בליל חג הסוכות, יֵצאו רבים מסלון ביתם למרפסת או לפרגולה שבחצר, כדי לקיים מצוות ישיבה בסוכה. אחרים ירחיקו מעט יותר, ולאחר שיֵרדו בחדר המדרגות ייכנסו לסוכה, הבנויה באחת החניות הלא מקורות שבבניין הדירות המשותף. גם במקרה זה, המרחק בין הבית לסוכה יהיה קטן יותר מהמרחק המצומצם המותר לנו להלך בו בימי הסגר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נתניהו מזהיר: "מאגרי הנשק של חיזבאללה צמודים למאגרי גז"
– מטוש לכל דורש: עמדות בדיקת קורונה ללא הפניה
– דעה: תיקו אפס: העימות הנשיאותי הנמוך בהיסטוריה
קרבה זו בין הבית לסוכה אינה חידוש של הדור האחרון. היא מוכרת לנו עוד מימי המשנה, שבה מתוארים מקרים רבים של שימוש בבית וחדריו לשם מצוות סוכה. כך במקרה של בית שגגו "נפחת" ובמקומו הניחו סכך, במקרה של שימוש בקורות הגג של אחד מחדרי הבית כסכך, ובמקרים אחרים המתוארים במשנה ובתלמודים.
ובכל זאת, רגע אחד לפני שרבים מישראל "ירחיקו" מביתם וייכנסו לסוכתם, הם יבקשו בתפילה שלפני הכניסה לסוכה: "בזכות צאתי מביתי החוצה ודרך מצוותיך ארוצה, יחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד". עומד אדם על פתח סוכתו ומבקש שהישיבה בה תמנע ממנו גלות. אך כיצד מסמלת הסוכה את הגלות? מה הקשר בין הישיבה בה, סמוך לבית, ובין הגלות הרחוקה?
חיים של ארעי
תפילה זו, הרואה את מצוות הסוכה כגלות של האדם מביתו, מקורה, כפי שהראה רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק לחג הסוכות), במדרש שבפסיקתא דרב כהנא:
"בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" – אמר רבי אלעזר בר מריום: למה עושים אנו סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך, שכן את מוצא בראש השנה, יושב הקדוש ברוך הוא בדין על באי העולם, וביום הכיפורים הוא חותם את הדין. שמא יצא דינם של ישראל לגלות? ועל ידי כן הן עושין סוכה וגולין מבתיהם לסוכה, והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל. שנאמר: "חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיוֹלֵדָה, כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ" (מיכה ד, י).
מדרש ארץ־ישראלי זה רואה את חג הסוכות כהמשך ליום הכיפורים. אם חלילה נמצאו ישראל אשמים ביום הדין, הם ימירו את עונש הגלות בנדידה מהבית לסוכה. אמנם גלות היא עונשו של רוצח בשגגה, אך נדמה שעונש הגלות שרבי אלעזר בר מריום מדבר עליו אינו בא כגמול על חטא מסוים, אלא מכוון למצב הנפשי והתודעתי שבו צריך להימצא האדם היושב בסוכה. שהרי הסוכה היא "דירת ארעי", ובכך היא מהווה תחליף לנדודי הגולֶה ממקום למקום, שאין לו קבע בחייו. הנודד, המחליף חברה וקהילה בתכיפות, התרגל לבדידות ולסגירות נפשית של חוסר התקשרות עם החברה, מתוך הבנה שבכל רגע יארוז את חפציו ויחד איתם גם את רגשותיו ויצא לדרך חדשה, מבלי להפנות את מבטו לאחור.
תחושות אלו מלוות את ישראל מערש היוולדם: הנדודים של אבינו אברהם, שעזב את משפחתו ומולדתו, הלך לארץ ישראל, ירד למצרים, שב לארץ המובטחת וגם אז המשיך במסעיו ונדודיו שנים רבות. כך גם בנו יצחק, שנאלץ לחפור באר אחר באר, שינה את מקומו מפני הפלשתים עד שמצא את מקומו באוהל, אך זאת רק לעת זקנה, כשכבר כהו שתי עיניו עד שלא הכיר את בניו, ונותר בודד מהם ומהעולם. כך גם אצל הנכד יעקב, שבמשך שנים רבות היטלטל בנדודים, ירד לגולה ונרדף תכופות הן בארץ והן מחוצה לה על ידי קרובי משפחתו. תחושה זו לא חדלה ממנו גם כאשר השלים עם רודפיו, ולאחר שנים רבות כששב לארצו ומצא מקום לבנות בית, לו ולמשפחתו, הוא קורא את שם מקום מגוריו "סוכות" (בראשית לג, יז). בכך הוא מבטא את ההכרה שחלחלה בו לאחר שנים כה רבות של טלטול ובדידות: קירות ביתו של אדם אינם מבטיחים לו דבר. הבדידות, הארעיות, הפחד מהלא נודע, הם מנת חלקו של האדם ומצויים מעבר לפינה ובכל רגע.
ואמנם לא חלפו ימים מועטים, ושוב אחזו הטלטלות באב הראשון שהעמיד משפחה גדולה בתולדות ישראל. הוא נאלץ להתמודד עם אסונות של אונס בתו, קנאה בין בניו, רדיפות של אויבים, מוות של נכדיו ובדידות של אבלות ארוכה על בנו האבוד. וגם כשנמצא בנו האובד, שטולטל אף הוא מיד ליד, יצא יעקב בגיל זקנה למסע נדודים ולשנים נוספות של חיים בגולה, כדי להימנע מחרפת רעב.
