נתקלתי פעם בציטוט של אישה הסובלת מדיכאון, שאמרה: "אם הייתי בכיסא גלגלים, אף אחד לא היה חולם להגיד לי להתגבר על עצמי ופשוט לקום וללכת". זוהי, במידה רבה, הטרגדיה של הדיכאון. כולנו חושדים לפעמים שמדובר בפינוק נפשי, בחירה מודעת, ניסיון לגרוף תשומת לב או להתנער מאחריות.
דיכאון הוא מחלה שכיחה מאוד בחברה המערבית – הסטטיסטיקות מדברות על עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה – ולמרות זאת אנחנו יודעים עליו כל כך מעט. קשה להבדיל בין דכדוך זמני למצב קליני, ובין בעיה אמיתית לרוח התקופה. זה מצב מורכב שמצריך תיווך. אל התיווך הזה מגויסים מדעי רפואת הגוף ורפואת הנפש, ואל המעגל הרחב יותר מצטרפים מתווכים נוספים. בין השאר, אנשים כותבים. יש דברים המתחוללים בנפש שונה משלנו, שבמבט מבחוץ לא נבין לעולם, ויש ספרים.
"הלב שלי" – טרגדיה קומית, על פי הגדרתו – הוא סיפורו של עומר, גבר בן ארבעים פלוס שמחליט להתאבד. הוא מכנס את הנפשות המשמעותיות בחייו, אחיו ואחותו, ומבשר להם על ההחלטה, כדי שלא יופתעו או יאשימו את עצמם. זאת נקודת הפתיחה. הספר נפתח באזהרת מסע משעשעת, וממשיך בתיאור של הישיבה המשפחתית.
אדי טרללה
כאן המקום להודות שבין הלב שלי וביני לא הייתה אהבה ממבט ראשון. התרגום היה קצת מאתגר בעבורי (בין היתר, התמהוני המקומי שמצטרף בשלב די מוקדם בעלילה מכונה בספר "אדי טרללה". מילה די ארכאית בעברית, שאמנם עשתה קמבק מסוים בשדה הספציפי של התכתשויות בין שמרנים לפרוגרסיבים). הסצנה הראשונה הזו, המניעה את העלילה, נתנה הרגשה שאו שכשמה כן היא, נועדה בעיקר להניע את העלילה, או שבתוך יקום הספר, הגיבור פשוט מחפש תשומת לב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צרור מפתחות ענק לקורא: השפלתה של האם העליונה
– יומיים לסיום החג: איפה תבלו את הגראנד פינאלה?
– הבטחה ושיברה: הקושיות שיציג רבלין לראשי המפלגות
כולנו קראנו עיתונים, ורובנו יודעים לצטט ש"מי שבאמת רוצה למות, לא מאיים בהתאבדות". האומנם זה נכון? עם מחקרים אי אפשר להתווכח. אבל איך נבדיל בין השאלה הזו לשאלה האחות: מה נגיד למי שהסבל שלו בחיים האלה רב על האושר. האם אנחנו מוכנים לקבל פרישה מרצון כקונספט, כאקט מוסרי? ושאלת השאלות הנובעת ממנה: האם האדם הדיכאוני זקוק להקלה ולשחרור או לעזרה?
האחים של עומר עושים את מה שגם אתם כנראה הייתם עושים: הם מתנחלים אצלו בבית כדי לשמור עליו, ומשכנעים אותו לפגוש פסיכולוגית. אחרי ההתנגדות המתבקשת, הוא נכנע והולך לפגישה. הפסיכולוגית נותנת לו רשימת משימות, שהן לכאורה לב הספר. היא משוחחת אתו על דיכאון ועל השיטה שפיתחה, מצטטת מחקרים ומאמרים ומציידת אותו ברשימת מטלות (שפיתח אדם שלא קיים במציאות. בחירה לגיטימית, אם כי קצת מפתיעה, שנגיע אליה בהמשך). רשימת המטלות של עומר היא בסגנון ספרי עזרה עצמית. בשלב הזה גובר החשד שהגיבור עומד לבצע מטלות כמו "נסה משהו שמעולם לא ניסית", ולגלות מחדש את האושר שבדברים הקטנים. וכאן, על פי השמועה, קוראת אחת שקלה נטישה.
