הדרשה שהצמיחה אנציקלופדיה

"לחיים של יצירה הנני קורא אתכם". במילים אלה פתח הראי"ה קוק את "הרצאת הרב" שנישאה לפני מאה שנה בדיוק: כ' בטבת תרפ"א. לפי הרשום בשער החוברת המקורית, ההרצאה נישאה "לפני חכמי מרכז הרב". דא עקא, כל מי שמכיר, ולו במקצת, את תולדות ישיבת מרכז הרב, אמור להשתומם: הרי הישיבה המרכזית העולמית – זו שלימים תיקרא "מרכז הרב" – עתידה להיווסד רק שנתיים מאוחר יותר, בשנת תרפ"ג. ואולם פשר הדבר הוא, שאותם חכמי "המרכז" היו בני ישיבות ואברכים ירושלמיים שהסתופפו ב"כולל" שייסד הרי"מ חרל"פ, ואשר עם שובו של הרב ארצה אחר מלחמת העולם הראשונה, העמיד את הרב קוק כנשיאו. או־אז הפך "המרכז" ל"מרכז הרב", ולפני חבורה חשובה זו נשא הרב את הרצאתו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נאומי הנזיפות: גנץ הבהיר שנשאר, חולדאי הכריז על הצטרפות
– "רעיון חיוני": נבחרת הדתיות של כחול לבן מתפזרת
– נחשק כמו זהב? הביטקויין שובר שיאים

מסמך דין וחשבון מאותה תקופה מלמד שבתקופה זו כבר נקרא שם המרכז "מרכז הרב" באופן רשמי, וכי התקיימה בו פעילות "בית הדרשות", ומה מתאים יותר מלחנכו ב"הרצאת הרב"! ואכן, מכוחה של אותה הרצאה נרתמו כמה וכמה צעירים ירושלמיים – מהם, לימים, רבנים ידועים – ליוזמות שפירט הרב.

ההרצאה תוזמנה לכ' בטבת, יום הסתלקות הרמב"ם, ולא בכדי. מפעל משנה תורה הרמב"מי היווה אבן דרך בתולדות הספרות התורנית. עתה שימש לרב דוגמה ומופת לנדרש בדור התחייה.

הרב מבקש משומעיו לחשוב "בגדול". הוא פותח בהבהרה שבוודאי נכון להמשיך ללמוד כדבעי כל סוגיה פרטנית, לדון בכל סעיף ובכל הלכה, ולפלפל בכל נושא ובכל פרט. אלא שלצד זה נכון לתת את הדעת על יצירות מקיפות ורוחביות, כאלה שמציגות תמונות כוללניות. דור התחייה, שמן הבחינה החולית־מעשית יוצא ממסגרת העיירה ורואה מדינה, שחורג מהפרט ומדגיש אומה, צריך לעשות זאת גם בקודש, בתורה.

הרב נתן דעתו גם להליכי העבודה: "האספו נא לעבודה הדדית". עולמם של הראשונים והאחרונים מיעט להכיר יצירות שיתופיות. הרמב"ם יצר לבדו את משנה תורה, וכך גם רבי יוסף קארו את השולחן ערוך, אפילו רבי יצחק למפרונטי את אנציקלופדיית פחד יצחק, ורבי חיים חזקיהו מדיני את "שדי חמד". עולם התנאים והאמוראים, לעומת זאת, כן הכיר יצירות שיתופיות. כך המשנה, שרבי יהודה הנשיא היה עורכה הראשי לצד תנאים נוספים, וכך גם רב אשי ורבינא ביחס לתלמוד הבבלי. הרב קורא אם כן להחזיר עטרה ליושנה. הוא מצביע על נחיצותה של יצירתיות שיתופית שתרומתה כללית, לאומית.

לא מופרך להניח שלדידו, ההדגשה שמדובר ביצירות קולקטיביות אינה רק כורח ואילוץ בשל ההיקף, אלא גם תפיסה מהותנית ולכתחילאית. הרי כך ראינו אצל דוד המלך, ש"התעקש" ליטול שקלים מכל שבטי ישראל כדי לקנות את גורן ארוונה היבוסי, מקום הקמת המקדש, אף שיכול היה לממן זאת בעצמו ולכל היותר ליטול שקלים מבני שבט אחד. כך גם קורבנות הציבור שניטלים משקלי כלל ישראל, ועוד דוגמאות. אין זה אלא שמפעלים כלל־ישראליים זוקקים שיתופיות כלל־ישראלית.

