ישראלים לא מעטים, חרדים ושאינם, מוגיעים את מוחם בחודשים האחרונים: איך ייתכן שבחברה האמונה על הצו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ועל "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", אנו עדים להפרות נרחבות וממוסדות כאלה של תקנות הקורונה? כיצד דווקא אצל החרדים, המתנדבים באלפיהם בעשרות ארגוני רפואה, פושה תופעת סרבנות הבדיקות או ההדבקה המכוונת? ואיך במגזר שכללי ריחוק פיזי אינם זרים לו ושציות לכללי לבוש והתנהגות הוא עבורו טבע שני, נראים שוב ושוב אלפים מתקהלים יחד למרות הסכנה הכרוכה בכך?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות המאמצים לבטלו, כתב עת בשיתוף חוקרת מאוניברסיטת אריאל יפורסם
– דעה: אין ואקום: האזרחים נרתמים היכן שהמדינה כשלה
– חוקרים ישראלים: הקפדה על ריחוק חברתי אפקטיבית מסגר
נניח כעת לנסיבות הכלכליות והפוליטיות, שכבר דובר בהן רבות, וננסה להצביע על שורשי המציאות הזו דווקא במבנה האידיאולוגי המאפיין כיום את החברה החרדית.
המרכיב הראשון בסיפור, ואולי המרכזי ביותר, הוא ההבנה עד כמה האידיאולוגיה החרדית קשורה בעבותות לאורח החיים היומיומי ולמעטפת הקהילתית. גם בחברות דתיות אחרות קיים קשר בין אמונה לשגרת חיים, אך אצל החרדים מדובר במשהו מסדר שונה לחלוטין: היום־יום כולו מוכפף לאידיאולוגיה התורנית והחברתית, והאידיאולוגיה מצידה מגינה על סדר היום הזה ואיננה מאפשרת חריגה ממנו.
זה כבר פחות עניין הלכתי ודתי, ויותר עניין קהילתי. חייו של היחיד בחברה החרדית מאורגנים בקפידה בתוך מארג חברתי שלם, מלידה ועד מוות. מוסדות הלימוד, זמני היום, לוח השנה, מעגל החיים – כל אלה הם חלק ממסלול מהודק שנועד להבטיח שהדור הבא ישמור גם הוא על הכללים, ובמשתמע גם על התורה וההלכה. היעד הוא לצמצם את ההכרעות החיצוניות והסביבתיות של היחיד למינימום, ובכך לתחום ולהפחית את התמודדויותיו ומאבקיו. ההקפדה על אורח החיים האישי והקהילתי מתוחזקת על ידי חרדה; האדם הבודד חרד שאם יחרוג מכללי החיים הקהילתיים לא יצליח להתמודד עם תשוקותיו, והקהילה מאוימת שאם חישוקיה יתפרקו – הכול יתפורר.
ואז הגיעה הקורונה, והפרה את אורח החיים הקהילתי ברמה שהחרדים בישראל לא הכירו. עשרות אלפי הנערים והצעירים שלא שבו ללימודים אחר חופשת פסח, אלפי בתי הכנסת הסגורים והמתפללים שהפסיקו לבוא להתפלל במניין, שיעורי התורה שהושבתו, האינטרנט שחדר, והשעות הרבות שבהן כולם נמצאים במרחב הפרטי שלהם, ללא קהילה, בית כנסת ואירועים. כל אלה אינם נתפסים כאתגר רוחני, אלא כאיום קיומי. ולא מדובר באיום קהילתי בלבד – מה יהיה על המגזר שלנו? – אלא גם אישי מאוד. אנשים חרדים על עצמם, אימהות ואבות על הנערים והנערות המתבגרים שלהם, בני זוג זה על זה.
המרכיב השני, מרכזי לא פחות, הוא ירידת קרנה של הפורמליות ההלכתית אל מול האינטרס הקהילתי. לכאורה תאמרו, הקהילה אמורה לארגן אותנו כדי שנשמור על הדת, ולא להפך. אך חרדיות בימינו היא לא רק אמונות וערכים, אלא גם שבט; שבט שמתנהל בהסתגרות ובהיררכיה פנימית, שפעמים רבות עולים בחשיבותם על החובה הדתית ואפילו על הציווי האידיאולוגי.
