"לא בגדתי, התאבדתי", כתב לוחם גולני אורי אילן בניקוב סיכות על גבי דפים מתוך ספר בכלא אל מאזה בדמשק, שם היה כלוא לאחר שנשבה על ידי הסורים. מילותיו אלו הפכו לסמל לאומי של גבורה והקרבה למען מדינת ישראל.
בתצוגה שהתקיימה במבואת הספרייה המרכזית באוניברסיטת בר אילן הונחו פריטים הנוגעים לאורי אילן, בן קיבוץ השומר־הצעיר גן־שמואל, שהתאבד בתאו בכלא הסורי ב־13 בינואר 1955. את פריטי הארכיון המשפחתי מסר לאוניברסיטת בר אילן אחיו של אורי, בן קיבוץ גן־שמואל שמעון אילן, הקרוי על־שם סבא־רבא שלו, וכאן נפגשים קצוות שונים של עם ישראל: חייל בן קיבוץ של השומר־הצעיר הנקרא על שם הרב שמואל מוהליבר, ממייסדי "חיבת ציון" וממבשרי הציונות הדתית, חברת כנסת מטעם מפ"ם, מפלגת שמאל סוציאליסטית, ורב חרדי מגדולי רבני מזרח־אירופה לפני השואה.
המבצע שכשל
אורי אילן נולד בשנת 1935 בקיבוץ גן־שמואל לשלמה אילן ופייגה אילנית, נכדתו של הרב שמעון יהודה הכהן שקופ, שהיה ראש ישיבת "שער התורה" בעיר גרודנה בבלארוס. אילנית הייתה לימים חברת־כנסת מטעם מפ"ם. נינו של הרב שקופ, אורי אילן, התגייס לחטיבת גולני בשנת 1953, ובשנת 1954 הצטרף למבצע "צרצר" שנועד להחזיר מתקן־ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר. הפעולה הסתבכה וחמשת הלוחמים חברי החוליה התגלו ונפלו בשבי. הם הועברו למעצר בקונייטרה ומשם לכלא אל־מאזה בדמשק, שבו הוחזק כל־אחד מהם בנפרד.
מלבד אורי אילן היו בחוליה מאיר מוזס מפקד סיירת גולני מקיבוץ שדה נחמיה, ושלושה צנחנים: מאיר יעקבי מפקד־החוליה מקיבוץ בית אלפא; יעקב לינד מירושלים; וגד קסטלניץ מקיבוץ רמת־ יוחנן.
לאחר נפילתם בשבי נעשו ניסיונות לחלצם. מטוסי חיל האוויר הנחיתו בארץ מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים, אך ראש הממשלה משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים אזרחיים כקלפי מיקוח לחילופי שבויים. אמו של אורי, פייגה אילנית, כיבדה את החלטתו של שרת ולא פעלה נגדה. "התברר כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר־אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים… לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת", כתב ראש הממשלה משה שרת (יומן אישי, כרך 3, 1978, עמ' 649).
גם ארגוני־שמאל סוציאליסטים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית, שהייתה בקשרים עמם, לסייע לשחרורו של בנה, אך היא הסכימה רק בתנאי שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם". היא פעלה יחד עם איש השומר־הצעיר ישראל ברזילי, לימים שגריר־ישראל הראשון בפולין ושר־הבריאות מטעם מפ"ם. ברזילי היה גם הוא בן למשפחת רבנים, ובן־דודו היה הרב כתריאל פישל טכורש, חבר מועצת הרבנות הראשית וראש חבר הרבנים של הפועל המזרחי.
בהיותם בכלא הסורי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי אילן כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים ובכך יפגע בביטחון המדינה. הוא החליט להתאבד בתאו, ובסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.
כשנבדקה גופתו נמצא פתק קשור לבוהן רגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על דפים שתלש מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי. הספר הגיע לתאו ככל הנראה באמצעות ראש הקהילה היהודית בדמשק.
בפתק המפורסם ביותר נכתב: "לא בגדתי, התאבדתי". בהלוויה בקיבוץ גן שמואל אמר הרמטכ"ל משה דיין: "החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו… דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי אורי אילן", והרב הצבאי שלמה גורן הצדיע.
נצר לרב שקופ
בשנת 2005, במלאת יובל שנים למותו של אורי אילן, נחנך ארכיון על שמו בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר אילן. החומר הארכיוני הועבר לאוניברסיטה על ידי בני משפחתו והפתקים המקוריים נשמרו בגנזך אמ"ן. כמו כן נמצאים בארכיון מכתבי הרב שקופ לנכדתו פייגה אילנית בגן־שמואל, ומסמכים משפחתיים.
בין המכתבים של הרב שקופ נמצאים גם מכתבים המספרים על המתרחש בישיבה ובעיר גרודנה, ומכתב מרגש שבו מודה הרב שקופ לנכדתו פייגה על שזיכתה אותו בלידת נין, הוא אורי אילן. באחד המכתבים הוא מברך במילים חמות את פייגה ושלמה אילן ואת בנם "היניק והחכים אורי יחיה, בשנה טובה ומתוקה". את נכדתו פייגה הוא מכנה "נכדתי השולמית פייגא תחי'".
