פרשת יתרו: קסם הפשטות

הקרבה הנדירה שבין ישראל לאביהם שבשמים במעמד הר סיני מסתיימת בתנועה של ריחוק, כאשר בסופה של פרשתנו נרתע העם:

וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ… וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ־לֹהִים (שמות כ, יד־יז).

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עתירת משפחת המחבל נדחתה, שתי הקומות ייהרסו
– מבוי סתום: האמריקנים מתעוררים לגודל הסכנה האיראנית
– התקשורת הערבית מצטרפת למחאת המגזר נגד המשטרה

התמונה של משה שנשאר לבדו, בעוד אחרים נעים לאחור, מהדהדת תמונה אחרת, מראשית חייו של משה:

וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא… וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (ב, ג־ד).

מעבר לשיתוף הלשון – "ויעמדו מרחוק", "ותתצב מרחוק" – הסיטואציה עצמה דומה: בשני המקרים סביבתו של משה נרתעת מפני דבר גדול ומטיל אימה: מרים מפני גזרת המלך, עם ישראל מפני ההתגלות. בשני המקרים משה הוא שנשאר לבדו מול הסמכות, ובשני המקרים המפגש יעצים אותו ויהפוך אותו לראוי אף יותר לתפקידו כמנהיג.

גם בהמשך הכתובים ניכרת זיקה בין שני המאורעות: לאחר שמרים תשמור מרחוק על אחיה שבתיבה, תמצא אותו בת פרעה ותגדל אותו בביתה. התורה אינה מרחיבה לגבי תקופה זו, ועוברת לתיאור הנער בבגרותו:

וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו… וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו… וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי… וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ (ב, יא־יג).

תיאור זה מהדהד למצוות הניתנות מיד לאחר מתן תורה, בתחילת פרשת משפטים: פרשות עבד עברי ואמה עברייה (כא, א־יא), אחריהן "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" (שם, יג), ובסמוך: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ…" (שם, יח).

מקור המוסר

מה משמעותה של הזיקה בין סיפורי ראשיתו של משה ובין מתן תורה? נראה כי ראשיתו של משה מעוצבת כמיניאטורה של מתן תורה. הדבר מצביע על התאמתו של משה עוד מראשית ימיו לתפקיד שיועד לו. מתן תורה הוא תמצית חייו, הרגע שלשמו נוצר.

ואמנם, בשני המקרים מעביר משה מסר הנוגע לחוסר המוסריות שבשעבוד הזולת ופגיעה בו. בפרשת משפטים אלו תוכני המצוות, ובסיפור הראשית מיישם משה ערכים אלו בפועל: הוא מכה את המצרי הפוגע בעבד, וקורא לניצים לחדול מריבם. משה נושא עימו תביעה מוסרית נוקבת שאיש בעולם שבו הוא פועל, כולל קורבנות השעבוד עצמם, אינו מסוגל להבין. גם כאן ניכרת התאמתו המלאה לתפקידו. אדם זה, שההתנגדות לשעבוד הזולת נובעת ממנו באופן טבעי כבר מראשיתו, הוא שראוי להביא לעולם את דבר ה' האוסר זאת.

עם זאת, יש לעמוד על ההבדל בין שני הסיפורים המקבילים. בין תנועתם של ישראל לאחור בסוף מעמד הר סיני ובין המצוות שבפרשת משפטים, מופיעה יחידת פסוקים קצרה, שבמסגרתה נותן משה לעם פרספקטיבה על החוויה שחוו. הוא מתרגם את התחושות רבות העוצמה של מעמד הר סיני למשמעות חדה ונוקבת: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (כ, יח).

ייתכן כי מילים אלה פועלות את פעולתן גם על משה עצמו. בראשית דרכו נבעה ממשה התביעה לצדק ולמוסר באופן טבעי, ואילו כעת היא מגיעה ממקור אחר, מתוך החוויה שהאלוהות יכולה לרדת מן השמיים אל הארץ ולדבר עם בני האדם. אם האדם ראוי לכך, בוודאי שאין מקום לשעבודו. לשון אחר, אם עד כה מקור תפיסתו של משה היה המוסר האנושי המשוכלל שלו, כעת מקורה הוא אלוהי טרנסצנדנטי.

ייתכן כי בשל כך המשכו של הסיפור משתנה: מיד לאחר שמשה מוכיח את העבריים הניצים על חומרת מעשיהם, הוא נתקל בהתנגדות ונמלט. לעומת זאת, כאשר התביעה למוסר נובעת מכוח ראיית האל, משה לא נסוג לאחור, אלא להפך, זו תחילת דרכו כמנהיגם של ישראל.

ללא מחיצות

דרך נוספת לבאר את הפער בין המשכם של שני הסיפורים קשורה לתכני הפרשייה הקצרה הפותחת במילים "אתם ראיתם". הפרשה מונה כמה הלכות הנוגעות למזבח, אך באופן מפתיע נראה כי עניינה המרכזי הוא ערך הצניעות. כך ניכר מן הדרישה ההלכתית החותמת את הפרשה: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" – דרישה לכיסוי הגוף, לצניעות בלבוש.

לאור זאת אני מציעה לפרש גם את הציווי הפותח, "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱ־לוֹהֵי כֶסֶף וֵא־לוֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", על פי הפסוק הבא: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי". ייתכן שהדרישה בצו זה אינה מכוונת כנגד עבודת אלילים, אלא כנגד עבודת ה' בכלים של כסף וזהב. לא מזבחות של פאר והדר מבקש א־לוהים אלא מזבח אדמה, מזבח פשוט.

המפגש עם אלוהות היורדת מן השמים ומדברת עם בני האדם, מגלה את קסמה של הפשטות, של הסרת מחיצות של מעמד והיררכיה. אין צורך בכלי כסף וכלי זהב, די במזבח אדמה. כך פוגש האדם את אלוהיו, ומכאן קצרה הדרך לדרישה שכך יפגוש האדם גם את זולתו.

ייתכן שזו תמצית ההבדל בין סיפור ראשיתו של משה ובין סיפור מעמד הר סיני. בסיפור הראשית משה הוא נסיך מצרי היוצא כנגד שעבוד. הפער בין הדובר לדברים חריף, ומקשה על קבלת החזון. במעמד הר סיני, לפני דיני העבד והאמה העבריים ואיסור הפגיעה בחיי אדם, מציגה התורה את ערך הצניעות. הקב"ה מצמצם את עצמו על מנת לפגוש את האדם, ומבקש פשטות, מזבח אדמה. כאן ישנה הלימה מלאה. אלוהות המדברת עם בני האדם, אלוהות שאינה מעוניינת בכסף ובזהב, מגלמת היטב וללא צרימה את התביעה המוסרית המקדשת את מעמדו של האדם מעצם היותו אדם.