חוקרי כתבי היד התורניים דומים למגלי עולמות. הם מרחיבים את אופקי המקורות, מגדילים תורה ומאדירים אותה. בדורות האחרונים של הידלדלות עושר התורה, נתקבל פיצוי שבו גם אנחנו מוצאים את חלקנו בהתחדשות המתמדת של התורה. באוצרות כתבי היד התגלו דברים מרבותינו הראשונים ומחכמי ימי הביניים שטרם נודעו, והם בוודאי נתפסים כתגלית תורנית חשובה. אך מי היה חולם לגלות דברי חז"ל שטרם נודעו? והנה לפנינו מפעל יחיד של ליקוט ומחקר של מדרשים קטנים ולא מוכרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: סבלנות: כך הכסף שלנו הניב תשואה למרות המשבר
– בחירות, טייק 4: כך יראה יום הבוחר בצל הקורונה
– מעגל הקסמים של הנוער: סגר, בדידות, נשירה מהלימודים
בסוף המאה ה־18, כשהחיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החל את מסעו באוצרות כתבי היד בספריות העולם, הוא ביקש להרחיב את הספרייה התורנית ולהעשיר אותה בכתבי חכמי ימי הביניים ובנוסחאות התלמוד האבודות. הספרות האבודה נמצאה בכתבי היד, שכן זהו המדיום שבו יצרו גדולי הראשונים. וכך חיפה החיד"א, וההולכים בעקבותיו בחכמת ישראל, על ירידת הדורות בהעמקה ובזיכרון, וזיכה אותנו בכלים להאדרת התורה אל תוך העידן הדיגיטלי.
אמנם עיקר המסירה של דברי חז"ל התבסס על המדיום של מסירה בעל פה, וכך באמת היה במאות השנים הראשונות שלאחריהם. לכן, מה שלא זכה להיכנס לספרות התלמודית אבד לכאורה לנצח. אך אפיק ספרותי אחר זכה להעלאה על הכתב כבר בימי האמוראים, והוא מדרשי האגדה. בעוד התלמוד נמסר כ"מסמך רשמי" של הישיבות – הכולל עריכה סגורה ומסוגרת – מדרשי האגדה, כולל מאמרים בשמות אומריהם, התגבשו בכתב כרסיסי כוכבים לרוב, בעריכות שונות לצרכים מגוונים, ולכן גם במבנים שונים. יש שסודרו לפי נושא, יש לפי סדרי פרשיות התנ"ך, וישנם אף מדרשים הבנויים לצורכי זיכרון בעל פה, כמו המשניות המספריות המוכרות לנו מפרקי אבות בנוסח "שלשה דברים נאמרו ב…" , "ארבעה דברים נאמרו ב…".
ליקוטים של מדרשי אגדה שפרסמו אנשי חכמת ישראל כגון אהרון ילינק (1820־1893), נתבססו על דפוסים קדמונים ונדירים, אך כללו גם יבול של מדרשים שטרם פורסמו בדפוס ונשמרו בכתב יד. אלא שהמרחב הכמותי של אוספי כתבי יד בספריות אירופה לא התפתח הרבה מימי החיד"א, ולכן אפיק זה נשאר מצומצם. רק מאה שנה אחרי תחילת המסע לחקר כתבי היד, כלומר במחצית הדרך לזיכרון דיגיטלי, קמה האפשרות לגלות לא רק ספרות חכמי ימי הביניים, "הראשונים", אלא אפילו דברי חז"ל לא ידועים, שנטמנו בקטעי קלף שבגניזה הקהירית.
אלו שרידים של כתבי יד המגיעים הרחק לעמקי העבר, עד תחילת האימפריה האסלאמית, עתיקים בהרבה מרוב כתבי היד האירופיים. גילוי אוצר זה עמד מאחורי הרצון הראשוני לפתוח ולנבור בגניזה, בפרסומיו הראשונים (החל בשנת תרנ"ג) של החכם הירושלמי ר' שלמה אהרן ורטהיימר (1866־ 1935). ניתן לומר שלשם תגלית זו היה ורטהיימר בין הראשונים, אם לא הראשון, להכיר בפוטנציאל של "הגניזה", למרות המאמץ האדיר שנדרש בחיפוש בה והאופי המקוטע של שרידיה.
