דמיינו את הרגע הבא: אתם מתארחים במלון בדובאי, ומסבים לארוחת צהריים במסעדה הכשרה של המלון. המנה שהזמנתם, קוסקוס עם ירקות, מוגשת לשולחן. טעימה קטנה מהתבשיל המהביל מקפיצה אתכם, שכן תבליני החילבה והקארי צורבים בלשונכם. אתם מבקשים לשוחח עם השף, ולפניכם עומד בחור צנום ושחרחר. באנגלית שבפיכם אתם שואלים לפשר התבלין, והוא מחייך ומסביר לכם, בעברית, שאת התבשילים שהוא מגיש במסעדת המלון למד מסבתו המאמצת, בת הקהילה היהודית בקוצ'ין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מסננים בצללים: איפה בוחרים באמת את שופטי ישראל
– החתול שמיל ממולדובה: סיפור מרתק בעלילה אפרורית
– על הגובה: כשיורד מבול בקניה לג'ירף יש יתרון
הרומן של תאופיק זכריה, מוסלמי יליד הודו, עם ישראל, היהדות והשפה העברית, מלווה אותו מילדות. "הייתי אמור לבקר בישראל, אבל הנסיעה נדחתה בגלל הקורונה", הוא מספר לנו בשיחה מדובאי. "הייתה מתוכננת הקרנה של סרט תיעודי על החיים שלי בבית התפוצות. אני מתקשר עם ישראלים ברשתות החברתיות, ונהנה לדבר בעברית. לכן כשאני רואה היום את הסכם השלום ואת המשלחות שנוחתות פה מישראל, אני מתרגש".
זכריה, 32, נולד בעיירה באזור קוצ'י, עיר נמל הודית שבעבר התקיימה בסביבתה קהילה יהודית גדולה ועתיקה. בשיאה מנתה יהדות קוצי'ן – שמה המסורתי של העיר – אלפי יהודים וכללה בתי כנסת, מקוואות ובתי ספר. על פי אחת המסורות, היהודים הראשונים שהגיעו לאזור נשלחו על ידי המלך שלמה כדי להביא למקדש שבנה שנהב ובדים ססגוניים. על פי מסורות אחרות הם הגיעו להודו בתקופת גלות שלמנאסר מלך אשור בימי בית ראשון, או לאחר חורבן בית שני. עם הקמת המדינה, מרבית יהודי קוצ'ין עלו לישראל.
"כשהייתי ילד בן עשר נותרו יהודים בודדים בלבד בעיירה שלנו", מספר זכריה. "הכרנו אותם אבל לא היה כל כך קשר. למדנו במדרסה קוראן, ושם שמעתי לראשונה על אברהם והנביאים, מוסא ויעקוב. הבנתי שגם ביהדות מספרים עליהם, וביקשתי ללמוד עוד. באחת ההזדמנויות אבא לקח אותי לביקור ברובע היהודי. אני זוכר עד היום את ההתרגשות שלי כשנכנסתי לבית הכנסת שנבנה לפני 500 שנה. הרצפה הכחולה, הנברשות המוזהבות – זאת הייתה תחושה קסומה, כמו להיכנס לתוך סרט מתקופה אחרת".
אביו של זכריה סיפר לו על החיים המשותפים עם היהודים, ועל יחסיהם הטובים עם המוסלמים. הוא הראה לו את המסגד בעיירה, וסיפר שאחד הסוחרים היהודים תרם כסף לרכישת העצים ששימשו לבנייתו. יהודים בקוצ'י תרגמו את הקוראן לשפה העברית בשנת 1757, והספר מוצג היום בספרייה הלאומית בוושינגטון. "הם רצו לחזק את הקשר שבין היהודים למוסלמים, והבינו שיחסים הדדיים יכולים רק לתרום לשני הצדדים, ממש כמו שאנחנו רואים היום בין איחוד האמירויות לישראל. כך שהיחסים שאנחנו מתחילים לראות היום בין איחוד האמירויות לישראל, לא זרים לי".