הדוגמאות לכך רבות. למשל, הפשרות הפוליטיות שהחרדים עורכים בתמורה לתקציבים קהילתיים, בחסות המסלול המכונה "עת לעשות להשם הפרו תורתך" – שמאפשר גמישות מול ההלכה במקרים של קושי קהילתי. גם האפליה העדתית הכואבת בקבלה למוסדות הלימוד נובעת מאותו שורש. החינוך הוא הבסיס להתארגנות הקהילתית החרדית, ולפיכך השיקולים השבטיים מרכזיים בו מאוד, בעוד העניינים ההלכתיים הפורמליים נדחקים למקום השני.
בימים כתיקונם, שיבוש סדר העדיפויות – הקהילה מעל ההלכה – מוצנע, שלא לומר מוכחש. אך כעת, הקורונה מציפה אותו מעל פני השטח. פתאום ההכרעה ההלכתית היבשה – להישאר בבית, להתרחק מן הסכנה, לסגור את בית המדרש – מתגמדת מול הצורך הקהילתי הבוער והחרדה האישית הגוברת.
שלטון הקוד הפנימי
לשני המרכיבים הללו ראוי לצרף מרכיב שלישי, חשוב לא פחות: הזלזול בחובת ההנמקה. בעבר הרחוק, החלטות רבניות לוו בנימוקים מקיפים ומפורטים. רבנים כתבו שו"תים, פסקי דין ואיגרות ארוכות לעמיתיהם ולשואליהם, ובהם פירטו והתפלמסו עד דק בשלל הנושאים שניצבו על סדר היום התורני. זה זמן רב שרבנים בדרג הראשון נוטים לעשות זאת פחות ופחות. מכתבי מועצת גדולי התורה, גילויי דעת וכרוזי "קול קורא" המתפרסמים בביטאונים החרדים מדווחים על ההחלטות – לא על הנימוקים. בשורה ארוכה של מאבקים ציבוריים אפילו לא התפרסם כל מכתב: כך למשל, מלחמתו של הרב שך בחוג חזון איש התבססה על משפט בנאום שאף לא התפרסם בכתובים.
בשנים האחרונות, תחת הנהגתו של הרב חיים קנייבסקי, הגיעה הזילות בחובת ההנמקה לשיא. סרטונים בני כמה שניות שבהם הוא נראה מגיב לשואל במילים קצרות, הפכו להוראת רבים מחייבת בלי מכתב, מועצת רבנים או דיון. והציבור כולו מתיישר.
כך, הנחייתו של הרב קנייבסקי להמשיך את פעילות בתי הלימוד לבנים חרדים לא צוטטה בביטאון הרשמי "יתד נאמן", והתפרסמה רק בסרטונים שהופצו ברשת ובאתרים החרדים. בפועל היא גברה על ההוראות וההלכות המנומקות שפרסמו רבנים מכל קצווי הקשת. השחיקה בחובת ההנמקה גוררת, כצפוי, יחס שווה־נפש לרבנים ולפוסקים שכן מתאמצים לנמק את עצמם. אם הציות מבוסס על אינסטינקט קהילתי והבנה של קודים פנימיים, הנימוק ההלכתי הפורמלי חשוב הרבה פחות.
כך קרה שאף שרבנים מכל החוגים חתמו על מכתבים שמחייבים ציות לכללי הבריאות של הקורונה, השטח החרדי הגיב באדישות, וכאשר הוא חש מאוים מבחינה קהילתית – הוא לא היסס להפר את הכללים ולפעול בניגוד למכתבים הרשמיים.
לסיום ראוי לסייג ולומר: רבים מאוד במגזר החרדי מקפידים על הכללים ואף משלמים על כך מחיר אישי ונפשי כבד. יש לדחות גם את הניסיונות לגלגל את האשמה כולה על החרדים (גם אחרי ניכוי החרדים ממצבת הנדבקים, ישראל בבעיה חריפה; ובכל הקשור לחולים קשה ולמתים – שיעורם אצל החרדים דומה לשיעורם באוכלוסייה). זאת ועוד: האחריות הכוללת מוטלת על המדינה, ואם הממשלה הייתה מתפקדת לא היה בכוחה של הקהילה החרדית למרוד בתקנות.
מנגד, יש לדחות גם את הניסיונות החרדיים הפנימיים להטיל את אשמת הפרת התקנות על הקהילה היריבה. אולי במאה שערים היו הראשונים להפר, אך ויז'ניץ ובעלזא הן לא היחידות, והפלג הירושלמי הליטאי מצטרף למיינסטרים הליטאי והספרדי שאחראי להפרות רחבות היקף בישיבות ואז בשכונות, ואלה יוצרות סכנה לא פחותה מהטישים המדוברים כל־כך. כולם חרדים בהקשר הזה, ועל כולם השאלה תקפה וקיימת, איך ייתכן שדווקא אנחנו.