מציאות זו, והתודעה הנלווית לה, עברו גם לצאצאיו של יעקב והיו למנת חלקם. שנים רבות של שעבוד במצרים הביאו לכך שבעת שיצאו לבסוף לחירות, המקום הראשון שהגיעו אליו נקרא סוכות (שמות יב, לז). בעזיבתם את מצרים הם אמנם שוחררו מכל עול ומשעבד והיו לאדונים לעצמם, אך עם החירות מהעבדות באה גם האחריות: החובה לדאוג למזון, למחסה, לביטחון, לחוקים שיסדירו את חיי החברה. לכן העבדים שהיו תלויים בחסדי אדוניהם והשתחררו הגיעו לסוכות, כדי שיפנימו את שבריריות החופש ואת מחירה העצום של החירות. כדי להבין זאת הם יצאו לנדודים של עשרות שנים במדבר, תלויים בחסדי הא־ל הטוב.
סכך, מסכים ומסכות
אך תחושה זו של נדודים ובדידות אינה נחלתם בלעדית של ישראל. זוהי תחושה אוניברסלית של האנושות כולה, שביום היוולדה גורשה ממקום היווצרה בגן העדן ויצאה לגלות ארוכה, גלות של חיים (בראשית ג, כד). אדם הראשון וחווה נענשו שלעולם לא יצליחו לשוב אל ארץ מולדתם, לעולם לא יוכלו לטייל ולהראות לממשיכיהם את הרגבים שמהם נוצרו. האובדן והחסר היו למנת חלקה של האנושות לעד.
תחושה זו התעצמה אצל הבן הבכור של האנושות, קין, שרצח את אחיו ונענש על ידי הא־ל להיות לגולה הראשון, שלא ימצא מקום כלשהו על פני האדמה (בראשית ד). משם המשיכו והתקבעו הבדידות והנדודים בתודעת האנושות בעת שנח ומשפחתו נכנסו לתיבה, סוכת ההצלה של הבריאה כולה, וגלי המבול נשאו את אחרוני בני האדם לבידוד ארוך מעל פני האדמה, סגורים ומסוגרים מכול. על כן חג הסוכות צריך להיחגג על ידי כל העמים ובני האדם, המכירים ברגעיות וזמניות האדם בעולמו (ראו זכריה יד, טז; והאגדה המפורסמת בבבלי עבודה זרה ג, א).
אך לחוויית הגלות המלווה בבדידות, תלישות ופחד מהלא נודע של יום המחר, יש גם השלכות אחרות. הגלות מביאה את האדם לשאת את עיניו מהבטחות וביטחונות של שווא אל נפשו פנימה ואל קולותיו העמוקים הנאנקים לבדם. או־אז הוא מכיר ומתקרב אל נשמתו, אל יוצרו, ולהכרה שהמחסה האמיתי של המאמין מצוי תחת כנפיו הסוככות של הא־ל הטוב: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי" (תהילים כז, ה). בפסוקים אלו מבטא הנער הנרדף, שהיה לגדול שבמלכי ישראל, את תחושותיו של רועה הצאן הבודד והנודד, שהמנוסה והארעיות הם שגרת יומו, אך הרגשת קרבת ה' היא שתומכת את חייו: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (תהילים טז).
משכך הבינו חכמים שהיציאה אל הסוכה אינה מצריכה ריחוק פיזי מהבית, אלא הכרה נפשית בצורך שבקרבת הבורא המשגיח כל העת על האדם ועל מעשיו. האדם נדרש לצאת מביתו, לִגְלוֹת משגרת חייו, כדי להפנים שאורחות חייו יכולים לחלוף ולהשתנות לבלי הכר, כעלה הנידף ברוח.
הבידוד והסגר בחודשי מגפת הקורונה טלטלו את האדם ואת החיים. בזמן של סגר ובידוד, היציאה הפרטית מהחדר או הבית אל הסוכה מביאה את האדם לתובנות, תהיות וחששות. תובנות על חברה המסתתרת כל העת מאחורי מסכים ומסכות, תהיות על תחזיות והבטחות שווא שהכזיבו, על ערעור הפרנסה והבריאות ועל חברה מפולגת ושסועה, וחששות מפני העתיד.
התפילה שלפני הסוכה נוטעת באדם את השמחה בהכרת כל הטוב שהעניק בורא עולם, ושהיה עד לא מכבר מנת חלקה של האנושות. הוא מכיר כמה ברכה יש בשגרה, שמילאה את יומו וחייו: בתי חינוך לגידול ילדיו, תחבורה למקום עבודתו, חיי חברה ותרבות להעשיר את עולמו, בתי כנסת מלאים מקול מתפללים רבים לרומם את רוחו, ובעיקר קרבתם של בני אדם המונעים את בדידותו. אם יכיר וישמח במה שהיה לו, יקיים את מצוות החג "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", וכפי שפירש רבי עובדיה ספורנו: "היֵה שמח בלבד, ובשמחתך לא יתערב עצבון".
העיצבון היה למנת חלקה של האנושות בעת שגורשה מן האדמה ויצאה למסע הנדודים, בעקבות אי־ההבנה שבגן העדן שבו חייתה לא חסַר דבר. היציאה לסוכה והתפילה על הגלות פוקחות את עיני האדם לשמוח בחלק אשר נתן לו ה'. כך יימנע מבדידות ועצב הנדודים התמידיים, אך בתנאי ששמחה זו תהא מנת חלקו כשישוב במהרה לביתו ולשגרת חייו הברוכה.
הרב ד"ר אביעד ספרוני הוא רב מושב גני־טל ומרצה לתלמוד במכללת אורות ישראל ברחובות
