מגפת הקורונה מציבה בפנינו קשיים גדולים באשר לתפילות הימים הנוראים: אסור להצטופף, חם מאוד להתפלל בחוץ והתפילות ארוכות. רבים דנים עתה בשאלה כיצד להתמודד עם המציאות הזו – אילו תפילות יקוצרו ואילו יבוטלו, בכמה לקצר את התקיעות והאם לבטל את חזרת הש"ץ. אך אני מבקש להציע פתרון אחר: להחזיר את ראש השנה לצביונו המקורי כחג של יום אחד, כפי שכתוב בתורה וכפי שהיה נהוג בארץ ישראל למעלה מאלף שנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: אם לא תשנה מסלול, ניו-יורק עלולה להפוך לדטרויט החדשה
– דו"ח הסניגוריה הציבורית: רוב התלונות על אלימות משטרתית לא נחקרות
– מחממים מנועים לקראת החתימה על ההסכם עם איחוד האמיריות
מן התורה אנו מצווים לחגוג את אחד בתשרי כ"יום תרועה" (או "זיכרון תרועה") – יום אחד בלבד. אך בתקופה שבה קבעו את ראשיתו של כל חודש על פי עדים שראו את מולד הלבנה, התאריך של ראש השנה, שחל בעצמו בראש חודש, יצר מצבי ספק. כפי שמתואר במשנה, בתחילה נהגו לחגוג בכל מקרה את היום הראשון, כלומר את היום השלושים של חודש אלול, ובמקביל להמתין לעדים שיבואו ועל פיהם נדע האם אכן ראש השנה חל באותו יום או למחרתו. בחו"ל, לעומת זאת, מחמת המרחק מהמקדש ומירושלים, השתרש המנהג לציין יומיים בכל מקרה מחמת הספק.
לאחר שהלל הנשיא ייסד בשנת 359 לספירה לוח שנה קבוע, התקף עד ימינו אלה, נותר בארץ ישראל המנהג לציין ראש השנה רק יום אחד. כך נשמר הדבר עד המאה ה־13 לערך, אז היהדות בארץ ישראל הייתה בשפל גדול ונכנעה ללחצים חיצוניים מקהילות בבל וספרד.
לתקוע בשופר גם בשבת
בידינו הוכחות שונות לכך שהמנהג בארץ ישראל היה לחגוג את ראש השנה במשך יום אחד. כך כתבו חכמי קירואן מתוניס לרב האי גאון:
ועוד עשו לו רבותינו מעלה ואמרו: 'שני ימים של ראש השנה – קדושה אחת'. ואמר אדוננו כי בני ארץ ישראל תופסין ראש השנה שני ימים, ואנו רואים עד עתה אין תופסין אלא יום אחד. יפרש לנו אדוננו ברוב חכמתו כל אלו הספקות.
רבי זרחיה הלוי (המאה ה־13), "בעל המאור", כותב אף הוא על מנהג ארץ ישראל:
בדורות הללו, מאחר שהותקן סדר העיבור על פי המנהג שנהוג בידינו, הרי חזרה כל ארץ ישראל להיות כבית הוועד [בית הדין בירושלים שקיבל את עדות הראייה],שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כי אם יום אחד, בין בראש השנה בין בשאר ימים טובים. וכן נהגו לעשות בארץ ישראל כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה. חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציה, והנהיגום לעשות שני ימים טובים בראש השנה על פי הלכות הרי"ף ז"ל, וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל כמו שכתבנו אנו.
באופן חד וברור מצדיק אפוא בעל המאור את יהודי ארץ ישראל הנוהגים יום אחד בראש השנה: לוח השנה ידוע וקבוע, ואין כל סיבה בארץ ישראל לחוג יומיים.
ואלו דברי רבינו אשר, הרא"ש:
ורבינו הרי"ף תלמידו [של רבינו חננאל, שסובר שגם בארץ ישראל צריכים לנהוג יומיים] נחלק עליו וכתב… אבל עכשיו שאין סומכין על סוד העיבור [ויש לוח קבוע]… אין להן ספק בקדושת היום ואין להם לשמור אלא יום אחד.
גם הרמב"ם, שדעתו כשיטת הסבורים שיש לנהוג בארץ ישראל יומיים ראש השנה, מבהיר שקדושת היום השני היא "מדברי סופרים", כלומר מדרבנן ולא מדאורייתא.
תנו דעתכם גם על הדברים הבאים: כאשר ראש חודש הוא יומיים, היום הראשון הוא ל' לחודש הקודם והיום השני הוא א' של החודש הבא. בשונה מכך, בראש השנה היום הראשון הוא א' בתשרי והיום השני הוא ב' בתשרי. ברור אפוא שכיום רק היום הראשון הוא ראש השנה. זאת ועוד, יום כיפור לעולם יחול בי' בתשרי, בספירה מהיום הראשון של ראש השנה ולא מהיום השני. אין קטעי תפילה חדשים ביום הזה אלא הכול חוזר על עצמו, ואנו מניחים גם פרי חדש על השולחן כדי לא לברך שהחיינו לבטלה. ברור אפוא שליום השני אין כל משמעות כ"ראש השנה".
