וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ־לֹהִים (כב, ב־ג)
הרצף בין הציווי על עקידת יצחק וריבוי הפעלים הבאים מיד לאחר מכן, כמעט מעלים את הדרמה המתחוללת בפסוקים הללו. הרי יצחק, היחיד לאימו, היה ילד של נס. בבשורת לידתו נאמר "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (יח, יב), והסביר זאת ר' עובדיה ספורנו: "כי אמנם להשיב את הבחרות אחרי הזקנה הרי הוא כתחיית המתים".
יצחק זה, שנולד להוריו אחרי זקנתם, כמעין תחיית המתים, האהוב לאין קץ, "כי יותר מאהבת נפשו אהבו" (רד"ק על כב, א), יוקרב לעולה על ידי אביו? ואף על פי כן, עוד הציווי על העקידה ניתן וביצועו מתחיל מיד ללא עיכוב. הייתכן שאביו לא שאל, לא ביקש ולא התחנן?
ניסיון צפוי מראש
כאשר הקב"ה מבשר לאברהם על הבן שייוולד לשרה: "וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן" (יז, טז), אברהם נופל על פניו וצוחק. זהו צחוק של אמונה והתפעלות מן הנס (רש"י שם). ואולם, בהמשך הוא מגיב באופן בלתי צפוי: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱ־לֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (שם, יח).
נראה שאברהם חושש מילד שכולו מעשה ניסים. ילד של נס, טבעו שהוא בא כדי ללמד לעולם לימוד או מופת של אמונה. אברהם מעדיף להתמודד עם אתגר גידולו של ישמעאל, "הילד הרגיל", ולא עם ילד של נס. אברהם למעשה צופה כאן את הניסיון.
גם "המשתה הגדול" שעשה אברהם "בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (כא, ח), אותו משתה שבא לציין הודיה גדולה על יציאתו של יצחק מגיל הינקות, מלווה בחששות רבים. אל המשתה הזה מוזמנים כל גדולי הדור (רש"י שם). מהותו פרסום הנס, מתוך תקווה שבכך ייצא הנער ידי החובה הסובבת את מופת לידתו.
חז"ל מנכיחים את הפחד הטורדני המלווה את אברהם מאז נולד יצחק.
"אחר הדברים האלה": אחר הרהורי דברים שהיו שם. מי הרהר? אברהם הרהר ואמר: שמחתי ושִמחתי את הכל, ולא הפרשתי להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד. אמר לו הקב"ה: על מנת שנאמר לך שתקריב לי את בנך ולא תעכב (בראשית רבה פרשה נה, ד).
הרהוריו וספקותיו של אברהם הם המובילים היישר אל העקדה. ייתכן שזהו גם פשרו של סילוק ישמעאל. ניסיון גירושו של ישמעאל יש בו מטעמה של העקדה. הפרידה מישמעאל היא האירוע שמתוכו תגיע העקדה – בה"א הידיעה.
ואמנם, לאחר העקדה יאמר מלאך ה' לאברהם: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ־לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כב, יב). ילד הנס אכן נעשה למופת של אמונה לעיני העולם כולו.
חיים אחרים
גם שמואל הנביא הוא ילד של נס. אימו חנה, במרירות נפשה, שופכת את ליבה ומבקשת "זרע אנשים" ־"זרע שמובלע בין אנשים" (בבלי ברכות לא, ב). חנה מתפללת אפוא ל"בן רגיל", לא בולט ולא יוצא דופן.
ואולם, כיון שחנה מודעת לכך שאם תתקבל תפילתה יהיה זה ילד של נס, היא נודרת ואומרת: "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל־א א, יא), הילד הזה יהיה קודש לה', וכך יימלט מגורל ילד של נס. לאחר שנגמל שמואל, כמו במשתה יצחק, מביאה אותו אימו אל בית ה' לקיים את נדרה. בהביאה אותו לפני עלי הכהן, חנה מתחננת לפניו באופן בלתי מובן על חייו של הנער: "בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי… אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ, וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'" (שם, כו־כח). חז"ל כדרכם משלימים את החסר במדרשם. לדבריהם שמואל הנער עומד בפני עונש מיתה, כמורה הלכה בפני רבו, ורק דבריה הנרגשים של אמו פודים אותו ממוות לחיים (בבלי ברכות שם). ילד של נס צריך שיהיה נס כדי להתנוסס.
גם יוסף בן רחל שייך לחבורת הנולדים בנס. "וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ־לֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ"(בראשית ל, כב). יוסף הוא פרי קריעת גזר דין של עקרות, ומסכת חייו הפתלתלה מתנהלת על פי אותם עקרונות.
אברהם אינו מופתע מציווי העקדה. כל הימים היה אברהם מצפה לדעת כיצד ובאיזו דרך יהפוך יצחק לנס, ומיד בשומעו את הציווי השכים ונזדרז ללא כל עיכוב לבצע את הציווי. מחד, ברור לו כי "אֱ־לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי", ומאידך כי דבר אל־והינו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" יקום לעולם.
שרה אמנו לא חיה בתודעה הזו: "וישכם אברהם בבוקר – השכים לעשות רצון הא־ל ולא הודיע לשרה. אולי תעשה רעה בעצמה לאהבתה את יצחק" (רד"ק על כב, ג). ואכן, נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה פרחה נשמתה ממנה ומתה (רש"י כג, ב).
שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה/ הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ (מתוך "עת שערי רצון להיפתח", ר' יהודה בן שמואל אבן־עבאס, המאה ה־12)
