כולם, אבל גם עם עצמך, ותרגישי, ותביני, ותחזרי גדולה יותר בנפשך. אני זוכר, כשסיפרתי לכם על נסיעתי שלי את בכית בשקט. מותר לך לבכות שם הרבה. אבל תזכרי כל הזמן שיצאנו משם ויש לנו בית ואנו עושים את מה שהם רצו וחלמו הרבה. הרוצחים הטביעו בנכדיהם זיכרונות של טומאה ואשמה, שקשה לברוח ממנה ואין לאן להימלט ממנה, ואילו הנרצחים הורישו לנכדיהם זיכרונות של טהרה ואהבה. מי ניצח בסוף? אולי באמת ר' אלחנן וסרמן ור' אברהם גרודז'נסקי הם שניצחו? אמנם כן, המחיר היה כבד מדי, כבד מנשוא, ואפילו התחייה והתקומה אינן נחמה לכך. לכן נספוד ונחיה בעת ובעונה אחת, ואת תלדי ילדים משלך שישירו שירים ויבכו להולכים.
סיפרתי לך הרבה על האימה של אושוויץ. אינני רוצה לכתוב על כך. אני בוחר לשתוק על כך. לכי לשם, התפללי ליד המשרפות ואמרי תהלים בתוך האימה. אולי האדמה תשיב פעם את הגזלה והקב"ה יגיד לנו למה הסתר הסתיר את פניו ביום ההוא. כך אמר לי שם חסיד אחד, בשם ר' ישראל מריזין: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע" – כשלעצמי, אמנם לא אירא, אם כן, מדוע אני כואב וירא? – "כי אתה עמדי" – כי אם כך אירע לי, הרי שגם השכינה בגלות – "בכל צרתם לו צר" , "עמו אנכי בצרה". ואמנם, שם, יותר מכול, השכינה הוכפשה בעפר והיא צריכה לגאולה.
כשתשובי הביתה, ילדה שלי, השתדלי להיות הניגוד הגמור לכל שמץ של רשעה. רק כך נהיה זכאים ונשיב אלינו את הארת הפנים. אני מרגיש מאוד קרוב אלייך, דווקא כשאת שם, כל כך רחוקה. סבא אברהם עלה משם, אחרי שמנוול אחד חתך לו חתיכת עור וזקן, וכך ניצלה משפחתה של סבתא רותי. סבא שמואל עלה משם, אחרי שהפלוהו ונעלו בפניו את כל הדלתות. את תחזרי משם, אי"ה, לא בגלל שנאת הנבלים אלא בגלל אהבת הבית, שהם בנו וכוננו בשבילך. את זוכרת, סיפרתי לכם שתכננתי לקחת לשם את כולכם יחד, אולי עוד ניסע פעם יחד. עכשיו את פוקדת את הקבר הגדול הזה בשם כולנו וחשה את הדופק של החיים והמוות. יברכך ה' וישמרך ויחונך וישא אלייך פניו.
באהבה רבה, אבא