בעיה שעשויה לעלות אם נחזור לחגוג את ראש השנה יום אחד בלבד, היא תקיעת שופר בשבת, כפי שחל השנה. בבית המקדש תקעו בשופר בראש השנה שחל בשבת, משום שתקיעה אינה נחשבת מלאכה אלא "חכמה". רבן יוחנן בן זכאי הנהיג תקיעת שופר בשבת בכל הארץ, בכל מקום שיש בו בית דין, ואם כן הדבר אפשרי באופן עקרוני.
הסיבה לביטול תקיעת השופר בשבת, על פי הגמרא, היא החשש שמא מישהו יחליט בשבת של ראש השנה שהוא רוצה ללמוד לתקוע בשופר, ויבוא לטלטל את השופר. האם חשש זה רלוונטי היום? מי הולך ללמוד לתקוע בשופר בבוקר התקיעות? זאת ועוד, היום יש עירוב ואין בעיה בטלטול. ניתן גם להביא את השופר לבית הכנסת ביום שישי, וכך יימנע טלטול. לכן כאשר חוגגים את ראש השנה יום אחד והוא חל בשבת, בוודאי חובה לתקוע בשופר בשבת ולקיים מצווה מן התורה, ולא לבטל את התקיעות בשל חשש לא סביר.
מהפכה מלמטה
קביעת יומיים ראש השנה היא מהתקנות הקהילתיות שאינן על רקע דתי. במקרים רבים הסיבות שבגללן נקבעו תקנות אלו אינן קיימות עוד ואפשר לבטלן, אך חז"ל לא עשו זאת בטענה של "בטל הטעם לא בטל המנהג".
אם ברור ש"בטל הטעם", מדוע לא לבטל? הרי ברור לכול שההיגיון מחייב שאם אין צורך עוד במשהו – יש לחזור אל אשר היה לפני התקנה. דומה הדבר לתאונת דרכים בכביש. לאחר פינוי הפצועים והזירה כוחות הרפואה והשיטור עוזבים את המקום, אך משאירים שם את המחסום שהציבו בטענה "אם כבר הנחנו אותו, שיישאר". כך בדיוק נשמע ההיגיון של "בטל הטעם, לא בטלה התקנה".
ומה עונים בדרך כלל על התמיהה הזאת? "מדרון חלקלק", "מנהג אבותינו בידינו", "חדש אסור מן התורה", "רק סנהדרין יכול לשנות" ועוד. כלומר, אם נחזור ליום אחד ראש השנה, כפי שצוּוינו מהתורה וכפי שנהגו בארץ, מיד נחליק במדרון לעבר החילוניות וכבר לא נשמור את יום כיפור. זהו אבסורד.
תקנה קהילתית אחרת היא לדחות את בקשת "ותן טל ומטר" משמיני עצרת לז' בחשוון, כדי לאפשר לעולי הרגל מבבל לחזור לביתם מבלי שיירטבו. החקלאים בארץ משוועים לגשם, ומנגד כבר אלפיים שנה אין בית מקדש ואין עולי רגל. מדוע לא להקדים את בקשת הגשמים החשובה כל כך? שוב התשובה היא "מדרון חלקלק". אם תעשה זאת, למחרת כבר לא תבוא לתפילת שחרית במניין. אם לא תאמר "יקום פורקן" בשבת ותברך את רבני בבל ואת ראשי הגולה, לאחר התפילה תיסע לים בשבת.
מתייחסים אלינו כאל עבריינים מועדים וכאל חסרי בינה. הרי אם היינו רוצים יכולנו להחליט שממחר לא נשמור יותר תורה ומצוות, בלי קשר לביטול התקנות. מי יעצור בעדנו? אנו שומרים מצוות מתוך בחירה ואהבה. האמירה "בטל הטעם לא בטל המנהג" מרחיקה ולא מקרבת, ובוודאי אינה מונעת גלישה במדרון.
הצגתי את עמדתי בעניין ראש השנה לרב מוכר מאוד. הוא הקשה: ומה יהיה כאשר יחזרו לקבוע את המועדים על פי הראייה? השבתי לו: גם כאשר זה יקרה, הלוח הקבוע יישאר ועניין העדים יהיה טקסי בלבד. הוספתי ואמרתי, כפי שאמר רבן יוחנן בן זכאי כשדרש לתקוע בשופר בשבת וחבריו הציעו לו לקיים דיון בעניין: "נתקע, ואחר כך נדון". תקעו ושוב לא היה צורך בדיון. אף אנו נחזור תחילה ליום אחד ראש השנה, וכאשר ישוב עניין העדים – ידונו אז.
רוב המהפכות והשינויים בעולם אינם מתחילים בהנהגה אלא באים מן העם. כך גם מהפכות המתרחשות בימינו אלה – מעמד האישה, שירות בנות בצבא, הטיפול בעגונות, כשרות, הסכמי נישואים ועוד. אפשר לחדש ימינו כקדם ולחזור לראש השנה של יום אחד, ככתוב בתורה. אם מגפת הקורונה תהיה מאיץ לכך, מה טוב. אין שום סיבה הגיונית להמשיך בראש השנה של יומיים.