התעלמות מצערת

"הנני מציע לפניכם קוים כוללים של יצירות דרושות מאוד לנו בחיי תורתנו". הרב היה איש חזון. הוא התווה כיוון והצביע על מטרות, וככל שהיה יכול גם ניסה לממש. בכנות צריך לומר כי במקביל להיותו של הרב "ענק" באידיאה, הרי שבשפיר ושליה של הוצאת דברים אל הפועל ומימושם "למעשה", היה פחות מיומן ונחל פחות הצלחה בימיו. דוגמה בולטת לכך היא מפעל "דגל ירושלים" – התנועה שביקש לייסד – שגם אם הביא בעקבותיו לכינון הרבנות הראשית ולהקמת הישיבה, הרי שכ"תנועה" לא צלח. כך גם הישיבה, שבימיו הייתה רחוקה ממימוש גודל החזון שהרב תלה בה. עם זאת, השורשים הרעיוניים שהרב נטע בשעתו, הניבו לימים פירות מפוארים ומשובחים.

כך גם ביחס ל"הרצאת הרב". מאז נשיאתה עברו מאה שנים, ועתה ניתן להביט לאחור ולבחון מפעלים תורניים משובחים שנשענים על חזונו – מה נעשה ומה (עדיין) לא נעשה. נכון הוא שדווקא המשימה הראשונה שאליה התייחס עדיין לא מומשה, ודאי לא במיטבה. "אנחנו צריכים באמת להיות מתייחדים בהכרה פנימית, לשום לב את המקצוע הגדול שבתורה… הלכות דעות וחובת המחשבה והרעיון… המקצוע של האגדה בכל רחבו גדלו עומקו והיקפו… מקצועותיו סגנוניו וגווניו", כולל גם עריכת אנציקלופדיה תורנית לערכי האגדה. עד היום דרישה זו עדיין לא מומשה במלואה, הן ביחס ללמידה והן ביחס לכתיבה ספרותית סדורה. משימה זו עדיין ניצבת לפתחנו, למאה הבאה.

לעומת זאת, הצד השני, ההלכתי, בהחלט קרם עור וגידים. הרב תבע "לסלול מסילה לרוממותה של תורה… במקצועות התורה ההלכית – סדרנות והערכה שבאה ביחד עם החכמה וחקר ההלכה". פועל יוצא של חזון זה הם שני מפעלים שכיום כבר ידועים ומוכרים היטב: האנציקלופדיה התלמודית והלכה ברורה.

הראי"ה העריץ את רבו הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין. כדי כך, שהמאמר הראשון שפרסם הוקדש להגנת כבודו. לימים בן הנצי"ב, הרב מאיר בר־אילן (ברלין), השיב לראי"ה כגמולו הטוב. הרב בר־אילן הפנים את "הרצאת הרב", רתם לצידו את הרב ש"י זוין וייסד את מפעל האנציקלופדיה התלמודית. כעשר שנים לאחר הסתלקות הרב (תש"ז) יצא לאור הכרך הראשון של האנציקלופדיה התלמודית, ומאז ועד היום ראו אור 45 כרכים. גלגולים רבים עברה האנציקלופדיה וסגנונה השתנה מאוד בין הכרכים, אך אופייה הבסיסי שמבקש לממש את חזון הרב לא השתנה.

הרב הגדיל לעשות ואף נתן דוגמאות ברורות לערכי האנציקלופדיה העתידית. הוא מבהיר שלא יהיה מדובר במתכונת ה"כסף נבחר" שהוא "מאסף של סוגיות"; גם לא "מלא הרועים" שהוא "מפלפל בסוגיות שונות"; אפילו לא "שדי חמד" שהוא "מאסף לדברי אחרונים". מה שנדרש הוא חיבור שינגיש את כללי הסוגיות העיקריות, תמצית התלמודים, השיטות והגדרים, וכל זה בהסברה "למדנית ומדעית". החיבור "יסודר על פי ערכים אלפא־ביתיים: …אב, אבות, אבות מלאכה, אבות נזיקין, אבות הטומאה" ודוגמתם. אגב, הרב עצמו התנסה בסגנון כתיבה זה. שני ערכים משלו כלולים באנציקלופדיית "אוצר ישראל" של הרב י"ד אייזנשטיין, "בעל האוצרות".

אין מנוס מלומר שדווקא בשל היות הרב הוגה האנציקלופדיה התלמודית, מצער שמשך תקופה לא מבוטלת הועלמה משנתו ההלכתית של הרב מערכי האנציקלופדיה. אמת, המצב כיום הרבה יותר טוב, מה גם שקבוצת רבנים, חברי המכון להלכה ומחקר שעל יד ישיבת שבות ישראל, שוקדת על הצגה שיטתית של משנת הראי"ה ביחס לכל ערכי האנציקלופדיה התלמודית.

