בדיחה חבוטה מספרת על בעל עגלה, שבעל כורחו נתקע בשבת באחת העיירות ומצא אצל מי להתארח, אבל היכן יניח את סוסו שלא יברח? המארח יעץ לו להניח את הסוס ליד ביתו של רב העיירה. "הרב יודע לקשור כל דבר לפרשת השבוע – גם את הסוס…".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קק"ל מציגה: כך תעבירו את חול המועד בכיף
– מנהיגי קהילות קוראים: "ניצחון על הקורונה בידינו"
– בג"ץ קבע: הבריכה בקריית ארבע תיפתח גם לשחייה מעורבת
נדמה שאין ענף בשדה התורני שנחרש כמו העיסוק בפרשיות השבוע, שספרי הפרשנות עליהן הן כמים לים מכסים. אין זווית אחת של חמשת חומשי התורה שלא תורגמה לשפת האותיות והספרים, ואפילו ספר מתכונים גסטרונומי על פי פרשיות השבוע ראה אור וזכה להצלחה רבה. אז מה אפשר עוד לחדש?
אני עצמי, כמי שעוסק בערוצי תקשורת, רוויתי ממבול של ספרים פרשניים ועיוניים על הפרשה; רובם בעלי התבנית המתבקשת ביותר לליקוט ואיסוף, שהרי אתה עסוק בכך כל שבוע משך שנים. כבר חשבתי שהכול מוצה, עד שהגיע לידי ספרו של מירון ח. איזקסון "הערת משורר", שמעיר את עולם העיונים של ז'אנר זה עם משמעות ותפיסת עולם מקורית ומפתיעה.
פתאום מציע אדם, שהוא משורר, קריאה אחרת. מהלך שלם המפתח תובנות של דיבור אישי ומשוחרר מניסוחי העבר הנדושים. הוא מגיש את הדברים לא כפרשן, אלא כבעל שיחה פנימית עם התורה. הנאמנות לפסוקי התורה ולמקום האלוקי עומדת על כנה, אבל איזושהי פלאיות מסתורית שטמונה בטקסטים הופכת את התורה למעין שירת דורות מתמשכת.
בראשית המקום והזמן
איזקסון, משורר וסופר עטור פרסים, מגלה בכתיבתו שכבות ורבדים פסיכולוגיים בעיקר מתוך הזווית הפואטית. פירושים שהם פועל יוצא של קריאה, לימוד ושיחה של שנים רבות, כפי שהם משתקפים ומתעצבים בתודעתו של משורר מאמין. הוא אינו ניגש למקורות באדרת של תלמיד חכם, אלא של מי שמאתר קרבה לשונית בין מילים שונות, ביטויים מאפיינים שיוצרים יופי אנושי מרתק שעולה מבין חמשת חומשי התורה.
המחבר מעיד כי מאז נעוריו – בגימנסיה הרצליה התל־אביבית שבה עבר מהפך של מחפש דרך והפך לשומר מצוות – הוא זוכר עצמו שואל, במובן של אדם המבקש לשאול משהו ממכמני התורה. אגב, אביו אליהו, בן למשפחת פרדסנים ואיכרים ידועה, הציע לבנו להניח כיפה על ראשו בשיעורי התנ"ך בגימנסיה. מירון הגיב: "למה להוריד אותה אחרי השיעור?" והשאיר אותה מאז על פדחתו. בספר ניכר כי הוא מוצא דיאלוג ודו־שיח בין פרשות התורה לחייו האישיים והמשפחתיים, וכן בינם ובין כתיבתו הספרותית, שיח שהוא מהות קיומו.
התפיסה הלירית באה לביטוי כבר בפרשת בראשית. בשיר נפלא של איזקסון הוא כותב שורת זהב: "מה קדם למה? היופי או פנייך". בשיר הוא גם מדבר על מקום ועל זמן כפרמטרים בסיסיים בחיינו, ואת אותו יחס בין זמן למקום הוא מוצא גם בפרשת בראשית ושואל: האם בתפיסה היהודית ניתן לקבוע עדיפות לזמן?
