אחרי אלפיים שנות גלות זכינו למדינה עצמאית. שירה חדשה שיבחו גאולים ביום העצמאות הראשון. אך גדולה התמיהה על חלק מחכמי התורה של ימי קום המדינה: מדוע לא קבעו יום הודיה לדורות על נס התקומה מעבדות לחירות? יש שענו: ירושלים איננה בידינו. עצמאותנו חלקית היא, העיר העתיקה והר הבית – בית חיינו – אינם בידינו. אולם נראה שהנימוק האמיתי לא היה שירושלים איננה בידי המדינה, אלא שהמדינה איננה בידי ירושלים. ירושלים של מטה איננה בידי ירושלים של מעלה. הקב"ה נתן לנו את המדינה, אולם אנחנו, דור המקבלים, לא השכלנו כיצד לקבלה, לעצב את הליכותיה כמדינה יהודית מקורית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הפרי או הקליפה: המשמעות העמוקה של חנוכה
אגדות חז"ל הן התרופה לבעיות השמיעה בשיח הישראלי
"אומה צריכה לא להיות פציפיסטית, בפרט אם היא חפצת חיים"
אילו זכינו הייתה הקמת המדינה יוצרת תמורה מרחיקת לכת במושגי עם ומדינה, ואורחותיה היו דגם ייחודי לחיי היחיד והיחד. יחסי עובד ומעביד מתוקנים. חובת "וחי אחיך עמך" תתבטא בחקיקת חוקי עזר להצלה וסיעוד מיידים בכל מקום. אחוז אפסי של תאונות עבודה ותאונות בדרכים, כקיום של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". מערכת חינוך ערכית, וירידה מתמדת בפשיעה. השבת תהיה ליום מנוחה לארץ, והמשפחה תבריא ביום מנוחה ממלכתי. התנ"ך היה זוהר באור אלוהי ומקרין בזיוו על אורח החיים במדינת ישראל המתחדשת. היה בידינו לסמוך גאולה לשירה, להכיר בגודל הנס בהקמת המדינה ומוסדותיה המושרשים בתורה. אז הייתה העצמאות שלמה, והשיר שלם בתוככי ירושלים השלמה.
כאשר לא זכינו לקבל את העצמאות היהודית במלואה, מה היה לנו? זכינו לעצמאות מדינית נטולת עצמאות רוחנית. רבים ראו במדינה סוף פסוק לצרות היהודי הנודד בגלות, מקלט בטוח לאומה, וציפו שמעתה תתחיל "ראשית חדשה" של עם נורמלי בארצו. תדמיתו של היהודי הנודד תיעלם, האנטישמיות תכלה מן העולם ושלום על ישראל. בארץ נולד דור חדש, צבר"י – צעיר בריא רענן ישראלי. יהדותו ביולוגית־טבעית, כפי שמחנכיו ציפו להצמיח יהודים ישראלים.
דור ללא בית
כעבור שנים מתברר שחיים ישראליים ללא חינוך יהודי מקורי הביאו לתוצאות שונות מהצפוי. סימני ההיכר הישראליים המקוריים טושטשו או נמחקו. תוצאתם היא ליקוי שמתחולל בנוער בארץ במשך שנים. הישראלי החדש חי במשבר זהות אישי.
הסימפטום החריף מתגלה בירידה מן הארץ. בריחת מוחות של טובי הנוער הישראלי. אין זו תאונה מקרית, זו תאונת שרשרת. זו תוצאה של משבר זהות לנוער יהודי חילוני אשר נולד כיהודי וחונך כישראלי. השקפת עולמו קיבלה דעת, מדע ודעות מכל העולם. הוא קוסמופוליטי, נושא את הסיסמה של "אחוות עמים" ו"ככל הגויים בית ישראל". חלקו מנסה להוציא מעולמו האישי את המורשה הדתית וערכיה, וחלקו כבר נותק ממנה לחלוטין, חסר ידע מינימלי מהי יהדות. מתברר כיום, לנגד עינינו, שהמלך הערום הוא "הומלס": חסר ערכי משפחה, אין לו בית ואין לו בית ישראל. רק ככל הגויים בית ישראל.
אבי מורי הרב משה צבי נריה כתב בעקבות הסכם השלום עם מצרים כי "אלמלא מצב הלחימה עם ארצות ערב, כבר היינו שליחי הציוויליזציה במזרח התיכון, מעורבים במרחב חברתית וכלכלית. היינו משתלבים במדע, בקדמה ובידע במרחבי העולם הערבי. תוך כדי כך היו קמים עלינו לנגד עינינו, בולעים אותנו על ראשינו כרעינו וקרבנו. דור צעיר היה מתבולל במהירות במרחב הערבי".