וטוב שלא נטשה. כמו שקורה לפעמים עם אנשים וספרים והלב, החיבור הראשוני לא תמיד מעלה ניצוצות. יש הבדל בין התאהבות ממבט ראשון, לאהבה. אם ההתחלה עשתה רושם פשטני מעט, ההמשך הופך בהדרגה למורכב יותר, מפתיע ושובה לב. עברו של עומר נחשף, ההווה שלו מקבל משמעות אחרת, דמותו הופכת לאמינה ונוגעת ללב, דמויות נוספות מצטרפות ומאירות זוויות נוספות. אפילו אדי טרללה מתעלה מעל כינויו הארכאי, והופך מקלישאת השכן המוזר לדמות מרתקת וחיונית. ככל שהקריאה מתקדמת הספר ממריא.
כפית אינטרנט בפה
אבל רק כדי להתרסק זמנית בקול תרועה, בנסיבות לכאורה קטנוניות: מתישהו עומר, גבר בן 43, נזכר בנוסטלגיה בעברו הרחוק, כאשר היה בן 15 והתכתב בפייסבוק עם אהובתו (!). וזאת הנקודה שבה הקורא בן גילו של עומר ומעלה, נבעט החוצה מהיקום הספרותי אל החיים עצמם. שבהם, כפי שזכור לו היטב, נעוריהם של בני הארבעים פלוס לא כללו פייסבוק ואפילו, רחמנא ליצלן, אינטרנט, שהצטרף לעלילה רק שנים אחר כך.
איך נפלה טעות כזו? בירור מהיר אישר את החשד הראשוני: הכותב, אוליבר, הוא בן 26. כאן קשה שלא לעצור ולהתפעל. זה יופי של ספר. הישג מרשים, לגילו ובכלל. הדמות של עומר, שגילה כמעט כפול מגיל הכותב, אמינה ועובדת. היא ככל הנראה הולוגרמה אפשרית אחת של אוליבר העתידי, זו שהכי משמעותית לאוליבר הנוכחי בזמן הכתיבה.
וחייבים להודות שיש משהו חמוד בתמימות הדור שנולד עם כפית של אינטרנט בפה. הם באמת לא מסוגלים לדמיין עולם בלי רשת חברתית. כשהם חושבים על היסטוריה רחוקה, הם חושבים על פייסבוק. זו תחושה משותפת. כולנו מתקשים לדמיין עולם בלי אינטרנט, כולל אלו מאיתנו שגדלו בלעדיו. ועדיין, בניגוד למה שמקובל לחשוב כשאתה בן עשרים פלוס, בני הארבעים עדיין לא נכחדו מעל פני הפלנטה. למעשה מדובר בנתח נכבד מאוכלוסיית הקוראים בעולם. וכאן קבוצת הקוראים הזו נתלשת מהעולם שנשאבה אליו, נזכרת שהיא קוראת ספר, ושואלת את עצמה: אבל איפה היה העורך?
אלו הממצאים הפורנזיים: הספר יצא במקור בהוצאה בשם "ליאו", הוצאה פרטית בהקמת הסופר. ת'ורסטינסון, כאמור כותב מוכשר בן 26, פרסם בעבר שלושה ספרי ילדים. את ספר המבוגרים הראשון שלו בחר להוציא בעצמו. החלטה שהולכת וצוברת פופולריות, גם אם בגלים, בעיקר בקרב סופרים צעירים. להחלטה כזו יש הרבה יתרונות: שמירת הזכויות, שליטה בפרסום ובשיווק, דעיכת מעמדן של ההוצאות הרשמיות. אלא שאפשר להגיד די בוודאות, שבהוצאה דינוזאורית רגילה זה לא היה קורה. עורך היה מנכש את הטעות. אולי גם היה מציע להעמיק בחלק המקצועי ולא להסתפק במחקרים מומצאים. ההחלטה של ת'ורסטינסון המחבר די מזכירה את ההחלטה של עומר הגיבור, שנטייתו הטבעית היא, מכל מיני סיבות, להימנע מאנשי מקצוע ולנסות לפתור הכול בעצמו. ואולי יש קשר בין הדברים. לא תמיד כדאי לבד.
