לפני למעלה מעשרים שנה, בעת לימודיי האקדמיים, כתבתי עבודת תזה על הטרדה מינית כעבירה פלילית. היה זה זמן לא רב לאחר כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית. המונח "הטרדה מינית" כמגדיר קשת של התנהגויות, לא היה מוכר. מטרת המחקר הייתה לבחון האם ראוי להגדיר את ההטרדה המינית כעבירה פלילית (בשונה מכלים חברתיים פחות קיצוניים), או בשפה מקצועית: שאלת ההפללה של ההטרדה המינית. במסגרת זו נכנסתי לעובי הקורה של בחינת הגישות הפמיניסטיות השונות, וניסחתי הגדרות לפי מה שהיה מוכר עד אותו זמן. בהמשך, בקורסים משפטיים שלימדתי וגם בעבודת הדוקטורט שלי שהתייחסה בין היתר לעבירות מין, המשכתי לעסוק בנושא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב
– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל
אני חוזרת אליו כעת, משום שבמרחבי השיח הציוני־דתי־נשי עולים קולות קצה צורמים כל אימת שעולה לדיון ציבורי נושא הקשור לפמיניזם – החל מפגיעה מינית בנערה בקפריסין, וכלה בשאלה האם וכיצד לציין את יום האלימות במשפחה. בקצה האחד נשמעות קריאות רדיקליות, שאינן מביאות בחשבון עד הסוף את המשמעויות של השיח הפרוגרסיבי, המפרק באופן עקבי כל מוסד ה"מכתיב" לפרט את בחירותיו ומאיים על האוטונומיה שלו. לעומתן בקצה השני נמצאת קבוצה שבשם הדאגה לשימור הקיים והגנה על מוסד המשפחה, מתעלמת מהצורך לתת מענה ייחודי לבעיות של פגיעה בנשים ומסרבת לשתף פעולה עם גופים פמיניסטיים, גם כשמדובר בפגיעה שהיא לחלוטין בקונצנזוס. הבלבול גדול ואנסה לעשות בו סדר, קודם כול לעצמי.
הסכנה שבמהותנות
הזרם הפמיניסטי אינו עשוי מקשה אחת; עד כדי כך שהשימוש במונח "פמיניזם" ביחס לתיאוריות נבדלות כל כך זו מזו – הוא בעייתי. הגדרת הפמיניזם כתפיסת עולם המפרשת את המציאות החברתית תוך התמקדות ביחסי גברים־נשים עשויה לשמש מכנה משותף לתיאוריות הפמיניסטיות השונות. לשם נוחיות הדיון אחלק את התיאוריות לשלוש: פמיניזם ליברלי, פמיניזם התייחסותי־תרבותי ופמיניזם רדיקלי.
הפמיניזם הליברלי, הראשון שצמח מבחינה היסטורית, עסק בעיקר במאבק משפטי להשגת שוויון הזדמנויות בעבודה, זכות בחירה לנשים וכיוצא בזה. במסגרת זו הושגו הישגים ניכרים, בעיקר בתחום השוויון הפורמלי כמו הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, אך הישגים אלה היו מוגבלים. מוגבלותו של הזרם הזה נבעה מכך שהוא פעל במסגרת "כללי המשחק" הקיימים. פעולתו למען זכויות נשים נשענה על בחינה של דמיון ושוני בין המינים, ולא פתרה בעיות ייחודיות לנשים. הרבה מההתקדמות התרחשה בחוק הכתוב, ופחות ביישום במציאות.
על הרקע הזה התפתחו זרמים נוספים שהציעו תיאוריות ביקורתיות על המשפט וקראו תגר על הסדרים החברתיים הקיימים. זרם אחד הוא הפמיניזם ההתייחסותי־תרבותי, שצמח במידה רבה בכתיבתה של קרול גיליגן בתחום הפסיכולוגיה. הטענה המרכזית בו היא שנשים שונות באופן מהותי מגברים, דפוסי החשיבה שלהן והכרעותיהן המוסריות שונות; יש להן "קול שונה", אך בשום אופן לא נחות היררכית. מחקרים מתחומי הפסיכולוגיה מאששים טיעון זה בדבר השוני בין תפיסה גברית לנשית, כמו גם מחקרים חדשים יותר מתחום מדעי החיים. הטענה הנוספת היא שהקול הנשי נחשב במהלך כל ההיסטוריה כנחות, ועל כן נעדר מהשיח הציבורי. התיקון יהיה במתן משקל זהה לקול הנשי כמו לזה הגברי.
