נושאים יהודים פניהם אל שמי המזרח, שמי קֶדֶם, מקום שהשמש עולה בו ומבשרת על התחלה חדשה, ושופכים תחינתם לבוראם "זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם", זיכרון לימים קדומים של אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים. אחור וקדם בדיבור אחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יותר מ-50 מיליון דולר בשנה: התורמים המפתיעים של אונר"א
– בבית, בכיף שלכם: פינוקים לימי הסגר
– כל עוד פוטין תומך באיראן, העיצומים האמריקניים לא יספיקו
וממש כמו השורש "קדם" בעברית, המציין בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו: פנייה אל העבר הקדום ופנייה קדימה אל העתיד, אל הקִדמה; וכמו המילה "לפנים", שהיא גם מה שהיה לְפָנִים, בימים קדמונים, וגם מה שעוד ניצב לפנינו; וכמו המילה "מקור", שהיא יסוד הדברים וראשיתם, ומי שאוחז בדבר־מה "מקורי" הרי הוא נוגע בעבר, קרוב למקור, אך כיוצר "מקורי" הרי הוא מוליד דבר־מה חדש שלא היה כמוהו; ובדומה, "חידוש" הוא החייאת פני עבר כשם שהוא יצירה חדשה שטרם נשמע כמוה – גם המושג "תשובה" הוא תנועת השיבה, החזרה אל העבר, ובה בעת תנועה של תיקון צופה פני עתיד.
התשובה מטבעה נתונה בתנועה מנוגדת, רצה רצוא ושוב, מפני שהיא תנועה מהפכנית. מייצרת תנועה הפוכה והופכת סדרי עולם. תשובה היא הבשורה הרדיקלית ביותר שהורידה מסורת ישראל לעולם, לאחר שגילתה לו את מציאותו של א־ל אחד. ושפת הקודש כולה נענית לה כהד, מכיוון שהתשובה היא תמצית הקודש, תמצית הבריאה, תמצית האידיאה הישראלית – תפקידו המוסרי של האדם בעולם ותפקידו של א־לוהיו ותפקיד הברית הכרותה ביניהם.
"אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ". כה גדול כוחה עד שהיא מקלפת שכבות של חולין, ממיסה את זוהמת היומיום, מבקעת בדרכה עולמות של חומר, חוצה את המסתורין ומביאה את האדם, יסודו מעפר, לנסוק ולגעת בכיסא הא־לוהים. נענה רבי יוחנן ואמר, יש רדיקלי מזה. "אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה". התשובה בתפארתה צועדת נגד התורה עצמה, שדוברת לשון בני אדם, כי אהבת ה' לברואיו חורגת מהטבע האנושי.
בא תלמידו בעל התשובה הגדול ריש לקיש ותמה: זו תשובה וזו קיצוניותה? "אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות!" מהפך. לא זו בלבד שחטאים עשויים להתכפר, ולא זו בלבד שיכול אדם להתנקות מעברו ולמחוק את היסטוריית עוונותיו, ודיינו בחסד זה, אלא שכל אותם כתמים בשמלתו הופכים לזהרורי לבנה. את הרע עצמו הופכת התשובה לטוב! ובמילותיו של רבו, רבי יוחנן, במקום אחר: "ולא עוד, אלא שכל עבירות שעשה, הקב"ה מונה אותן לו זכות".
"אמר רבי אבהו בר זעירא: גדולה תשובה שקדמה לבריאת העולם". אין לך משפט רדיקלי מזה. עוד בטרם האיסור, בטרם חטא, לפני הדין והצדק, בטרם כל יציר נברא – הייתה התשובה. "רבי עקיבא אומר: אילו לא נבראת התשובה – לא היה העולם עומד".
ישראל, חזור הביתה!
הדברים תמוהים. אפשר לכפר על חטאים, לקבל קבלה לעתיד, אבל אי אפשר למחוק את העבר. ובכל זאת מציעים חכמים שלא רק סליחה וכפרה יש כאן, אלא תיקון רטרואקטיבי יש כאן. תיקון שהוא אף יותר ממחיקה, כזה שבורא את העבר מחדש. הוא שב לכל אורך עקבותיו של מעשה החטא, מוכיח כל שלב בו למפרע לטובה, והופך כל פוטנציאל של שקיעה והרס לזריחה ולבנייה.
מעשה באדם אחד שהיה זהיר בציצית, ממחישה הגמרא במנחות. שמע שיש זונה בכרכי הים, שיגר לה מאות זהובים וקבע לה זמן. היטב תכנן את חטאו מראש ולא נרתע מכל מרחק ומחיר. הציעה לפניו שבע מיטות ובין כל אחת ואחת סולם. ולא נרמז ולא ירד מהעץ אלא עלה למיטה עליונה וישבו עירומים זה כנגד זו. כפסע לפני מעשה באו ציציותיו והזכירו לו את אזהרת קונו, ונשמט והתגלגל לקרקע. וכך גם היא. וסיפר לה מדוע נמנע ממנה, שכתוב במצוות ציצית שתי פעמים "אני ה' א־לוהיכם". באותה שעה הפצירה בו לדעת מה שמו, "ושם עירך ושם רבך ושם מדרשך שאתה לומד בו תורה". ומכרה את כל נכסיה וחילקה לעניים ובאה לבית מדרשו וביקשה להתגייר ולהינשא לו.