במילה "בראשית" הוא מוצא רמז ליתרון קל של הזמן על המקום, ובאותה נשימה מביא את דבר המשנה על היחס שבין כוונה לא רצויה בקורבן מצד זמן הקרבתו, ובין כוונה זרה מצד מקום ההקרבה. הוא מוצא בה ממד אפשרי של מקום, שהרי הא־ל לא ברא בזמן מסוים, בהיות הזמן אחד הברואים. העולם גם לא נברא ממקור כלשהו, שהרי לא היה כזה לפני הבריאה.
עוד שואל מירון האם ייתכן עולם ללא אדם. האם יש משמעות לתופעות טבע שמתחוללות, אם אין אדם, בן אנוש, שצופה ומדווח עליהן. מכאן שהפרשה מדווחת על חסרונו של האדם בעולם, אך גם לא מונעת את האפשרות הפנטסטית של קיום עולם בלעדיו.
תודעה עתיקה ומודרנית
הכותרת "הערת משורר" הולמת את שורות השירים שלו, שמשוחחות בינו ובין אמונותיו, יצריו, קשייו ויחסן לפסוקי התורה ודברי התלמוד. הנה למשל התייחסותו לפרשיית חטא העגל בפרשת כי־תשא.
איזקסון מניח כי המצב הנפשי הדיאלקטי אופייני לבן אנוש. התוצאה של מורכבות חייו זו מביאה לסוג של מפלט מנקיטת עמדה, כפי שהיא מוכרת אצל רבים בתוכנו: "אני אערפל בתוכי את כוח השיפוט, אזרום עם האירועים ונראה מה יקרה ומי ינצח בסופו של דבר".
מזג כזה, אומר מירון, של דמדומים של אדם שמחביא ומתחבא מעצמו, שייך לחטא העגל. זהו מצב שמזכיר חצי גילופין: "אומרים משהו, אוספים משהו, יוצא משהו". הזמן כאן לא ברור, כי משה בושש לרדת מן ההר. אז פתאום מופיע גם השורש פר"ק, "ויתפרקו כל העם", ממש כמו דור תל־אביבי היום ש"מפורק" ומתרסק, ולא מוצא את עצמו. בולט כאן המיזוג בין ישראל ובין ה"ערב רב", אותו אספסוף שעלה איתם ממצרים וגם הוא גורם לבלבול בתחושת ההתמצאות. גם המונח "מסכה" מזכיר לנו את הימים שלנו היום, במובן של הסתרת המקור הברור. כאילו נכתבה הפרשה כאן ועכשיו, ממצב תודעתי של ישראל בעולם המודרני של 2020.
כמעט בכל פרשה מאיר מירון גם את ההפטרה שמחוברת לה. כמו בהפטרת כי־תשא, שבה אליהו הנביא לוחם נגד עבודת הבעל ונביאיו ומטיח בעם את הנוסח החריף "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים". התרסה זו גם היא כאילו שאובה מהווי היום. שרירות לב, הטלת גורל, שלטון הקפריזות הם הדומיננטיים, אז ועכשיו.
ציווי פואטי
שיריו של איזקסון הולחנו על ידי טובי המלחינים ובהם עוזי חיטמן, אביתר בנאי, ורד קלפטר, אלון אולארצ'יק, יוני רכטר ואלי מגן. בספר מורגש שבכתיבתו זורם מעין לחן שמעניק למילות הפרשה ערגה נפשית של אהבה ומסירות.
הנה למשל, כשהוא קורא את פרשת צו, מהדהדת אצלו השורה מתוך שירו הנפלא של נתן אלתרמן "פגישה לאין קץ": "א־לוהיי ציווני שאת לעולליך מעוניי הרב שקדים וצימוקים". בלב השירה הכאילו משוחררת של אלתרמן מופיע דווקא הציווי. היחסים בין אדם ובין ציוויי חייו המגוונים, אומר מירון, הם בולטים ומשמעותיים בשגרת חיינו: "צו גיוס", "צו השעה", "צו הלב".
הציווי שבפתח הפרשה ניתן באותו מקום של פתח המשכן, והוא מקבל ביטויים דווקא בעבודת הקורבנות המתנהלת בתוכו. בשם הכולל "תורת העולה" יש ממד של ציווי חריף, כך גם ב"תורת האשם". כלומר, יש לנו כאן זיקה לעולם של ציוויים שיכולים להתקבל רק מתוך ענוותנות. גם סופה של הפרשה משיב אותנו לצו: "ויעש אהרן לבניו את כל הדברים אשר ציווה ה' ביד משה".