תיאוריה זו קוסמת, אך בפועל השלכותיה היו מצומצמות מאוד. יש קסם רב בגישה המעצימה בחירות נשיות גם כשהן שונות מאלו הגבריות, והיא אף מתיישבת עם חוסר הסימטריה הקיימת בהלכה בין גברים לנשים. אך טמונה בה סכנה, שכן יש חשש שבשם גישות מהותניות ייווצרו חסמים להתקדמות נשים, כמו בנוגע למקצועות הלימוד הכלליים והתורניים ה"מתאימים" לנשים. הנחות שאני שומעת לעיתים קרובות מתלמידותיי, בוגרות חינוך דתי, ביחס לתפקידי האיש והאישה בבית ומחוצה לו – הן תולדה של תפיסות מהותניות. אימוץ הגישה הזאת נעצר בשלב הראשון של הכרה בשוני, מבלי לעבור לשלב השני של השמעת הקול הנשי גם במרחב הציבורי.
פירוק מאזן הכוחות
הזרם השלישי כרונולוגית, הזרם הרדיקלי, הוא למעשה המיינסטרים של הפמיניזם היום. חלוצת הזרם הזה, קתרין מקינון, כמו גם אחרות, טענו בתוקף ששום הסדר משפטי לא ייטיב את מצבן של הנשים בחברה עד אשר יחסי הכוחות בחברה ישתנו באופן דרמטי. אחרי אלפי שנים של דיכוי ושליטה של הפטריארכיה הגברית, לא יועילו שינויים קוסמטיים בדמות חקיקה. יש לבצע שינוי רדיקלי שישנה את מאזן הכוחות.
אחת הטענות של זרם זה היא שהחפצה של נשים ופגיעות מיניות הן דרכים לקיבוע השליטה הגברית ועצירת ההתקדמות הנשית. לזכותו של הזרם הזה ניתן לרשום הצלחות לא מבוטלות, כגון שינוי הגדרות עבירות המין, הכרה חברתית רחבה בתופעה הפסולה של "הטרדה מינית", טיפול באלימות במשפחה ועוד. מאז נוספו עוד תת־זרמים שערערו על הפריווילגיה של הפמיניסטיות הלבנות ונוצרו קבוצות של הדרה כפולה, כגון נשים שחורות, מזרחיות ועוד.
עלי להודות ביושר שבקוראי את הכתיבה של מקינון ושל אורית קמיר – מקבילתה בישראל – מצאתי לא מעט טעם בכתיבתן. חשתי באופן אישי, וגם שמעתי מתיאורים של חברותיי, את תקרת הזכוכית במקומות עבודה, למשל – תקרה שקשה לנפצה ללא שינוי רדיקלי שיביא לנוכחות נשית רחבה יותר בעמדות השפעה. לצערי, הדבר נוכח יותר ככל שמדובר במחוזות יותר שמרניים.
מצד שני, כאישה המחוברת למעגלי הזהות הבסיסיים של משפחה וקהילה, וכאישה דתייה, לא יכולתי לשאת חלקים מהחומרים שקראתי. היחס המתנשא כלפי בחירות שונות הנובעות מתרבות, הקשר ומסורת, הפקפוק בחופש הבחירה של נשים להיות אימהות או להסכים ליחסים מיניים – גרמו לי להסתייגות. עם החלקים הללו לא יכולתי מעולם לחיות בשלום, וניסחתי לעצמי פתרון שאפשר לי לנוע בין לקיחת הטוב לזריקת הפסולת: הגדרה עצמית שלי כאישה דתייה ופמיניסטית, בסדר הדברים הזה. קודם דתייה, אחר כך פמיניסטית.
בחרתי ללכת בדרכו של הרב קוק ולהאמין שתנועה גדולה כמו הפמיניזם היא תוצר ההשגחה, שהביאה טוב לעולם והרחיקה אותנו מקללת חווה. בעשייתי היומיומית אני נהנית מפירות טובים של המהפכות שהתחוללו לפניי. אך המטלה היא להפריד את המוץ מן התבן. בהקשר הזה, אינני מוכנה לשלם מחיר של פירוק כל מסגרת טובה ומצמיחה בשם הרצון להביא לביטוי מקסימלי את חירותי כאישה. המשמעות החיובית של החירות שלי מושגת דווקא באמצעות ויתור על חירות טוטלית לטובת חיים של אחריות ומשימתיות. אמונתי בתורה מן השמיים ובדברי החכמים אינה מאפשרת לי לקבל את הגישה הביקורתית, השופטת כל מאמר הלכתי או רעיוני במשקפיים של הדרה ומלחמה בין המינים.
תודעה לא כוזבת
בעשורים האחרונים העולם כולו זז שמאלה לשיח פרוגרסיבי, המקדם את התיאוריות הרדיקליות באופן שמפרק כל חלקה טובה. בשם חירות הפרט מערערים על כל נתון קבוע מראש, לרבות מגדר, שייכות ללאום ולהקשר. בזה לא אוכל לקחת חלק.