איש הגר"א

טענה כזו אינה יכולה להיאמר ביחס למפעל הלכה ברורה, שבכל דף ודף שלו משקע את ההלכה ברורה מכתב יד הראי"ה. בעניין זה הצביע הרב על שתי משימות: הלכה ברורה – הצגת הכרעות הרמב"ם והשולחן ערוך על כל דף ודף; בירור הלכה – סקירת עיקרי שיטות הראשונים והפוסקים על כל סוגיות המסכת. למעשה, לא זו בלבד שהרב עצמו, במו ידיו, תמצת את ההלכה ברורה, אלא שהוא עצמו התחיל בכתיבת בירורי ההלכה, ואף הדריך את הכותבים הראשונים כיצד לפעול.

בראש המערכת הראשונה עמד אחי הרב, הרב דוב הכהן קוק, והראי"ה עצמו היה שותף במיון חבורת הכותבים הראשונה. כחמש שנים לאחר הסתלקות הרב ראתה אור מסכת ביצה, שכללה גם הלכה ברורה וגם בירור הלכה. אלא שאז פסקה המלאכה וחדלה שנים רבות, עד שלפני כחמישים שנה נוסד המכון מחדש, ביוזמתו־ברכתו של הרצי"ה, בן הראי"ה, שראה בו "בנין התורה לדורות". הרצי"ה העמיד בראשו את הרב אריה שטרן, כיום רבה של ירושלים, ואת הרב יוחנן פריד. גם כאן הסגנון השתנה מאז ימי הרב: פחות פלפול אישי ויותר סדרנות מהוקצעת וסקירה בהירה, אך "משנה ראשונה לא זזה ממקומה", ועד עתה ראו אור 27 כרכים.

מפעל נוסף שנוצר מכוחה של תפיסת הראי"ה הוא באר אליהו וברכת אליהו. הרב יצחק הוטנר התבטא ואמר כי "הרב היה איש הגר"א", ואכן בהרצאתו ציין הרב כי הגר"א, "זה הענק הגדול אשר שלחו ד' למחיה לישראל… האיר עיני ישראל בבאוריו על ארבע חלקי השו"ע", בכך שחשף לנגד עיני לומד השולחן ערוך את הרקע התלמודי שבשורש הפסיקה – בבלי וירושלמי, ראשונים ופוסקים. דא עקא, "מפני קצורו הנמרץ אין העולם הרחב הלומד [את ביאור הגר"א] משתמש בהם כראוי. חייבים אנחנו להרחיבו לפרשו ולבארו בשפה ברורה עד שיוכל גם תלמיד חכם בינוני לעסוק בלימוד חלקי השולחן ערוך עם באורי הגר"א מבלי שיצטרך להתייגע הרבה… עד שיעמוד על הכוונה של דברי הגר"א בבאוריו".

הרב עצמו נרתם למלאכה וערך את הספר "באר אליהו", ממנו ראו אור עד היום הלכות דיינים ועדות ומעט מהלכות הלוואה וכתובות. לימים המשיך את המלאכה הרב ברוך רקובר – שלפי עדותו נכח באותה הרצאת הרב – ומפרי מעשה ידיו ראו אור עד היום למעלה מ־20 כרכים.

הרב הוסיף וקרא גם ליצירת מבואות לתלמודים, למשנה ולתוספתא, למדרשי ההלכה ולמדרשי האגדה, ועוד. הוא גם קרא לעריכת "שיטה מקובצת" חדשה על כל הש"ס, אשר תציג כהלכה את ספרות האחרונים הפזורה בספרים רבים – קריאה שבמידה רבה נענתה במפעל "אוצר מפרשי התלמוד". הרב סבר כי לצד אלה נדרשים "ביקורת נכונה ומושכלת", תיאור "דרכי החידוש והפלפול, הדרשנות והתוכחה" ועוד. דומה שמפעלים ארצישראליים עכשוויים, כדוגמת מרכז תורה ומדינה, מכון התורה והארץ, מכון צמת, פרויקט השו"ת, מפעל הגניזה ושכמותם – כל אחד כשלעצמו ובעיקר כולם יחד, תורמים+ משמעותית למימוש חזון הרב בהרצאתו, ועוד היד נטויה למאה השנייה.

הרב ראה בפעילות זו ובתוצרים אלה של הקודש, וביותר בחיבורם עם מקביליהם – מפעלי החול, סממן של אתחלתא דגאולה. שותפים אנו לתקוותו כי "אז יתחברו כל כוחות העובדים יחד, עובדי הקודש ועובדי החול… ותחל אור גאולה… להופיע על מחנה ישראל בארץ חיים".