הסטת הזיכרון: כשהשואה משמשת ככלי לעיצוב נרטיבים

למעלה משמונים שנה לאחר השואה, חשבנו שהכול פשוט וברור: “זכור את אשר עשה לך עמלק“. אך יש מי שעבורם הדברים אינם פשוטים כל כך, ושלא במפתיע, מבצבץ כאן גם האפיון הפוליטי. במשך כמה שנים גיבשה קבוצת מחקר במכון ון־ליר ובמכון הרטמן, בהובלת הסופרת מיכל גוברין, הצעה לשינוי עומק בהגדרה ובעיצוב של זיכרון השואה על רקע התמעטות דור הניצולים. פירות עבודת הקבוצה מובאים בספר מאמרים במתכונת אלבומית, שמלווה בעבודותיהם של אמנים ממשתתפי הקבוצה, כאשר לכל מאמר מצורף מונולוג אישי.

בהצגת הנושא בספר מובאים דבריהם של ניצולי שואה, שניסחו במנשר את חובת העברת הזיכרון: “אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: ‘אני זוכר את מה שאירע בשואה‘… עם היעלמות דור הניצולים, מה יהיה זיכרון השואה? כיצד יועבר לדורות הבאים? זו השאלה העומדת מולנו, בתקופה שבה מתחולל בכל עוצמתו המאבק על פני הזיכרון“.

גוברין ניגשת למשימה מתוך הדגשה של חוויה משפחתית ומחויבות של בעלת עניין. אך מהי החוויה המשפחתית הזאת? “בילדות המוקדמת לא ‘ידעתי‘ שאמי ‘היתה בשואה‘… אמא שתקה. ועם זאת, צריבות־הרגש של הסיפור שלה הועברו אלי והוטבעו בי. תמונות נגטיב עמומות בילדות, מיפוי של אימה ומאבק וחולשה ואשמה, עוצמת הישרדות וארוס. אזורים של טרום־זיכרון ההופכים לנדבכי עומק של סיפור, של מיתוס…“.

לעומת הישירות העוצמתית של הציטוט ממנשר העדים הישירים, נשמעים דבריה של גוברין על אודות הזיכרון מרוחקים ומנוכרים: “אזורים של טרום־זיכרון“, “נדבכי עומק“. ומהיכן הופיע המיתוס?! מיתוס של אירוע שהתרחש בלב העולם לפני פחות ממאה שנה; שמתועד, מוקלט ומצולם ועדיין מעלה עדויות ועובדות חדשות? הכתיבה גבוהת־המצח המאפיינת את הספר והדיון מרובה־הדיסציפלינות על עגותיהן המיוחדות, נדמים בעיניי כסכנה הראשונה לזיכרון ולשמירתו. הם הופכים את ביטויי הזיכרון לאתגר אינטלקטואלי, במקום שנחווה בספונטניות ומתוך הזדהות את מה שקרה. אִמה של גוברין ראתה את בנה בן השמונה מובל במשאית להשמדה – זה מה שמרגש ונותר בלב, לא המלל המלומד.

השואה כנרטיב וכבדיון

התפיסה של גוברין לגבי שמירת הזיכרון היא מופשטת ואוניברסליסטית:

“הסיפור האישי שלי איננו פרטי אלא משותף… הוא מכיל לא רק את צאצאי השורדים אלא גם את צאצאיהם של המעוולים ושל העדים הפסיביים. זהו סיפורה המורכב של האנושות. בתחושה של דחיפות, כל עוד אחרוני העדים אִתנו, פניתי… להקים קבוצת דיון שתחקור את שאלת עיצוב הזיכרון… העברת זיכרון של טראומה, לאור המקרה הקיצוני של השואה… למעלה משבעים וחמש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עדיין נותרה ללא מענה השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה כדרך לתיקון העולם…“.

