התרגלנו זה מכבר לוויכוח בין אלה שלא מפסיקים לכתוב על "צניעות", ובין מי שמבקשים לחדול מהעיסוק המופרז לטעמם בנושא. הכותבים, לרוב רבנים ומחנכים, חשים שאל מול זירמת המתירנות הסוגרת מכל עבר, חובה להציב חומות של מילים שיזכירו, יצדיקו ויגנו על הבנות והנשים ועל תמימותן היפה. מול הפריצות חוגגת ברחובות הממשיים והווירטואליים, הם משוכנעים, חובה להשיב מלחמה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתיווך ישראל: מצרים נפגשה עם משלחת חמאס
– החתול שמיל ממולדובה: סיפור מרתק בעלילה אפרורית
– שופטי העליון דנו בסמכותם לבטל חוקי יסוד
מנגד, בנות אולפנה לשעבר שנושאות עדיין את מחיר ההתכחשות לגופן, ופמיניסטיות דתיות שנתקלות בקירות הזכוכית האטומים בבתי הכנסת, בבתי המדרש ובבתי הדין בשם ערכי הצניעות – אינן מוכנות לקבל את הסדר החברתי הקיים. וכך מעת לעת, כמו מורסה שמסרבת להגליד, שב הנושא ועולה ועימו הכאבים והכעסים הכרוכים בו.
האם נידונו לשוב ולהסתחרר במעגל הקסמים הזה, בחשדנות הדדית מרחיקה?
הסעיפים הפכו למדפים
מאז ומתמיד צניעות היתה גוף־ידע הלכתי ואגדתי. לא קשה לבנות דפי מקורות שעוסקים בנושא. אפשר להתחיל מצניעותם של האבות והאימהות, לעבור לסוגיות במסכת ברכות ("טפח באשה ערוה") ובמסכת קידושין ("דיני ייחוד"), ולקנח בפרקי רמב"ם וסימני שולחן ערוך.
לכל המקורות הללו יש מכנה משותף אחד: התפיסה שצניעות היא הרחקה של הגברים מ"ערווה", כלומר מנשים אסורות ומהרהורים מיניים. צניעות במובן של "צניעות מינית" היא ההפך מ"פריצות" ומ"ערווה". שתי אפשרויות התרגום שלה לאנגלית הן: (א) טהרה מינית (Chastity), מהמילה הלטינית Castitas, שפירושה cut off, separated, כלומר אלה שפורשים, שנבדלים (casta); ו־(ב) איפוק או ריסון מיני (Modesty), מהמילה הלטינית Modestus, שקרובה לשם התואר Moderate, שפירושו ללא־הפרזה, להישאר במידה, ולהישמר בתוך הגבולות. שתיהן מביעות באופן קולע את תכליתה: קביעת גבולות כדי לא להגיע למצב של קיום יחסי מין אסורים או הרהורים מיניים.
אלא שבמאה העשרים, אותם שני פרקים ברמב"ם הפכו לסִפרות שממלאת מדפים. מאז שה"חפץ חיים" כתב בתרע"ג (1913) את "גדר עולם", מונוגרפיית הצניעות הראשונה (למיטב ידיעתי) אודות כיסוי ראש לנשים, נכתבו עוד עשרות ספרים ומאות מאמרים בנושא, ומשנות התשעים ואילך טיפס שיעורם מספרים בודדים בעשור לכמה ספרים בשנה.
וקרה דבר נוסף: אם בספרות ההלכתית הקלאסית הנמענים היו הגברים – הם היו האחראים לשמירת הצניעות של עצמם והם היו החוטאים – בספרות הצניעות במאה העשרים הפנייה הוסבה לנשים; הן שנדרשו שלא להחטיא את הגברים בבגדי פריצות, והן היו החוטאות העיקריות אם זה קרה. דרישת הצניעות מנשים הפכה את העיסוק בנושא לאובססיה ביחס לבגדי נשים – גזרתם, אורכם וצבעיהם – והחמיצה במידה רבה את התכלית שלשמה קיים ערך הצניעות מלכתחילה, כלומר שנשים דווקא לא תעמודנה במוקד. שינוי זה גורר הערות פוגעות, ריסוס שלטי חוצות ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, בעוד שהתפיסה ההלכתית של "צניעות כהרחקה מערווה" היתה יעילה ומוסכמת בעבר, בהווה היא מביאה לתוצאות שנתונות במחלוקת גדולה, ומקשות על החינוך וההפנמה של הערך.