מחקר חרדי חופשי
עידן דשא, מלקט ועורך "ילקוט מדרשים", הוא ממשיכו של ורטהיימר. דשא יצא למסע של איסוף המדרשים הקטנים, כדי להשלים את עבודות הליקוט של ילינק, בובר, ורטהיימר ואייזנשטיין. כשהתחיל במלאכה, לא דמיין את סדר הגודל של הים הספרותי הזה. הילקוט מונה כעת תשעה כרכים, 277 כותרים שונים, ו־3,630 עמודים של חומר ומחקר. ועוד היד נטויה; בידו עוד כ־200 כותרים נוספים שטרם פרסם.
דשא משתייך לשורות ההולכות ומתרחבות של חוקרים מהעולם החרדי. חוגים אלה מפרסמים תגליות, יצירות ומחקרים – בכתבי העת האקדמיים, בבמות האלקטרוניות, ובספרות החסידית והישיבתית כאחד. הם מרכיבים את כלי המחקר הפילולוגיים עם הלהט של הגדלת התורה, חדוות הגילוי והיכולת לשתף מעגלים רחבים של קוראים. לעיתים, יכולות ורצונות אלה מצליחים לחפות על היעדר תקציבים ומלגות מחקר, תארים ומשרות, שהם החמצן של המחקר האקדמי.
קורות חייו של עידן דשא הם בכיוון ההפוך מרוב בני החוג של המחקר החרדי; הוא גדל בחיפה, ובגיל צעיר קיבל על עצמו אורח חיים חסידי ו"עלה" מחיפה לצפת. בית ההוצאה של ילקוט המדרשים, "אור עולם", הוא ארבע אמותיו האישיות, דבר המעניק לו חופש יצירה ללא מגבלות של עולם הישיבות וללא מחויבות לתלם ולמבנה של פרסום אקדמי. חופש זה נחוץ ביותר כשמדובר בספרות ששוברת את כל המוסכמות והמבנים שהתאימו לספרות חז"ל הקלאסית.
המדרשים המוכרים, מסדרת מדרשי רבה על התורה והמגילות ומדרשי תנחומא, הם אבני הבניין של הפרשנות הרבנית למקרא, ורובם כבר זכו לטיפול פילולוגי ראוי. אם התלמוד הוא "האבא הרשמי" של ההלכה, והמדרשים הגדולים הם "האמא של האגדה", נותר ים של מדרשים קטנים, כמין איזה דוד משעשע, שלכאורה לא כל יהודי חייב להכיר. לים הרחב הזה אין מערכת עריכה מוכרת, המעניקה לו סמכות רשמית של ישיבות חז"ל. לכן, ספרות זו מתקרבת לעיתים לגבול הסיפורת הפולקלוריסטית. אך כפי שדשא מוכיח שוב ושוב, הים הזה היה גלוי לפני מחברי הספרות הרבנית לדורותיה. המאמץ של העורך למצוא את עקבות ספרות המדרשים בכתבי גדולי הרבנים לדורותיהם, בא כדי לתת "הסכמה" לחיבורים אלה ולהעניק להם מקום לגיטימי על מדף הספרות היהודית.