זהו מרכיב ראשון, על פי גוברין, לצורך בשמירת זיכרון השואה. אבל יש גם מרכיב שני בתפיסתה והוא, לדעתי, חמור יותר. היא מעידה שאת נושא המחקר שלה היא כינתה “העברת זיכרון ובדיון“… ומציינת ש“הקישור בין בדיון ובין השואה מטלטל ופרובוקטיבי במיוחד“. ראשית, כי הוא מזכיר את השימוש התעמולתי, ההונאתי והמניפולטיבי של הנאצים עצמם בביצוע השואה ושל מכחישי השואה עד היום. אבל גם מפני שזיכרון השואה עלול “לשכפל את הבדיון הנאצי. במקרים רבים, ומתוך מטרה ‘לרגש‘ ו‘לגעת‘, משכפל עיצוב הזיכרון ומלבה אותם דחפים סוטים ורוויי הסדיזם“.

והיא ממשיכה: “יתרה מזאת, לאחר הזעזוע הראשוני מכך שזיכרון השואה הוא מעשה של בדיון, מתבהרת האחריות הנתבעת מעיצובו. אם זיכרון השואה איננו אמת אחת ויחידה הנתונה מראש, הרי בידינו לבחור כיצד לעצב את הזיכרון… במאבק כנגד השמדת האדם ומחיקת אנושיותו. האתגר המוסרי הנתבע ממעצבי זיכרון השואה הוא להעלות את זכרו של האירוע מהעבר… ובה בעת לחולל שינוי מתמשך ועמוק של ההווה והעתיד. הקריאה ‘לעולם לא עוד!‘ מורכבת הן מ‘האחריות לזכור‘ והן מהתביעה ‘לזכור באחריות‘…“. שתי הנקודות שהועלו כאן חושפות מגמה מובהקת. סיפור השואה הוא “נרטיב“ ועל כן הוא יחסי, לא אמת מוחלטת. ונשמע כאן הד גם לטיעון החוזר של השמאל הקיצוני, שהעיסוק בשואה בישראל משכפל בעצמו את השואה ומוביל לגזענות, לחברה מיליטריסטית וכיוצא באלה.

חיוב במקום קורבנוּת

שיתופו של הסופר המנוח אהרן אפלפלד בדיון, למרות השימוש המניפולטיבי שנעשה בו, מחזיר את הסוגיה אל היסודות: אל שואת היהודים. אפלפלד אינו מדבר על שואה מופשטת או אוניברסלית, הוא מדבר על שואה של בני אדם, אבל בפירוש בני אדם שהם יהודים. והוא מצביע על הממד האנושי־חווייתי של הסיפור והעדוּת כדרכים להנחלת הזיכרון. הוא מביא, למשל, את סיפורו של הניצול, שבמשאית שקע בשינה ולא ראה ולא ידע דבר כל דרך הבריחה לארץ ישראל. רק ידם הנעלמה של מי שהושיטו לו אוכל או מים נקלטה בזיכרונו.

אפלפלד מדגיש: “המשפחה היהודית, שהייתה הגרעין החשוב של החיים היהודיים, ובאה לידי מימוש באותם הימים. איך נכדים טיפלו בזקנים עד לרגע האחרון…“. או: “תמונה שחוזרת אליי. בכל טרנספורט – גם בטרנספורט לשם וגם אחרי השחרור – תמיד היה יהודי אחד שבמקום איזה תרמיל, נשא ספר תורה על גבו. זהו. והוא הלך בצד או בראש, הלך עם ספר תורה על גבו. וזה דבר שאני זוכר יותר מהצימאון, מהרעב… את המסירות הזאת,  מסירות הנפש הזאת, להודיע שהתורה יותר חשובה מכל דבר שעובר. זו עוצמה…“.

כאן נשאלת השאלה, האם העובדה שאצל אפלפלד, שמפאת אישיותו הנלבבת זיכרון השואה שלו מהול בזיכרונות על אהבה ועזרה לזולת, מתירה למי שאמונים על ההיסטוריה והעברת זיכרון השואה לעוות את העובדות? כמו למשל יהודית ענבר, אוצרת התערוכות ביד ושם, שאומרת לאפלפלד: “אתה אומר שכדי להינצל או בכלל להמשיך לחיות בתקופה ההיא, היה צריך שמישהו ייתן לך יד, כי אחרת פשוט אי אפשר היה. עם המוטו הזה אני הולכת כשאני עוסקת בחומרים קשים. כשאני בוחרת מה להציג בתערוכה אני מנסה לחפש את החיוב, כי היה שם הרבה מאוד חיוב. הושטת היד הזאת בנסיבות כאלה היא מדהימה… מהרבה בחינות אנחנו צריכים ללמוד מהשואה, ולא רק את הקורבנוּת האינסופית שמובילה אותנו למקומות איומים. אתה הולך אל התהום ומביט אליה, וממנה אתה יוצר את החיוב שבחיים“.

