משפט שלמה הוא חידה לא מפוענחת

רוחו הגדולה של יוסף, רוח א־לוהים אשר בקרבו, חוכמתו ובינתו, הביאוהו למלכות ולממשלה בכל ארץ מצרים. מבחינה זו דומה יוסף לשלמה המלך, אשר "חָכְמַת אֱ־לֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (מלכים־א ג, כח). דמיון זה מוביל אותנו לעסוק הפעם בהפטרה לפרשה, שבמרכזה עומד משפט הנשים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הרב זקס כבש את העולם אך התקשה לפנות לישראלים בשפתם
50 שנה למבצע הדרמטי שסדק את מסך הברזל
חיג'אב בשחקים: חברת ארקיע מכשירה דיילות ערביות לקו לדובאי

קריאת הפטרה זו היא אירוע נדיר. ברוב השנים פרשת מקץ היא שבת חנוכה, ומפטירין בה ב"נרות זכריה". רק בעשירית מן השנים – בפעם אחרונה בשנת תשע"א – פרשת מקץ באה לאחר חנוכה, ואנו קוראים בה על חכמת שלמה.

בדומה לפרשה, גם ההפטרה פותחת "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (שם, טו). בחלום בגבעון אומר ה' לשלמה "שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ", ושלמה מבקש "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע". מיד עם יקיצתו מחלומו עומד שלמה למבחן: "אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו".

המושג "משפט שלמה" הפך לדימוי אוניברסלי. זהו סמל לסכסוך קשה, עימות בין שתי גרסאות, "מילה מול מילה", ללא עדים וללא ראיות. משפטים קורעי לב בנוגע למשמורת על ילדים ואחזקתם מתרחשים כל העת, לעיתים בשעת גירושין ולעיתים בין אם ביולוגית לאם מאמצת.

שחזור כושל

לפני כמאה שנים ניסה שופט אמריקני להכריע במחלוקת כזו בהשראת משפט שלמה. הוא הכריז על פסק דין מדומה: הילדה שבמחלוקת תילקח מן האם המאמצת ותימסר למוסד לילדים. באמצעות מצלמות שנשתלו באולם ובעזרת מומחים ופסיכולוגים הוא ניסה ללמוד מתגובת האימהות להיכן הצדק נוטה. סופו של המשפט היה ביזיון וקצף. הכול הסתבך, ולבסוף הוחלט על משמורת משותפת. נראה שאין אפשרות לשחזר את משפט שלמה, שכן ההבדל אינו בדיוקים המשפטיים, בטענות הנשים ובאובייקט המשפטי – ילד חי מול ילד מת. ההבדל טמון במקור החכמה ובהתגלות אלוהית.

על המלך המשיח נאמר "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ" (ישעיה יא, ג). אין לחפש את כישוריו המשפטיים של המלך המשיח ביכולת הניתוח וההתבוננות בראיות, ולא בדקויות שבין המילים, אלא בחוש הריח. כפי שמפרש הרמ"ה (על סנהדרין צג, ב): "שמבין ברוח הקודש אמיתת הדבר, ואינו דן לפי טענותיהן של בעלי הדין ולא על פי עדותם".

כזה היה אופיו של משפט שלמה. תהילים עב הוא מזמור המוקדש כולו לחכמת שלמה, למשפטו ולממשלתו, והוא נפתח כך: "לִשְׁלֹמֹה, אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ. יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק  וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט". במדרש תהלים שם נאמר שדוד ביקש מה' בשביל בנו: "כשם שאתה דן בלא עדים ובלא התראה, כך יהא שלמה דן בלא עדים ובלא התראה". ועל כך נאמר "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה" – "שהיה דן כיוצרו בלא עדים ובלא התראה, וזה היה דינן של זונות".

עדות משמיים

סיפור המשפט מוצג לפנינו כחידה. חוקרי מקרא ומשפטנים דגולים עסקו באינטנסיביות בניסיון לפענח ולמצוא נקודות אחיזה בדברי הנשים ובהתפתחות העלילה כדי לעגן את הכרעתו של שלמה. ואולם ניתן לקבוע שאין כאלה בנמצא.

עד כדי כך הדברים סתומים, שאין שום הסכמה בין פרשני המקרא בנוגע לזהות האם האמיתית. אי אפשר להוכיח מי הזוכה. כל משפט בכתוב יכול להתפרש לשני הצדדים. וכאשר שלמה קובע "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי… הִיא אִמּוֹ", אין אפשרות להבין מי היא "לה" ומיהי "אמו". יש שיאמרו זו ויש שיאמרו זו.

המלבי"ם קבע את הדין על פי נוסח דבריהן. מי שהקדימה לטעון "בני החי ובנך המת" היא האמיתית כנגד מי שאמרה "בנך המת ובני החי", ולכן כפל הכתוב את דבריהן. זוהי סברה יפה, אך לא מוכרחת.

אמר רבי יהודה בר רבי עלאי: אילו הייתי שם, פיקרין (חבל) הייתי כורך על צווארו (של שלמה), לא די האחד שמת, אלא שציווה לשני שייגזר? (מדרש תהלים שם)

החכם יוצא מגדרו כדי ללמדנו שאין כאן כל מעשה משפטי לגיטימי. אוי לו לדיין שכך יכריע את הדין, וקל וחומר ודיני נפשות. אלא שהמדרש שם מיישב את הדברים (בתרגום):

אמר ר' אלעזר: בשלושה מקומות הופיע הקב"ה בבית הדין. בבית דינו של שם בן נח, כאשר אמר יהודה "צָדְקָה מִמֶּנִּי". מנין ידע? ואולי כשם שהוא בא אליה כך בא אליה אדם אחר? אלא יצאה בת קול ואמרה "ממני", ממני יצאו כבושים.

בבית דינו של שמואל הרמתי – "וַיֹּאמֶר עֵד" (שמואל־א יב, ה), יצאה בת קול ואמרה אני עד בדבר.

בבית דינו של שלמה, שנאמר "הִיא אִמּוֹ". מנין ידע? ואולי הערימה עליו כדי שיתנהו לה? אלא יצאה בת קול ואמרה: "היא אמו".

סוף דבר: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱ־לֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט". דהיינו, הקב"ה נמצא בבית דינו להורות לו אמת וצדק. בדומה לכך יוסף: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ־לֹהִים בּוֹ".

בשבוע שבו מצוין יום אידם של גויים כדאי להזכיר את שחיבר רבי אברהם בן עזרא בפיוטו, במסגרת הפולמוס היהודי־נוצרי או היהודי־מוסלמי:

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא־לֹהִים לְאֵ־ל חָי / לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי

רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת / לֹא כִּי בְנֵךְ הַמֵּת / וּבְנִי הֶחָי.