שבע מיטות ושבעה סולמות ואלפי מילין שב על עקבותיו במסע השיבה. ולא את חטאיו בלבד תיקן במסע תשובתו. הנפילה המשותפת של השניים מתגלה כירידה לצורך עלייה. והיא צועדת בעקבותיו, תוך נטישת עולם החטאים והותרת עקבות של עשיית צדקה מאחוריה, ובאה לבית המדרש ושבה אל א־לוהי ישראל. כל צעד וצעד שעשה התלמיד בעבר בדרכו לעבירה, לא זו בלבד שתוקן על ידו, אלא שעקבות צעדיו המוכתמים נמלאו בשכר פסיעותיה לעתיד. כעוצמת היצר ועוצמת הנפילה כך עוצמת התשובה והקרנתה לכל עבר, המגלה למפרע את הטובה שהייתה טמונה ברעה. מפוטנציאל הקלקול הנורא עצמו נִתקן בניין עדי עד של חיים בקדושה. "אותן מצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר".
אמרנו מהפכה ואמרנו רדיקליות. ואכן כזה הוא רעיון התשובה בהמשגתו בדברי רבותינו ז"ל. אבל אני מבקש לשוב אל דבריו של רבי לוי, מעט לפני הכניסה לצחצוחם של חרבות באש ובמים בבית מדרשם של רבי יוחנן וריש לקיש. רבי לוי תולה דבריו בפסוק "שובה ישראל עד ה' א־לוהיך". ישראל, חזור הביתה! קוראת השכינה לעת חושך מחלון רקיעיה אל בנה האהוב שהתרחק ונפל ונחבל והתלכלך והשתובב. שובו בנים שובבים. שרק ירים מבטו וישיב תשובה לקריאתה. וכשישוב אליה, הלא תכבס כתמיו ותחבוש פצעיו ותמחל לו לכל משובותיו. "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם". "שובה" היא השיבה הרגועה הביתה, למקור, למקום המוכר, המנחם, לחיקו של הבורא, לראשית הימים המשמחים של הלידה והצַוְתָּאוּת והברית והחסד.
תשובת השנה
לצד מובנה של התשובה כחדה וישרה וקשה וקווית ונוקבת רקיעים כרומח, במובנה האחר התשובה היא מעגלית. רכה. נטולת חדות. לא תשובה מיראה, המתרחקת בקו ישר מן הרע, אלא תשובה מאהבה, השבה ומתקרבת אל הטוב.
הסיפור שאפשר היה להכתירו בעיתונים כסיפור "תשובת השנה!", סיפור דוד בבת־שבע ומעשה תשובתו מחטאו, נפתח במילות הזמן "ויהי לתשובת השנה". המיוחס ליונתן מתרגם "לִזמַן סוֹפַהּ דְּשַׁתָּא" – סוף השנה; והפשטן רבי יוסף קרא מפרש "להכנסת השנה". סופסוף – סוף או כניסת שנה? בא רד"ק ומכריע: "לסוף השנה, שהיא תשובת השמש אל הנקודה ההיא". אותה נקודה היא הסוף והיא גם ההתחלה. מעגל השנה. השמש שבה אל הנקודה שממנה יצאה, וממנה תצא ליצירת שנה חדשה.
ישראל נקרא לתהליך. לתנועה היקפית, מתמדת. שביסודה ההגותי היא אכן מהפכנית ורדיקלית, אבל היא גם התהליך הטבעי, אם רק נותנים בה אמון. חז"ל מפתחים את התהליך הזה, פורשים אותו במלוא מורכבותו וקוראים לשומעי לקחם ללכת בו. כשם שכל יצירתם היא יצירה של תנועה מתמדת, אמנם דיאלקטית: ההלכה ההולכת והסוגיה שהיא מהלך. לך לך. בסוף תגיע. רק אל תישאר נטוע במקומך. אל תיתקע. אל תתבוסס בבוצך. הקיפאון הוא שמחריד את חכמינו. הוא מנציח את נקודת ההתרחקות ואינו מאפשר את השלמת ההיקף עד לתשובת השנה, העולם והנפש.
אמנם לא פשוט להיות פשוט. תנועות השיבה אל הטבע ואל הטבעיות מכירות זאת. התנהלות בעולם האורבני, הטכנולוגי, ההמוני, הרועש, התובעני, היא לכאורה הקשה והסבוכה. לעומת הליכה קלה ושקטה בדרך הטבע הפשוט ונטול התסביכים. אבל כמה קשה בעולם כזה לשוב אל הפשטות, אל יחסי חברה נטולי ציניות ופניות, אל עצמיות חפה מהעמדת פנים; כמה יקר לגדל מזון טבעי ופשוט, להתלבש ולהשתמש בכלים לא מתועשים; כמה מסובך להתנתק מהרעש, להסתנכרן עם זמני היום והלילה, למצוא בו אי של רוגע ואיזון.
אך כמו הגוף, המשגר לנו אותות אזהרה גופניים ומשלח בנו זעקות הצלה כאשר הוא נשחק משימוש יתר ומתחזוקה לקויה, נמתח עד קצה היכולת, בתקווה שבעליו שומע; וכמו הנפש, העושה זאת בדרכה הנפשית הנפתלת, כך הנשמה או שאר הרוח שבנו זקוקים לשיבה אל הראשית. זקוקים לתשובה.
אפשר שהתקופה המיוחדת שניחתה עלינו מרחיבה את מעגל התשובה. בקריאתה להלך בפשטות ולשוב על עקבותינו בשלל תחומי חיים, מן האישי אל החברתי ואל הציבורי. כל באי עולם נקראים לשוב אל נקודת הפתיחה, בזהירות, תוך השלת עור שהתעבה והצטלק. אך בידיעה ברורה שהתשובה איננה רגרסיה המסיגה אחור. היא תנועה מתמדת. תנועה דו־כיוונית של תיקון. היא התקדמות כשם שהיא שיבה אל שהיה מקודם; היא יצירה מקורית מתוך שהיא שבה אל מקורה; היא חדשה, בתולית ונועזת כפי שהיא תנועה של התחדשות הקיים.
השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.