זכור לי היטב שבזמן כתיבת הדוקטורט, כאשר כתבתי על עבירה של אונס במרמה, הכנסתי בהערת שוליים זניחה מאמר שנכתב בשם תיאוריה קווירית. הדבר היה נראה אז משהו אזוטרי, לא מרכזי ולא מחייב התמודדות. והנה היום, כ־16 שנים לאחר הכתיבה, תיאוריה זו נכנסה למרכז השיח באופן בלתי מעורער. באווירת התקינות הפוליטית הנוכחית אי אפשר אפילו לומר דברים שהם האמת שלי, כי הם לא נשמעים. במקום הזה אני עוצרת ולא יכולה להתחבר לחברותיי הרדיקליות. פה אני שמה בפרונט את זהותי כאישה דתייה, לפני הניסיון לתקן עולם במהפכות שעלולות להיות אל־חזור.
מוטו מרכזי נוסף של הפמיניזם הרדיקלי הוא "הפרטי הוא הציבורי", ומטרתו המקורית לתקן עוולות כלפי צדדים מוחלשים בתוך המשפחה. גם עם המסר הזה הלכו רחוק מדי, באופן המאיים על מוסד המשפחה ומפקפק בחשיבותו. באופן אישי, מבט על המשפחה כמקום מסוכן לא עולה בקנה אחד עם ניסיוני הסובייקטיבי. לאחרונה אף ערכתי מבדק לא מחקרי בין תלמידותיי, בתוכנית של סטודנטיות ללא רקע דתי, וגיליתי – לא להפתעתי – שעבור כולן משפחה היא מרחב מצמיח ובטוח ולא מאיים. בתפיסתי הדתית־יהודית המשפחה היא הבסיס להצלחת האומה והעולם, וזו גם אחת הסיבות לכך שהתורה מקדישה כמעט את כל ספר בראשית לתיאור המשפחות המייסדות של האומה הישראלית.
אז מה אני מציעה? מודל של חיים עם מורכבות, כאשר במקום של סתירה בין תיאוריה פמיניסטית לעולם הדתי – תמיד ינצח הדתי. האמונה הדתית הבסיסית המחיה אותי היא הבסיס של זהותי ועליה לא אוותר, גם אם מתבוננת מבחוץ, במשקפיים של פמיניזם רדיקלי, תחשוב שאני חיה ב"תודעה כוזבת". אני מעדיפה אותה ובוחרת במודע לאמץ תפיסות שמרניות, שאינן מוכנות לקעקע מוסדות ומסורות רבות שנים בשם תיאוריה שהיא פרי מחשבה אנושית, גאונית ככל שתהיה. החוכמה הגנוזה במסורת של דורות איננה ניתנת להפרכה באבחת מכחול של תיאורטיקניות מוכשרות ככל שתהיינה.
במבט לאחור, הבחירה שלי בהגדרה של דתייה פמיניסטית שמרה עלי מפני הידרדרות למחוזות של פירוק, מחוזות שלא צפיתי לפני עשרים שנה. היום אני יודעת לנסח לעצמי את בחירותיי: אני בוחרת לקדם שינוי איטי, מושכל ומדורג במעמד האישה הדתית. לאפשר פעולה במרחבים שההלכה מאפשרת, ולאפשר פעילות נשית מעבר לקיים כיום. אך הכול בהתאמה ליכולת הקליטה של הקהילה והחברה, ותוך בדיקה מתמדת שלא עשיתי צעד הרסני בלתי הפיך. עם זאת, ולמרות כל האמור לעיל, אשלב ידיים עם חברותי הרדיקליות בכל מקום שהן פועלות לתיקון עולם, כמו למשל במלחמה בפגיעה בנשים במשפחה ובכלל. במבט רחב הנשים היו ועודן הנפגעות העיקריות מאלימות מינית ואחרת, ואף סובלות לא פעם מהדרה לא מוצדקת.
בשולי הדברים אני מבקשת לקרוא לפעולה: הגיעה העת לנסח תיאוריה פוזיטיבית חלופית, הנסמכת על העקרונות המוצגים לעיל ומוסיפה עליהם. לשם כך יש צורך ביצירת פלטפורמה ללמידה, סיעור מוחין וכתיבה. דבריי פה הם רק שלב ראשון של שיתוף מעולמי והעלאת הדילמות למודעות. #במקום של סתירה בין תיאוריה פמיניסטית ובין העולם הדתי – תמיד ינצח הדתי.
הרבנית ד"ר לאה ויזל היא ראש המדרשה באוניברסיטת בר־אילן וד"ר למשפטים