סדר גודל של התלמוד
כבר בכרך הראשון, שיצא לאור בתשס"ג (מהדורה שלישית בתשס"ט), התחיל דשא במחקר חלוצי האוסף את המדרשים המספריים, שהוזכרו לעיל, המופיעים בכתבי היד ובדפוסים תחת שמונה כותרות שונות, כגון "מעשה תורה", "פרקי רבינו הקדוש", "חופת אליהו" ועוד. מדרשים אלה מפוזרים בלפחות תשע מסגרות שונות, ועוד כתבי יד וקטעי גניזה. יציקתה של כל הספרות הזאת לכלי אחד, מאפשרת את השוואתם והעמדתם בהקבלה זה לזה. העורך מוסיף מעקב אחרי ציטוטי המדרש בספרות הגאונים והראשונים, וחתירה למקור המאמרים. כך הוא מגלה שכמעט כל המאמרים הם מספרות התנאים. כך משתקפות "מסכתות" של דברי התנאים, הערוכים שלא לפי סדרים לפי נושא, כמשנת רבי יהודה הנשיא, אלא מאוגדים לפי מכנים משותפים חלופיים, העוזרים ללימוד בעל פה (דוגמת מסכתות אבות ועדיות), כגון רשימה ממוספרת של פרטים. ואולי חלופות אלה הן הדרך המקורית של מסירת חלק מדברי חז"ל לפחות, עוד לפני שרבי סידרם למסכתות לפי נושא. נדע על כך יותר לאחר שתופיע המהדורה הבאה של כרך א, לאחר שהעורך אסף פי כמה כתבי יד מאז, ולאורם נדרשת עריכה מחדש.
השוואת נוסחים של מדרשים מגלה מהדורות שונות של המדרש, מה שמחייב את העורך להציג את כולם ולהשוות ביניהם כדי לגלות את שכבת הבסיס המשותף, ולהציב לעומתו את שכבת העריכה המשתנה. תצוגה דיגיטלית הייתה מאפשרת צפייה סינופטית, אך דשא גמיש ונעזר בשיטות שונות כדי להציג רמות שונות של מהדורות, גם תוך מגבלות הדפוס.
בכרכי הילקוט ישנה הקפדה על שקיפות, והעורך מציין בדייקנות את מקורותיו בדפוס ובכתבי היד. מאפיין זה חייב אותו לכריית מידע ביבליוגרפית יסודית ורחבה. לא תמיד ניתן לדייק בציון עקבי ורשמי של כתבי היד, אך ליקוי זה נמצא לרוב גם בפרסומים אקדמיים, ובין כך הוא ניתן לפתרון פשוט בכל פרסום דיגיטלי בעזרת קישוריות למידע על כתב היד בקטלוג של הספרייה הלאומית, או באתרי התצוגה של כתבי היד בספריות העולם.
לרוב, דשא גם מצליח למקם את המדרשים ביחס לספרות חז"ל הרשמית יותר. כך מתגלה ומצטבר לפנינו אוסף בסדר גודל של התלמוד או הזוהר, ובו דברי חז"ל במשנה מסודרת, מרוכזים סביב נושאים שכל יהודי סקרן לגביהם ואין עליהם די מענה בתלמודים ובמדרשים הקלאסיים. יש למשל מדרשים שעוסקים באופן ממוקד בחיים שאחר המוות, ימות המשיח, ימיהם האחרונים של משה, אהרן ור' עקיבא, תפילתו של אדם הראשון ופרקי תולדות התנאים. וכן ישנם עשרות גופים מדרשיים סביב המקרא שלא זכו להיכלל בגופי המדרש המוכרים והגדולים, וחשיבותם הרבה היא כהשלמה והרחבת אופקים מעבר למדרשים הסטנדרטיים.
מעטים יקראו את כל הכרכים מתחילתם עד סופם. כמות החומר וריבוי גווניו לא אפשרו עד עתה לערוך להם מפתוח ברמה שימושית. כאשר תסתיים מלאכת הליקוט והסדרה תגיע לעימוד הסופי, גם זה יבוא. כך או כך, בקרוב תעלה הספרות כולה למדיום הדיגיטלי. אז כבר לא יהיו מגבלות כמו כמות מקום על המדף, ערך מסחרי או שיטת עריכה אחידה ומקובלת. ביום ההוא, הדור שלנו יזכה להגדלת תורה של ממש. לכן כבר מעתה יש מקום למדרשים הקטנים שהוזנחו עד כה, כהשלמה למדרשים הקלאסיים.
מלקט ועורך עידן הלוי דשא
אור עולם, כרכים א-ט, תשסג-תשפ
