מרץ 1938. ערב כניסת הנאצים לווינה, התקיים בעיר מפגש מיוחד שהזכיר מפגש של מועצת חכמי תורה. חברי האגודה הפסיכואנליטית הווינאית, שכללה יהודים רבים שחרדו מפני הבאות, קיימו מפגש חירום בדירתו של זיגמונד פרויד, שהתכחש שנים רבות ליהדותו. הפעם בחר פרויד דווקא להשתמש ביהדות כדי לתאר את מצבם נכוחה, תוך שהוא ממשיל זאת לסיפור התלמודי על רבן יוחנן בן זכאי והמצביא הרומאי אספסיאנוס, זמן קצר לפני נפילת ירושלים בשנת 70 לספירה. רבן יוחנן חמק מהעיר והסגיר עצמו לרומאים. כשהובא בפני המצביא הרומאי הוא חזה שיהפוך לקיסר רומי, ובתמורה לנבואתו ביקש ממנו "תן לי יבנה וחכמיה", כדי שיוכלו לשמור שם על הגחלת ולהמשיך ללמוד תורה. "אנחנו נעשה כמותם… שהרי ההיסטוריה והמסורת… הרגילו את כולנו להיות נרדפים", הכריז פרויד (עמ' 209). מי שהאמין תמיד ש"דת היא אמונת הבל", נזקק עתה לישועת השם כהרף עין וכן לישועת חכמי היהדות, כדי לחפש מוצא. פרויד עקר לבסוף לאנגליה על מנת למצוא בה מקלט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
גם בחינוך ילדים: כל אחד הוא אור קטן
אגדות חז"ל הן התרופה לבעיות השמיעה בשיח הישראלי
"אצלנו אנטיוכוס אפיפנס הוא גיבור לאומי"
פרויד הוא רק אחד משורה ארוכה של גאונים שהצמיח העם היהודי בין השנים 1847 ל־1947, מאה שנים של יהדות, שאותן סוקר נורמן לברכט היהודי־בריטי בספרו עב הכרס והמרתק ברובו, "גאונות וחרדה". לברכט טוען שהיהודים שינו את פני העולם בשנים הללו, ומצטט את החוכמה העממית הגורסת שחמישה יהודים ניסחו למעשה את כללי החברה האנושית בכל הדורות: "משה אמר שהתורה היא הכול, ישו אמר שהאהבה היא הכול, מרקס אמר שהכסף הוא הכול, פרויד אמר שהמין הוא הכול, איינשטיין אמר שהכול יחסי" (8).
לברכט עוסק בספרו בשלושת האחרונים ובעוד רבים נוספים, כ־300 גאונים יהודים שבחר מתוך אלפים רבים נוספים שחיו באותה תקופה. כאילו "תקופת הגאונים", מפרשי התלמוד, שוב חזרה לקדמת הבמה של ההיסטוריה היהודית. לברכט נוטל מספר תהילים את הצירוף "גאון יעקב", וטוען שגם הגאונים המודרניים מרבים להשתמש בדרך חשיבתם בתלמוד, אף שלא בהכרח למדו אותו.
סופרמן הוא יהודי
הכול מדברים על המהפכה הצרפתית, הרוסית, התעשייתית, האורבנית, הפמיניסטית, הטכנולוגית ועוד. אך לא מדברים על מה שאפשר לכנות "המהפכה היהודית", שפרצה באמצע המאה ה־19, כשהיהודים החלו לצאת מהגטאות ולהתערות בחברה הנוצרית. לאחר דורות רבים שבהם חיו מחוץ לחברה או כנרדפים, החלו היהודים למלא בהדרגה תפקיד מרכזי כמעט בכל תחומי החיים, הן כיהודים והן כמומרים.
זה קרה בפוליטיקה (בנג'מין ד'יזראלי, הרצל, טרוצקי), בכלכלה (משפחת רוטשילד ורבים אחרים), בתעשיית הרכב (ממציא האוטומוביל הראשון היה יהודי, זיגפריד ליפמן מרקוס), במדע (איינשטיין), בפסיכואנליזה (פרויד), ברפואה (קרל לנדשטיינר ופאול ארליך), בפילוסופיה (לודוויג ויטגנשטיין), בספרות (היינריך היינה, מרסל פרוסט, פרנץ קפקא ועוד), בציור (מודיליאני, שהגדיר עצמו "צייר ויהודי"), במוזיקה (פליקס מנדלסון, ג'ורג' גרשווין, ארנולד שנברג, ליאונרד ברנשטיין ועוד), בקולנוע (יוצר הסרט "קזבלנקה" מייקל קורטיז, שהוא למעשה מנו קמינר, בן למשפחה אורתודוקסית; האחים קורדה שיצרו את הסרטים "האדם השלישי", "הנרי השמיני", "הגנב מבגדד" ועוד), בתיאטרון (שרה ברנאר) ובקומיקס. הידעתם שיוצריהם של סופרמן ובאטמן היו יהודים, עד שיוזף גבלס הכריז ש"סופרמן הוא יהודי"?