בזכות האיורים בשוק
"הקהילה היהודית שנותרה שם הייתה סגורה מאוד", ממשיך ומגולל זכריה את זיכרונותיו מקוצ'י. "הייתי ילד בן 14 כשהתחלתי לעבוד אצל שרה כהן, שהייתה האישה המבוגרת ביותר בקהילה היהודית. נפגשנו במקרה בשוק, והיא ראתה שאני מצייר אותיות ומילים בעברית. היא שאלה אם אני יהודי, אמרתי שלא, אבל בכל זאת היא הזמינה אותי לקפה. השיחות בינינו התארכו. היא הייתה בת תשעים, ואני ילד צעיר שסייע לה בכל מה שהיא הייתה צריכה. נוצר בינינו קשר חזק מאוד. היא הייתה כמו סבתא שלי וממש גידלה אותי. אני זוכר שכמו יהודייה טובה היא לחצה עלי להתחתן. אמרה שהיא מזדקנת ולא יכולה למות עד שתראה אותי מתחת לחופה… היא זכתה לראות אותי מתחתן, ואפילו את הילד שלי", הוא מחייך.
בעקבות העבודה עם שרה, המשיך זכריה לסייע ליהודים מבוגרים נוספים. "הרבה מהם נשארו לבד לאחר שילדיהם עזבו לארה"ב, קנדה ואירופה. ניהלתי איתם שיחות מעניינות על עברם. בשלב מסוים התחלתי לתעד את השיחות האלה וללמוד על הקהילה היהודית. הם היו מראים לי סידורים, חומשים וספרי קודש, ומלמדים אותי על היהדות ועל המנהגים שקיימו בבית ובקהילה. כשהם נפטרו, אספתי אליי הביתה כמה ספרים שהם השאירו".
תוך כדי שיחתנו, זכריה שולח לי בווטסאפ תמונות של כתבי וספרי קודש יהודיים שנמצאים ברשותו, מעיזבונה של קהילת יהודי קוצ'י. בהם למשל תיקון חצות וסליחות כמנהג קהילת בגדד, ספר בשם "חופת חתנים", מחזור לשמחת תורה על פי המסורת האיראנית ועוד. זוהי עדות לקהילה היהודית המגוונת שהגיעה להודו מתימן, מאיראן, מעיראק, מספרד ומפורטוגל. "זה רק חלק קטן מהאוסף שאני מחזיק בביתי בדובאי", הוא מספר. "ירשתי את הספרים האלו מזקני הקהילה היהודית בקוצ'י, שהייתי למעשה המתעד ההיסטורי שלהם".
"אני לא רואה את עצמי כהיסטוריון, אבל החפצים שיש בידי מהקהילה היהודית הם בהחלט חומר שמלמד עליה הרבה. יש לי ספר תהילים מלפני מאות שנים, ספרים מתימן ומאיראן, ספרים של קהילות ספרד מצד אחד ומווינה ואמסטרדם מצד שני. עכשיו אני מציג אותם פה באיחוד האמירויות לאקדמאים שמתעניינים ביהדות ובשפה העברית.
"אנשים בישראל לא מודעים עד כמה יש באיחוד האמירויות ובמפרץ בכלל התעניינות בישראל, ביהדות ובשפה העברית. יש המון אנשים שהתחילו ללמוד עברית ורוצים לרכוש את השפה, גם מתוך עניין וגם לקראת שיתופי פעולה עתידיים בין המדינות. יש לי חברים שנרשמו לקורסים מקוונים בעברית של האוניברסיטה העברית בירושלים, ואחרים לוקחים קורסים פרטיים ברשת. אני עצמי יודע לקרוא ולכתוב, מדבר קצת פחות שוטף, אבל גם זה ישתנה", הוא אומר.