הרב שקופ נולד בשנת 1860 בליטא, והיה מתלמידיו של הרב חיים סולובייצ'יק בישיבת וולוז'ין. בשנת 1920 נקרא לעמוד בראש ישיבת "שער התורה" בעיר גרודנה ושם כיהן עד לפטירתו. בשנת 1928 התפרסם ספרו הגדול "שערי יושר", שנחשב לאחד מספרי־היסוד בלמדנות הליטאית.
לאחר מות אמה גדלה פייגה בבית סבה הרב שקופ. הרב ניהל במשך שנים תכתובת עם נכדתו בארץ למרות שזו לא שמרה על אורח חיים דתי, והצטרפה בצעירותה, בידיעתו, לשומר־הצעיר. הרב שקופ עצמו שאף לעלות לארץ, ותלמידו משה שפירא, שהיה מראשי מחלקת העלייה בסוכנות, טיפל בהשגת רישיון־עלייה עבורו, אך הדבר לא התגשם.
בין תלמידיו של הרב שקופ היו הרבנים הראשיים לעתיד הרב איסר יהודה אונטרמן והרב משה אביגדור עמיאל, הרבנים חיים שמואלביץ, יהודה קולודצקי ומאיר בר אילן, פרופ' שמחה אסף ופרופ' בן ציון דינור, משה שפירא, ואבי ההתיישבות אברהם הרצפלד.
בתשעת הפתקים שהשאיר אורי אילן הוא כתב: 1. נקמה בנציגים בוועדת השביתת נשק אורי. 2. חפשו בבגדים צואות אורי. 3. צואה הולכים להרוג אותי. תנקמו! תקברו אותי ע"י גבי אורי אילן. 4. נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב־15.12 קצין או"ם מכירם! 5. אורי אילן תנקמו. 6. לא בגדתי התאבדתי. 7. תחפשו בבגדים. 8. שלום אורי אילן נקם! 9. 10.1.55 כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ע"י גבי נקם! אורי אילן יש נירות בבגדים.
בתערוכה לזכרו הוצגו פריטים מחייו: דף מיומנה של אמו פייגה, המספר על לידתו ועל בחירת שם עבורו, מחברות בית הספר, פריטים שאסף: מדליות, מטבעות וכלי נשק, הדיסקית האישית שלו בצבא, ציוד צבאי, תג של גולני, כאפייה שלבש, צילומי הפתקים שחורר בתאו בכלא, ועוד. משפחתו של אורי מצאה לנכון לתרום את החומרים לארכיון בר אילן משום שהרב שקופ, סבא רבא של אורי, היה רבו של הרב מאיר בר אילן, שהאוניברסיטה קרויה על שמו.
ברכת אב זקן
בספר היובל לרב שקופ שיצא לאור בשנת תרצ"ו פורסמו מאמרים של גדולי הרבנים בארץ ובחו"ל. בפתיח לספר נכתב: "לכבוד רבנו שר התורה, זקן ראשי הישיבות, גדול מרביצי התורה בדורנו, מרן הגאון ר' שמעון יהודא הכהן שקאפ שליט"א, ראש ישיבת 'שער התורה' בגראדנא, מלפנים ר"מ בישיבת טעלז ואב"ד ור"מ במאלטש ובבריינסק, למלאות חמשים שנות עבודתו הפוריה על שדה הרבצת התורה, מוגש על ידי תלמידיו ומוקיריו".
נוגעת ללב איגרת ברכה שכתב הרב שקופ החרדי לפייגה נכדתו עם נישואיה לשלמה אילן בקיבוץ השומר הצעיר גן שמואל: "הנני גם אני למלא חפץ לב, ולב כל אוהבכם, להגיש אליכם ברכת אב זקן, אברך אתכם מקרב ולב שתהא אגודתכם שלמה, וכשמו 'שלמה' כן ישפיע העליון על שלמה ופייגא שיהיו שלמים בריאים וקיימים בגופם וברוחם, לבנות בית בכרם ד' צבאות לברכה ולתפארת, ודור ישרים מהם יבורך. וכאשר נכדתי פייגא תחי' הביאה לי מנחת ביכורים מארץ הקדושה, לשמחני בנשואיה, כן אזכה בחיי עוד לשמוח בנישואי יתר נכדי ולראותם מוצלחים בחייהם, ונושאי דגל היהדות ברוח ישראל סבא, כעתירת אוהבכם מברכם בברכה משולשת, שמעון יהודא הכהן שקאפ".
דן מרגלית כתב בספרו על הפרשה ("צנחנים בכלא הסורי", הוצאת מוקד, 1969) שכאשר הגיע יום גיוסו של צעיר הבנים של פייגה ושלמה אילן הוא ביקש להתנדב לצנחנים. ראש הממשלה דוד בן־גוריון סירב אלא אם יחתמו הוריו על הסכמתם. שנתם נדדה כששקלו מה לעשות. עם בוקר הביטו בתמונותיו של אורי שכתב "לא בגדתי", וחתמו ביד רועדת על הסכמתם.
דוד מלמד הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל. פרסם שבעה ספרים בנושאים אלו.