קרל לנדשטיינר היה אבי עירוי הדם, פאול ארליך אבי הכימותרפיה, מגנוס הירשפלד אבי הסקסולוגיה, ליאון טרוצקי אבי המהפכה המתמדת, גרגורי פינקוס וקארל דג'ארסי אבות הגלולה, פריץ הבר אבי הלוחמה הכימית (שתרם תרומה עקיפה לדיראון עולם להמתת יהודים בציקלון בי), פרנץ קפקא אבי ספרות האבסורד, רוזלינד פרנקלין פענחה את מבנה הדנ"א, וכמובן אלברט איינשטיין אבי תורת היחסות שהולידה גם את פצצת האטום יחד עם יהודי נוסף, לואי סילרד. ועוד אינספור גאונים נוספים הפזורים בספר, כמו שמיים הזרועים בכוכבים.
לוגיקה תלמודית
נורמן לברכט הוא סופר, עיתונאי ומבקר מוזיקה ידוע. הוא נולד בלונדון, בגיל 16 למד בירושלים בישיבת קול תורה ובהמשך באוניברסיטת בר־אילן, ועבד ברשות השידור. בעבר נטען כנגדו שהוא פרובוקטור שאינו נשען על עובדות ועוסק גם בלשון רכיל. ללא קשר לשאלה האם יש שמץ של אמת בטענות שהועלו בעבר נגדו, אי אפשר להשמיע טענה דומה נגד ספרו הנוכחי, המבוסס על מחקר מרשים וידע רב, אם כי גם הפעם הוא פוזל מעת לעת לרכילות לא נחוצה. לברכט מנסה לפענח את הדי־אן־איי הגאוני של היהודים ולהשיב על השאלה מדוע הם מצטיינים בהישגים יוצאי דופן, המשתקפים גם בטבלת הזכיות בפרס נובל בתחומים מגוונים.
לברכט אינו עוסק בספרו בגנטיקה, וטוב שכך, אלא בתרבות ובהיסטוריה ובחוכמה היהודית העתיקה. הוא טוען כי גם יהודים שזנחו את הדת ואף התנצרו, נושאים למעשה את הגן שהוא מכנה "הלא מודע היהודי". לדבריו, בלא־מודע היהודי מצויים היסוד האינטלקטואלי התלמודי מחד גיסא, ותחושת חוסר הביטחון והחרדה היהודית מאידך גיסא, שגורמים ליהודים להמציא את עצמם מחדש בכל מקום. על פי לברכט, הגאונות והחרדה היהודיות ירדו כרוכות לעולם, והן מעין חוק כלים שלובים. ולראיה המקרה של פרנץ קפקא, שכתיבתו הגאונית היא למעשה תולדה של חרדה קיומית מובהקת, בנוסף לאינספור פירושים יהודיים שאפשר להעניק לה.
בהקשר של פרויד גורס לברכט שהלוגיקה שהפסיכואנליזה מבוססת עליה היא למעשה לוגיקה תלמודית. פרויד לא למד אמנם גמרא, אך לדברי לברכט הפסיכואנליזה שלו מבוססת על שישה עקרונות "ששורשיהם נועצים במקרא, בתלמוד ובספרות הרבנית" (205). לברכט מפרט את העקרונות הללו, שהעניקו השראה לפרויד: אסוציאציה חופשית, אסוציאציות מילוליות, משחקי מילים, הלא מודע, פשר החלומות והעברה. זהו טיעון מעניין שאי אפשר לדחות על הסף.
בספרו יוצר לברכט חיבורים מעניינים בין גאונים שלא הכירו איש את רעהו. כך למשל, אצל הסופר מרסל פרוסט, בן תערובת שהוטבל לנצרות וגם לספרות, מוצא לברכט סימנים ללא מודע הקולקטיבי היהודי. בין פרויד לפרוסט יש קווים משיקים בעיסוק בזיכרונות הילדות כמניע מרכזי אצל האדם הבוגר. גם יסוד החרדה קיים אצל שניהם. הדמיון ביניהם, טוען לברכט, נובע מהגישה היהודית שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
לברכט אף מציע שתפיסת הזמן האבוד של פרוסט איננה רחוקה מהרעיונות של איינשטיין בדבר יחסיות הזמן. בעוד שבעיני איינשטיין שעה היא יחידת זמן שאורכה משתנה במרחב, פרוסט כתב "שעה איננה רק שעה, היא כלי" (106). שניהם, סבור לברכט, שאבו את תפיסתם מהמקרא.