בין הדר לפגיעוּת
אלא שמלבד התפיסה שהצניעות היא הרחקה מערווה, ישנה במקורות תפיסה נוספת שכמעט נשכחה: "צניעות כהגנה על הפרטיות". בהלכות שכנים במסכת בבא בתרא מצויה הלכה שאוסרת על שכן לפתוח חלונות אל מול חלונותיו של שכנו הסמוך לו. על דין זה כתב הרשב"ם בפירושו שהטעם הוא משום צניעות. המפרשים ראו בכך נזק גוף, כזה שאפילו אם הנפגע מוחל על כבודו – המזיק חייב להימנע מלהזיק לו (חובה קוגנטית). לגבי טיבו של נזק גוף זה אפשר ללמוד גם מהמשנה (בבא קמא ח, ו) שמתייחסת לפגיעה בצניעות כחבלת גוף. כפי הנראה, האיסור לחבול בגוף נובע מהתפיסה שהגוף נברא בצלם א־לוהים ולכן אסור להשחית אותו ואף לא לבייש אותו, אפילו במקרה קיצון של נידון למוות (תוספתא סנהדרין ט, ו).
אך כאן צריך לדייק ולשאול: מה טיב הזיקה שבין הגוף כצלם א־לוהים לחובת ההגנה על הגוף ועל צנעתו? את הזיקה שבין צלם א־לוהים לגוף האנושי אפשר להבין בשתי דרכים שונות: הדרך הראשונה היא לייחס לגוף תכונות של הדר ותפארת, כמו א־לוהיות. אורית קמיר כינתה זאת "הילת כבוד". הדרך השנייה, הפוכה ממנה, רואה בגוף משהו פגיע, אנושי מאוד, ומתוך כך חוששת מהקלות שבה ניתן לבוז לו ולבייש אותו. לפי תפיסה זו, "כבוד א־לוהים – הסתר דבר". בניגוד להלניזם אין כאן אידיאליזציה של הגוף (ומאידך גם לא דגרגציה, "הורדה בדרגה", שלו) – אלא ריאליזציה פשוטה של הקיום האנושי שהוא חשוף ופגיע כשהוא ללא שכבות מגן מתאימות.
אלו הן שתי תפיסות שונות של כבוד האדם במובן של הגנה על גופו, ובמידה רבה ניתן לשייך כל אחת מהן לעולם תרבותי שונה. בעולם ההלניסטי הגוף נתפס כא־לוהי במובן זה שהוא יפה ונוטה לשלמות. פסלי העירום של א־לים ואישים נערצים שקישטו את העולם ההלניסטי, ותחרויות הגימנסיון שנערכו בעירום מלא, ביטאו תפיסה זו.
בעולם היהודי, לעומת זאת, עירום לא היה מושא להערצה אלא ביטא חוסר כבוד. כך, לדוגמה, מסופר על "ר' אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא (=יקרה מאוד), והיה עומד ומקריב על גבי המזבח, והורידוהו אחיו הכהנים מפני שנראה מתוכה ערום" (תוספתא יומא א, כב). חכמים ראו בכך ביזיון לא רק כלפי המזבח אלא גם כלפי הנוכחים במקום: "והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקדוש ברוך הוא לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון – אשר לא תגלה ערותך עליו" (מכילתא דרבי ישמעאל).
מה יתרונות התפיסה של צניעות כהגנה על הפרטיות, על פני התפיסה של צניעות כהרחקה מערווה? כפל הפנים של הגוף – הפגיעות שלו מצד אחד, וההדר שלו מצד שני – נמצאים במתח זה עם זה במיוחד בסיטואציות טעונות מינית. במצבים אלה, היופי וכוח המשיכה של הגוף מתערבבים עם החפצה ופגיעה. בהקשר הזה יהיה ניכר ההבדל בין מי שניגש לעניין מתוך תפיסה שגוף האישה הוא עניין פרטי, ובין תפיסה שרואה בגופה ערוה.
גישה שרואה באישה ערווה פוגעת באופן אוטומטי כמעט באישה שצופים בה ובגבר הצופה, משום שהיא מוצאת בשניהם אך ורק את מיניותם. כל הצדדים הרגשיים והמנטליים של האדם כמו נמחקים מתודעת הצופה ומאישיות הנצפה, ומכאן קצרה הדרך למעשים ולהחלטות פוגעות.
לעומת זאת, כאשר ניגשים לעניין מתוך רצון לשמור על הפרטיות ושלא לחשוף ולא לפגוע בצנעת חייו של אדם, הרי שבמקום להביט בו באופן שמחפיץ אותו – נדרשים לפני הכול לבדוק כיצד האישה והאדם שמולך החליטו שהם רוצים להציג את עצמם, ולהבין את מה הם מבקשים לחשוף ואת מה להסתיר. ברגע שהפרטיות עומדת במקום הערווה, האינסטיקט הוא לכבד את האדם שמולך ולא להשליך עליו את פחדיך.
אולם מלבד זאת, התוצאה ההלכתית של צניעות כפרטיות היא שהנשים הן האוטונומיות להחליט כיצד הן מתלבשות ומתנהגות, משום שזה חלק מפרטיותן, בדיוק כפי שאדם רשאי להחליט מה הוא עושה בחדרי חדרים ומה הוא עושה מול החלון. העברת האוטונומיה אל הנשים בנושאי צניעות תביא עימה רק ברכה.