האם תפקידו של המוזיאון לזיכרון השואה להראות בתערוכה ש“היה שם הרבה חיוב“, בזמן שהחיוב היה היוצא מן הכלל, גרגר זעיר בדיונת־רוע ענקית? האם התערוכות ביד ושם נועדו לשרת נרטיב או ללמד את העובדות? האם לגיטימי להוציא דברים של אפלפלד מהקשרם, ולהכתיר ספר על “עיצוב זיכרון השואה“ בציטוט “אבל היתה שם אהבה“?

מסתננים ו“תג מחיר“

ובכל זאת, יש בספר גם דברים אמיתיים. כבר במפגש הראשון “נחצה קיר הזכוכית המגונן של היותנו ‘קבוצת מחקר‘, והסתנן הקול האישי… הכאוב וחסר המילים… בלִיבו של המפגש הראשון פתחה אֵתי בן־זקן בשיר בלָדינו – שיר אהבה וגעגועים שהושר בפי יהודי סלוניקי המובלים לאושוויץ – שהרעיד את חברי הקבוצה; וכאשר בסיום המפגש פצח מנדי כהאן בשיר ביידיש, המשתתפים נסחפו אחריו… ידענו שנוצרה קהילה קטנה, ושמעתה הדיבור… יהיה מחויב לעצם קיומנו, ושאולי זהו קצה החוט שאחריו אנחנו מחפשים: העברת זיכרון… כחוויה אישית קיומית ומכוננת. ..“. אילו נעצרה הכותבת בנקודה זו, הייתה מגלה שמצאה את התשובה. אבל היצר הרע של “מתקני עולם“ אינו מניח:

“בין פגישותינו, כש‘חוק המסתננים‘ הוגש לכנסת, קיימנו דיון בסוגיית מעמדם וגורלם של מבקשי המקלט האפריקאים בישראל. כשהתחוללו פעולות ‘תג מחיר‘ וכתובות נאצה רוססו… יצאו חברי הקבוצה להביע את הזדהותם עם הנפגעים… השואה הייתה השמדת האדם האחר, האדם כאחר…“.

כך, רעיונית ומעשית, הושלם בקבוצה הזאת תהליך הבדיון והכחשת האמת של השואה: כולם “אחרים“, כולם קורבנות, השואה היא אסון שמאיים על כולם. ודווקא המאבק על ארץ ישראל, עם גילוייו הקשים והמכוערים לעיתים, הפך לעוד מ“סכנות השואה“ ו“לקחי השואה“, והפעם מידי יהודים כנגד “קורבנות שואה“ פוטנציאליים אחרים – הערבים.

ברוח תפיסה זו מסכמות העורכות את ניסיונות ההפעלה בשטח של לקחי הדיון: “הרחבת הגדרת השואה – מגזרה שאיימה לכלות כל יהודי לכדי איום על כל אדם באשר הוא אחר – הצליחה להתעלות מעבר לשסעים בחברה הישראלית ולהפוך את השואה לרלוונטית גם עבור משתתפים בדואים, דרוזים וערבים למשל… התנסויות עם משלחות מגרמניה, מבני נוער ועד חברי הבונדסטאג, עם מורים מצרפת או יוון, קיבלו בהכרח דגשים אחרים בכל הקשר, אך סימנו את האפשרות של מעגל זיכרון־ומחויבות אישי וחוצה גבולות גם מבעד לשוני התהומי במטענים ההיסטוריים… תקווה להפוך את העברת זיכרון השואה למחויבות להווה ולתקווה לעתיד…“.

בעיניי, אין הכחשת שואה גדולה מזו, ואין עיוות היסטורי חמור מההתכחשות ללקח האמיתי של השואה, שהוא המחויבות לקיומה של מדינת ישראל – המגן והתקווה של תפיסת “לא עוד“.