זכריה הוא גם אמן קליגרפיה – אומנות הכתיבה הקישוטית, הנפוצה מאוד באסלאם – והוא יוצר בה גם באותיות עבריות. "כשהייתי תלמיד בבית הספר, התגלגל לידי ספר שבשער שלו היו מילים בשפות שונות", הוא מספר. "אני לא יודע למה, אבל כשהגעתי למילה בעברית, התרגשתי. בהמשך הצלחתי להשיג תנ"ך באחד השווקים בהודו. לפני שהבנתי בכלל מה כתוב בו, הייתי מעתיק אותו ומנסה ללמוד את פשר המילים. התחלתי ללמוד עברית ולכתוב אותה. הרגשתי שאני כותב ונוגע בימי קדם, שילוב של חוויה רוחנית ואומנותית. בזכות האומנות הזו פגשתי את שרה כהן, אז כנראה שדברים לא מתרחשים במקרה".
זכריה יוצר איורים של ברכת הבית והדלקת נרות בעברית עם עיטורים אסלאמיים, ויצירתו אף שימשה מקור לעיטורי האנדרטה שהוצבה באיראן לזכר החיילים היהודיים שמתו במהלך מלחמת איראן־עיראק בין השנים 1980־1989. לטענתו, מדובר בעבודה שלו שהאיראנים העתיקו ממנו. לרגל הסכמי השלום וכמחווה ליחסים החדשים, החל לעטר את שמותיהם של הנסיכים באיחוד האמירויות בערבית ובעברית, וכן שמות של בכירים מישראל.
כל מתכון הוא זיכרון
במקצועו היומיומי זכריה הוא שף במסעדה של אחד המלונות הגדולים באיחוד האמירויות, כאשר גם שם מעורב המוטיב היהודי. "שרה לימדה אותי את השפה העברית ועל המסורת היהודית, וכשהיחסים התחממו היא הכניסה אותי למטבח", הוא חוזר לספר על "הסבתא היהודייה" שלו. "כשהתחלתי להתעניין בבישול, היא הסבירה לי את הסודות של האוכל היהודי, העשיר בריחות וטעמים. היא לימדה אותי להכין פסטלים, בוריקה ועוד הרבה מאכלים. בהמשך למדתי בישול בצורה מקצועית, וכל מה שהיא לימדה אותי נכנס לסירים שלי".
במסגרת עבודתו כשף, זכריה מצוי בקשר עם הקהילה היהודית המקומית. "יש פה קייטרינג כשר שמנוהל על ידי אלי קריאל מהקהילה היהודית. אני בקשר איתה כדי לנסות לשדרג את המזון הכשר בעקבות קשרי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, והציפייה למבקרים רבים מישראל. הקהילה היהודית העכשווית היא בעיקר אנשי עסקים מכל העולם, ואנחנו עובדים על מיקס של אוכל ערבי מקומי בשילוב אוכל יהודי מסורתי. יש לי תחביב לשחזר מתכונים יהודיים עתיקים שלמדתי משרה. בשבילי כל בישול הוא זיכרון ממנה. היא נפטרה באוגוסט בשנה שעברה, אבל מבחינתי היא חיה בכל קוסקוס שאני מכין".
זכריה מקווה שהסכמי השלום עם מדינות המפרץ יובילו למציאות חדשה באזור, ומייחל לבקר בישראל בהקדם. "אתם לא מבינים את גודל ההתלהבות שיש פה מההסכמים. אנשים מצפים לקבל את התיירים הישראלים מצד אחד, ולבקר בישראל מצד שני. יש צימאון גדול לדעת יותר על ישראל, על היהדות ועל השפה העברית העתיקה. אנחנו חיים בימים היסטוריים.
"היו תקופות שאם הייתי כותב בעברית באיחוד האמירויות, אנשים היו מסתכלים עלי בצורה משונה ולפעמים עוינת. היום אני מקבל אינספור בקשות מחברים ברשתות החברתיות שאכתוב את השם שלהם בעברית, כדי שיוכלו לשנות את שם המשתמש שלהם ולהראות סולידריות עם ישראל".