לא נכחיש: יש הרבה יתרונות להליכה לבד. אתה זה שמכתיב את הקצב, אף אחד לא מנסה להסיט או לעכב. אין שם אחרים שצריך להסביר להם שוב ושוב, ושתמיד יהיו דברים שלא יבינו. ובחלל הריק שומעים טוב יותר את פעימות הלב. אבל היצירה האנושית היא ידע נצבר. יש משמעות לעובדה שמישהו היה שם לפניך. מישהו כבר עבר את הגשר מעל התהום והגיע לצד השני. הוא עשה טעויות, הוא ניסה ונכשל, ובסופו של דבר הצליח.
הנפש המורדת בתבניות הישנות היא בלתי נמנעת, וראויה להערכה. היא זו שתגלה דברים חדשים על עצמה ותחלוק אותם איתנו. אבל כדאי להכיר לעומק את מה שמורדים בו לפני שיוצאים לדרך חדשה. זה נכון בתחום הנפש, וגם בתחום המו"לות. כי גם לשרשרת הקיום הדינוזאורית של הספרים יש הרבה יתרונות. בין היתר, היא לא תיבת תהודה של אנשים מאותו הדור ועם אותן תובנות משותפות על החיים. היא מאפשרת עוד נקודות מבט, תיקון טעויות, חישוב מסלול מחדש. ספרים ואנשים מסתובבים ברקמה אנושית. אפשר להיות אדם יוצא דופן, וסופר יוצא דופן, ולהגיע להישגים מרשימים. אבל התנתקות מהידע הנצבר לפעמים פשוט הופכת את הדרך ליותר ארוכה ומפותלת.
לנצח את הכאב
את המשפט הכי נוגע ללב על חיים ומוות אמרה לי לא מזמן חברה: "לא אכפת לי למות, אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה הלאה". זה, בתמצית, ניצוץ החיים. הסקרנות והתקווה והרצון ליהנות מכל מה שעומד לבוא. אדי המוזר יודע את זה. הוא מוצא לעצמו שגרה מחוץ לתבנית, שמחבקת את פעלולי הנפש שלו ולא נלחמת בהם. האם גם עומר ימצא את הדרך?
החלק היפה ביותר בספר מסתתר לקראת סופו. לכל האורך ברור שהסופר יודע על מה הוא מדבר. הוא לא מדמיין דיכאון, הוא מתאר אותו ממקור ראשון. למרבה ההפתעה, עומר מסיים בהצלחה את משימותיו, והן אכן פועלות את פעולתן. חייו משתנים. דברים חדשים נכנסים. החיים טובים. ואז מגיע הרגע שבו הוא שואל בהפתעה אמיתית את הפסיכולוגית ואותנו: רגע, אבל חשבתם שזה יגרום לי לא לרצות למות?
הרצון לא לחיות הוא לא פינוק מול קושי. הוא לא קשור למתנות שהעולם נותן. ניצוץ הקיום הוא בריה בפני עצמה, והעייפות הגדולה בולעת לא רק את מה שקשה להתמודד אתו, אלא גם את מה שנעים וטוב. דיכאון מתבטא אחרת אצל גברים ונשים, ואצל גברים הוא מגיע לא פעם בליווי רגשות תוקפניים. עובדה שנוכחת בספר, ובשילוב חרדה חברתית לא פשוטה גורמת לעומר לנוע במעגלי הסתגרות. זה כיסא הגלגלים שיש מי שצריך ללמוד לחיות בתוכו. לפעמים יורדים ממנו אל הדשא, ואפשר לשכוח זמנית. כל זה אמור לתקופות מסוימות. אולי חשוב לציין שההחלמה המלאה מדיכאון היא בהחלט אפשרית. ואז, כמו כל מחלה קשה, היא תמיד תמשיך לארוב מעבר לפינה.
איך משיגים את ניצוץ החיים החמקמק? איך גורמים לסקרנות לנצח את הכאב? עומר לא מוצא את המתכון המדויק. ובכל זאת, הדרך העדינה שלו היא משמעותית. הוא ניווט לבד בשוחות, עם קצת עזרה מידידים, לפעמים בלתי צפויים, ומנפשות קרובות במשפחה, והספר מסתיים עם ניצוץ של תקווה. אולי בעצם שתי תקוות: שעומר ימצא את דרכו אל הניצוץ השלם, ושהסופר הזה יכתוב עוד. 
הלב שלי
אוליבר ת'ורסטינטון
מאיסלנדית: שירלי לוי
לסה, 2021 , 306 עמ'