בעל כורחו של מרקס
כנגד מי שיטען שקרל מרקס ופליקס מנדלסון – שני השגרירים היהודים הראשונים בתרבות האירופית – והיינה ופרוסט, המירו את דתם, יש ללברכט תשובה קבועה: גם אלו שזנחו את היהדות "ספוגים בערכיה ובגישותיה" (47). הלא־מודע היהודי ימשיך ללוותם כמו במקרה של היינה, ששיבץ במכתביו מושגים יהודיים ואף פרסם נובלה יהודית בשם "הרבי מבכרך". גם סימפוניית הרפורמציה של מנדלסון מבוססת על המזמור החסידי "הבאנו שלום עליכם", ובאורטוריה שלו "אליהו" כלולים מוטיבים הלקוחים ממזמורי תפילה יהודיים.
זאת ועוד: אימו היהודייה של פרוסט המשיכה לאהוב אותו כאם יהודייה, וגם אימו של מרקס, נצר לשושלת רבנים שהפך לאדמו"ר של המרקסיזם, לא התנצרה יחד עם אביו, והמשיכה להאציל לבנה מעצותיה היהודיות. העובדה שהוא סלד מהן ואף סלד מיהודים ויצא נגדם בכתיבה אנטישמית ("הממון הוא אלוהיהם הקנא של ישראל, ואין אלוהים אחרים על פניו"; 33), לא משנה את העובדה שהיהדות הייתה חלק מבית גידולו, שהוא הכיר את מנהגיה ושהיא הייתה מכרעת בגיבוש תפיסת עולמו המרקסיסטית, שהושפעה בין השאר משיריו של היינה (למשל "האורגים השלזים").
שבעה־עשר מתוך עשרים הקומוניסטים שליוו את ולדימיר איליץ' לנין, בעצמו ממוצא יהודי, בנסיעתו המפורסמת ברכבת לכבוש את רוסיה, היו יהודים. בין שבעת חברי הפוליטבירו הראשון של בריה"מ היו ארבעה יהודים.
בין הגאונים היהודים מונה לברכט גם רבנים, ומתרכז בדמותו של האדמו"ר של חב"ד מנחם מנדל שניאורסון, שבו הוא רואה את "המשפיע ביותר מכל הרבנים בהיסטוריה המודרנית" (417), אף שזרמים אחרים ביהדות יתווכחו עם פסיקתו. לברכט עוסק גם ברבנים בימי השואה, ומספר בין השאר על הרב ד"ר סולומון שונפלד, שהצליח לחלץ אלף ילדים יהודים ממנזרים בפולין, ועשה זאת בדרך מתוחכמת. כאשר אם מנזר טענה באוזניו שאין אצלה יהודים, שונפלד התייצב בחצר המנזר וצעק: "שמע ישראל…" ומכל קומה בבניין שמע את הילדים משלימים את הפסוק: "אדוני א־לוהינו, אדוני אחד!" (422). "זהו בעיניי כוח של גאונות" (422), כותב לברכט, אך לשם הגילוי הנאות מוסיף שהוא ומשפחתו למדו במוסדות הלימוד של שונפלד.
איפה גאוני המזרח?
הספר, הכתוב בסגנון רהוט ולעיתים אף מבריק, מחולק לפתח דבר ול־16 פרקים, המסודרים באופן היסטורי. חלק מהפרקים מרתקים ואף מרשימים, ומעידים על עבודת מחקר מונומנטלית, אך לברכט מתרכז בגאונותם של היהודים באירופה ובארה"ב ואינו מתייחס ליהודים ביבשות אחרות. גם מבלי להיכנס לסוגיות עדתיות, נשאלת השאלה: האם שם לא היו גאונים?
"גאונות וחרדה" כולל פרק פחות מחודד, העוסק בארבעה מקרי רצח. לברכט מעניק חשיבות מכרעת לרצח חיים ארלוזורוב, מבלי להסביר באופן מספק מדוע הנרצח היה בעיניו גאון, בעוד שאת בן־גוריון הוא מאזכר רק פה ושם בשורות אגב. אפשר לשאול מדוע חיים ויצמן, אליעזר סוקניק ובנו יגאל ידין ראויים לאזכור נרחב יחסית, ואילו בן־גוריון או ז'בוטינסקי לא. ניכר על לברכט שהוא אינו מחבב במיוחד את בן־גוריון, אך האם חיים ויצמן, שאמר פעם "יהודים הם כמו כל אדם אחר, רק קצת יותר" (410) היה חשוב ממנו בעיניו? ואולי משום שוויצמן היה בריטי הוא זכה לכבוד רב יותר ממי שלבש מכנסי חאקי ורעמת השיער שלו הייתה פרועה, כתיאורו של לברכט?
הספר מסתיים בהכרזתו של בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל. לברכט כותב: "צעד זה עשוי להיות סופה של ההיסטוריה היהודית, או תחילתה של דיכוטומיה חדשה" (435). זוהי פסיקה נמהרת, בהתחשב בכך שמדינת ישראל היא כמובן לא סופה של היסטוריה, אלא המשכה.