נכון, מודה איזקסון, בתגובה ראשונית אף אדם לא אוהב צווים חיצוניים, אך ככל שהם קרובים לציווי ליבו, הכוח שלהם הולך ומתגבר, ולכן אהרן ובניו פועלים כאיש אחד – "ויעש" בלשון יחיד – מכיוון שהצו הוא אלוקי וניתן בידי ובאמצעות משה.
שירת תחנוניו של משה
סבו הגדול של איזקסון, ד"ר אהרן מאיר מזי"א, היה רופא בלשן וחובב השפה העברית שהמשיך את אליעזר בן־יהודה ויצר את כל הביטויים העבריים למחלות: אדמת, צהבת, חזרת, שעלת, שפעת. את הקרבה הזו למילים מגלה גם צאצאו מירון. החומשים הם לגביו זירת ההתרחשות המקורית של רוב הדברים שבתוכו, כולל כתיבתו, משפחתו, אפילו סכסוכיו הפנימיים החזקים.
אלה משתקפים למשל בפרשת ואתחנן שבספר דברים, האהובה עליו ביותר לדבריו. זאת גם בשל עיתוי קריאתה לאחר תשעה באב ובתחילת קריאתן של שבע הפטרות הנחמה. איזקסון מתמוגג מהפתיחה הכל־כך אנושית מצד משה רבנו, שמתחנן כאן פעם יחידה על עצמו.
"אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם", מסביר רש"י את הביטוי "ואתחנן". "ככל שחולפות שנות קריאתי ולימודיי מתגברת התפעלותי מעולמו הגאוני והרגיש של רש"י", אומר מירון, וגם כאן הוא מתפעל מכך שהצדיק האופטימלי, משה אבי הנביאים, מבין שכל מה שהוא מקבל מה' הוא מתנת חינם ולא משהו "שמגיע לו".
"בעל הטורים" מוסיף עוד זווית מרתקת ומציין שהמילה "ואתחנן" היא בגימטריה שירה, שירה שאמר לפניו כדי שישמע תפילתו. כפי שהתורה כולה יש בה ממד שירי חזק, כך פניית התחנונים של משה היא מעין שירת נפש מבחינת העומק שלה, מורכבותה וכנותה. השאלה היא לאן עוברים: "אעברה נא", ויתעבר בי". עברה, מעבר, מה אין כאן? תנועת כניסה, תנועת כעס, תנועה נפשית פנימית ואפילו מהלך לאומי כולל.
ציור וניגון של חלום
התורה מתגלה כמרוצפת בפניני שירה, ונפשו הפיוטית של איזקסון נענית להם. בשירת הים, כמו בפרשת בשלח כולה, ובשירת האזינו, הוא רואה סערה גדולה שבתוכה יש להעביר מדור לדור את הסוד הגדול, את המאבק התודעתי הנמשך שאין בו הכרעה חד־פעמית. את כל זה יכולה לעשות רק השירה, שהיא חופפת לתורה.
לגביו, שירה נחצבת ממעמקי הנפש באופן שבו נכתבה, ומי שמנסה לעשות זאת "אחרת" מחמיץ את הכוונה ומונע העברת מצב רגשי מהכותב לקורא. מירון רואה בשירה העתקה ציורית וניגונית של חלום, שילוב בין תוכן רעיוני לצורה לשונית שבאו יחד לעולם. לכן חשוב לו כל כך המצב הנפשי של הדמויות התנ"כיות, ומשום כך הוא גם רואה בדמותו של משה רבנו, למשל, השלמה שבין תורה לשירה.
את השירה ואת התורה משה השלים "עד תֻּמָם". גם שלמותם וגם תְּמוּתָם המוחלטת, לגבי משה, הם מסממני התודעה והנוכחות, הבאים לשמש עדות. לכאורה, גורס איזקסון, אין מרחק רב יותר בין עדות דווקאית ובין שירה. אולם בניגוד לצפוי מתברר שסגנונה המטפורי של השירה הוא המאפשר את קיום העדות וההיבט האמוני לדורות. סינתזה שמירון מאיר ומעיר בספרו בצורה מרשימה.
הערת משורר
עיונים בפרשות השבוע
מירון ח. איזקסון
רסלינג 2020
290 עמ'