כלל בידינו שאין סומכים על הנס. המפולת כבר לנגד עינינו. ברור שאם ייכון שלום חלקי או שלם עם ארצות ערב, בלי שימור יהדות דורות לגיטימית, צפוי לנו אסון לאומי – התבוללות לאלפים של ישראלים. בנים ובנות, סטודנטים ישראלים־יהודים, ילמדו ברבת עמון, בקהיר ובלבנון. טיולים וביקורים ייצרו חברויות וקשרים, קשרי נישואין שיתחילו באוניברסיטאות בתל־אביב ובירושלים ובהיכלי ההייטק והמדע ברחבי המזרח התיכון. סטודנטיות משכילות מארצות ערב יבנו בית עם ישראלים נטולי זהות. הרי נוער זה נולד וגדל תחת דגל השלום ובפיהם השירה: האהבה תנצח.
לא הסכמי השלום שנחתמו עד היום, אותם הסכמים רשמיים וקפואים, כהסכם השלום שנחתם זה עתה בין מדינת ישראל והאמירויות. הסכם זה חריג בהתהוותו ובקבלתו המרשימה בהנהגת האמירויות, וכפי הנראה גם בקרב אזרחיה. מבחינה זו הוא בוודאי פתח תקווה להמשך יציב, ומשכך נברך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה. אך אסור לנו לזלזל בגודל האתגר ולהתעלם מכך ששער שנפתח איננו חד־סטרי. בלא הכנות מתאימות, מעורבות חברתית ושותפות כלכלית רחבה עלולות להוות מלכודת דבש בפתחי בתי ישראל.
המדינה איננה תעודת ביטוח
כלפי פנים, על האולפנות והעוסקים במשפחות־ישראל, מדריכי חתנים וכלות, רבנים וראשי ישיבות, להתכנס לעשות למען חיזוק וביצור הבית היהודי. ולחברה הישראלית נציב שאלה: האם אינכם מבינים כי פתיחת בית לכל הרוחות, מביאה אליו רוחות פרצים וחורבן הבית? שפתיחת דלתות לכל דכפין מטשטשת את הבית הלאומי שלנו, מפרקת אותנו?
ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון עשה מעשה כשפנה לחכמי ישראל שהם ינחו להגדיר מהו גיור, כיוון שהניח שנושא שהנשמה והזהות היהודית תלויה בו איננו נושא משפטי שייקבע בהיכל המשפט בלבד. האם אינכם סבורים כי יש מקום לחשיבת מסלול מחדש על סמכויות משפטיות הניתנות לכל שר לתקן תקנות ולשנות דברים הפוגעים בגרעין המשפחתי, על דעת עצמו? ברור הדבר כי אילו שינוי כזה היה מובא לדיון אמיתי במשאל עם, הוא היה מוקד לחשיבה וחשבון נפש לאומי. מדוע אם כן נגזר עלינו לחיות תחת גחמות רגעיות של אנשים שהיום כאן ומחר שם, בבחינת "האחד בא לגור וישפוט שפוט"?
זה שנים שאנו רואים לנגד עינינו חילון לוחם נגד הציבור הדתי באמצעים הממלכתיים, בתרבות, בצבא, במערכות המשפט ובכלכלה. על הציבור הדתי המעורב בחיי המדינה להרהר על סמכויות היתר, הנגיסות הפוגעות בדברים שהנשמה תלויה בהם. עלינו לחשוב שנית כיצד ניתן לשנות את הנתונים והסמכויות שנהפכו לנורמה. כשלעצמי ברור לי כי יהדות ללא אלוהים וללא מצוות אלוהיות היא איבוד מדעת, מחוסר דעת. "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם".
ואזהרה אחרונה: כל החושב על מדינת ישראל ואופייה בהווה ובעתיד, אם בקנה מידה מזרח־תיכוני או בקנה מידה עולמי, בקטגוריות הרציונליות המקובלות בעולם, מנת חלקו היא ייאוש ואכזבה. בניגוד לחוזי המדינה וראשיה, שסברו שהמדינה היא דף חלק, ש"אליק בא מן הים" ללא קשר לעברו היהודי ושורשיו – שלומי אמוני ישראל ציפו שהמדינה תהיה שלב בתחילת הגאולה, צעד ראשוני בנתיב החזון של תחיית העצמות היבשות.
עצמאות אינה רק זכות שזכינו בה, ושבעים ושתיים שנות המדינה אינן מהוות תעודת ביטוח לייחודיות היהודית הקיימת בה. היא מטילה עלינו חובה קדושה ואחריות כלל־ישראלית. יהודי העולם רוצים לבוא לארץ ישראל יהודית. אם לא ימצאו את היהדות ברחובות הראשיים, בהוויית המדינה, למה עליהם לעשות עלייה למדינת ישראל כשזו מתנערת מכל הירושה הרוחנית שלה?
